קראתי לאחרונה את ספרו המדהים של אבי גרינברג "פחד, כאב וחברים אחרים" (תודה לעמיחי זלינקובסקי, על ההמלצה!) ורוצה לצטט לכם פה קטע מדהים:
"אנשים מחלקים את עצמם לשני חלקים. חלק אחד שהם מקבלים, שהם מוכנים לסבול ולהיות כאלה, להרגיש ככה, לחשוב ככה וכדומה. כשהחלק הזה פעיל הם מרגישים שהם הם והכל בסדר. זהו מצב בו אין סימפטומים, ואין פחד, כאב ואחרים.
את החלק האחר שלהם הם רואים בתור הסבל שלהם, בתור הדברים שהם חייבים לסחוב בלית ברירה, בתור המפלצת מתחת למיטה שעשויה לתפוס להם ברגל כשהם יורדים ממנה. זו מפלצת שתמיד נמצאת שם ברקע, מוכנה לקפוץ, שלעתים לאורך זמן משתלטת על חייהם ואין להם דרך לגרש אותה. זו מפלצת המכילה את כל רגעי ההיסטוריה שלא חוו, את כל הפחד שלא פחדו, את כל הכאב שלא כאבו, את כל הצחוק הפראי שלא צחקו. מפלצת שבה התעוותו החושניות, המיניות, הצרכים הבסיסיים, השאיפות והרצונות. מפלצת שנראית להם סוטה, מעוותת, לא נורמאלית, שצריכה שיתקנו אותה, ירפאו אותה, יהרגו אותה.
לחיות כאשר ההבחנה בין הפוזיטיבי והנגטיבי מאוד חזקה, אומר לחיות בתוך שדה קרב בו אף אחד מהצדדים אינו מוכן לסגת ובכל יום נשאר קצת פחות מאותו אדם, שהינו שדה הקרב.
במשך הרבה שנים התבוננתי על עצמי ועל אחרים, שניסו להתגבר על ה"נגטיבי" שבהם ולהיות אנשים "פוזיטיביים" לעצמם ולאחרים. הגעתי למסקנה שהנגטיבי כמפלצת, כאשר מורידים לה את הראש - צומחים לה במקומו שני ראשים. ההתקפה על הנגטיבי והניסיון להכניע אותו, להיפטר ממנו כך שלא יהיה יותר, ככל שהם נעשים בצורה חריפה יותר הם רק מחזקים עוד יותר את הנגטיבי, ומגדילים את הקרע בתוכנו.
הדרך היחידה החוצה מלבירינת זה, שקירותיו משתנים כל הזמן, הינה לעלות מעל החלוקה בין פוזיטיבי ונגטיבי. לראות את המחיר שאנו משלמים על פוזיