הקולנוע הישראלי עושה בשנים האחרונות קפיצות דרך ענקיות. שוב אי אפשר לראות בו קולנוע מקומי. סרטים כמו "בופור" או "חופשת קיץ" (שלא זכה לצערי להצלחה קופתית) הם סרטים ברמה כזו שחובבי קולנוע בכל העולם יכולים לראות בהם סרטי איכות שאינם נופלים מיצירות של הקולנוע העולמי ומייצגות קולנוע ישראלי חדש.

הסרט עג'מי הוא סרט מדהים. אחד המורכבים ביותר שנכתבו ונעשו בארץ. סרט המערב חיי יהודים וערבים בשכונה יפואית. שכונה של בתים קטנים, צפופים ועניים שמולה ים כחול. מרחב התקווה.

הסרט מחולק לחמישה פרקים. כל פרק והגיבור שלו המתחבר לגיבורים האחרים, כולם לסיפור אחד וכולם מסופרים על ידי ילד כשרוני שגם מצייר את האנשים וההתרחשויות. סרט שהזמן הוא מרכיב חשוב בו. זמן לא ליניארי שרץ מסוף להתחלה ולהפך.

אנשים רבים ינסו להפוך אותו לסרט פוליטי ויוזילו אותו. הסרט עוסק בבני אדם אמיתיים. הוא לא שייך לפוליטיקה הבוטה של ערבים נגד יהודים. הפוליטיקה המתקיימת בו קשורה לחיים חסרי התוחלת והתקווה. ללכלוך. לשכונה שחוץ מהמשטרה שהתושבים קוראים לה הממשלה שום נציג ולו עירוני אינו נראה בה. שכונה חסרת תקווה, אך כל זמן שהחיים נותנים רגע חופש גם אנושית וחמת לב.

נכון שבפרקים הראשונים המסופרים על ידי "הצד הערבי" הישראלים נראים אלימים ורצחניים אך בפרקים היהודיים יש הסבר אנושי להתנהגות הזו. ההזדהות נעה מצד לצד, ולמעשה הצופה מזדהה עם כל הדמויות. ולא חשוב "הצד" למרות שבהקרנה שהייתי ישב זוג שדיבר בקול רם נגד הסרט. האחרים צפו בדומיה מתוחה. אי אפשר אולי להגיד נהנו, אך הם ישבו מרותקים ופענחו את הסיפור הבלשי לכאורה המתגלגל על הבד מולם.

הסרט מתחיל בסצנה שקטה. צעיר מתאמץ להחליף גלגל באוטו. ילדים סביבו. שכונת מגורים מרופטת. ואז, בצילום מלמטה כאילו מנקודת ראותו של הבחור הכורע ליד הגלגל מופיעים זוג גלגלי אופנוע מרעיש. שני גברים בקסדות יורים בבחור ליד המכונית שלו ונעלמים. רצח שיגלגל את כל המערכת המסובכת שבסרט. רצח שנעשה מתוך טעות בזיהוי. נרצח האיש הלא נכון. המוות נכנס לסרט רכוב על אופנוע. מזכיר את הסרט אורפיאו של ז'אן קוקטו. במקומות אחרים יבוא ברגל, ובאחרים במכוניות. במקום אחר יופיע שעון. בפעם הראשונה בתמימות מוחלטת, בסצנה מאוחרת בעל משמעות עמוקה. מזכיר את זרים ברכבת של היצ'קוק. האם הבמאים התכוונו לצטט? אינני יודע. אולי זה אנחנו שראינו כל כך הרבה סרטים עד שיצרנו לנו ספריית אסוציאציות קולנועיות.

הסיפור עובר לרמלה, מסעדה ערבית קטנה, נכנס בחור מצויד ברובה, מנסה לגבות דמי חסות ובעל המסעדה מקדים ויורה בו. זה החטא הקדמון הרצח הראשוני שמגלגל את כל הסיפור האמיתי.

מכאן ילך ויסתבך סיפור על הכבוד האבוד על נקמת דם ופסק בוררות שינסה להפסיק את הרציחות.

בהמשך ייהפך הכופר הגדול שאין לצעירים הללו סיכוי לגייס לחלק מרכזי בהתרחשויות. הניסיון לגייס את הכסף. לסיפור מצטרף בפרק משלו נער שהגיע באופן לא חוקי משכם. אמו חולת סרטן והוא צריך לאסוף כסף לטיפול בישראל.

כולם חיים מסביב למסעדת חוף. כולם צריכים כסף, דחוף. הנער משכם עובד ומסתתר בה. עומאר, זה שהיה אמור להירצח ורץ אחרי זנבו להשיג כסף, מאוהב בבתו של בעל המסעדה שמשתפת פעולה, דבר לא מקובל בחברה הזו. אלא שהוא מוסלמי והם ערבים נוצרים. כך נעמדת לה עוד חלוקה פנימית. כבר לא רק יהודים ערבים אלא ערבים ישראליים ערבים מהשטחים מוסלמים ונוצרים. צעיר ערבי אחר מאוהב בנערה יהודיה ורוצה לעזוב את עג'מי לטובת נווה צדק. עוד עימות בין צורות חיים שונה. האם הוא בוגד. האם החיפוש אחרי חיים טובים יותר היא בגידה בעמו.

סיפורו של דן דן, נציג המשטרה בסרט זה שהערבים קוראים לה הממשלה נראה כשוטר מושחת שונא ערבים ורצחני. בפרק העוסק בסיפורו יהיה הסבר למצב הנפשי בו הוא נתון. אחיו הקטן נעלם. גופתו נמצאת בשטחים. הכל כל כך אנושי, הכל קשור במקריות ובלחץ החיים האלה.

מול האימא הערבייה בחלק הראשון מופיעה האימא היהודייה בפרק הזה והלב נשבר על שתי האמהות. אין אחת טובה יותר. שתיהן דואגות לבנים.

וכך הולך הסיפור ומתגלגל מרצח למוות. מוות שנחשב לרצח, מישהו שרואה רצח שאולי לא התרחש, שרק נדמה לו שהתרחש ומצית אש חדשה. רצח סתמי ברחוב. והכל מובן מאליו חף מהסברים ומאוד ישיר ולא סנטימנטלי. החיים כל כך זולים. המוות יקר, והמטבע שלו דינאר. אין אף גיבור שהוא טוב מוחלט או רע מוחלט.

כמו שניתן להבין כבר הסרט משתייך לז'אנר סרטי המתח. אך צורת עשייתו מייחסת אותו לקולנוע אחר שהפשע הוא רק הצורה החיצונית לחיים העלובים. תרצו זה "אקטונה" הראשון של פאזוליני. שכונת עוני איטלקית. ואם איטלקית עג'מי היה יכול להצטרף בקלות לזרם הניאו ריאליסטי. השחקנים כולם בני המקום. אין אף שחקן מקצועי מוכר. הסרט דובר ערבית ברובו. הסרט עוסק בחברה. לא בגיבור הבודד.

אין שום גאולה בסיפור. סיפור שכולו מוות אלים. ובכל זאת גם חום אנושי ולעתים אפילו עדינות. כמה מורכבים החיים בשכונה שהיא סיר לחץ חברתי.

ירון שני וסכנדר קובטי יצרו סרט עם מבט מדויק מתוך השכונה על השכונה. סרט לא מלוקק על חיים. על אלימות שהיא כל כך יומיומית \ איש אינו מתרגש ממנה. עוד מוות. עוד צעיר הלך. לא סתם זכה הסרט בפרס אריה הזהב בוונציה. ופרסים רבים בארץ.

אני מניח שסכנדר תרם את העין המקומית. הסרט נראה אמין בכל פריים ופריים שלו. אוזן מצוינת לשפה בתסריט. שפה שבה הערבים מגניבים באופן שוטף, בלי להרגיש מלים בעברית בעוד שהשפה הערבית שומרת ניחוח של התבטאות פנימית שונה מזו המוכרת לנו מהעברית. מערכת היחסים התוך ערבית מגלה חום אנושי גדול. קרבה פיזית בין הגברים. מגעים וחיבוקים, לא מיניים. כשהם שומעים על אמו החולה של הנער משכם הם מבטיחים, ומתכוונים גם אם לא מצליחים, לעזור לו.

עג'מי - טריילר

יש שוני רב בהתייחסות בין היהודים לבין עצמם, לערבים לבין עצמם ובמפגש בין הקבוצות. השחקנים "מהרחוב" מצליחים להיות בדיוק מה שהסרט דורש מהם. הם בעיקר מתנהגים ומשקפים חיים שהם מכירים. הם לא מנסים להיות יותר ממה שהם, ולכן הם הרבה יותר ממה שהם. אין ספק שהסרט איננו עושה יחסי ציבור טובים לעג'מי האלימה והמחוספסת. לא תצאו ותגידו הייתי רוצה לגור בשכונה הזאת.

קשה להאמין שזה סרט ביכורים. העשייה נראית כל כך מקצועית ומהודקת. הסרט תובעני מאוד. הצופה צריך "לעבוד" בזמן הצפייה. לעקוב ולפענח את המורכבות. לטעמי הסרט הוא חוויה גדולה.

קשה למנות את כל שמות השחקנים הלא מוכרים המשתתפים בסרט אך אין ספק ששאהיר כבהא מצליח לכבוש את המסך. ואפילו פגם הדיבור הקטן שלו מוסיף לו הרבה חן. היום כבר מתייחסים אליו ככוכב אמיתי שהתגלה. זה לא מוריד מהיכולת של האחרים. הטבעיות, הזרימה הרגשית וההתנהגות הטבעית יוצרת אמון. באמת שאי אפשר להוריד ממנו את העין.

הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל וונציה ובינתיים גם בפרס האוסקר הישראלי כסרט הטוב של השנה. וייצג אותנו באוסקר האמריקאי.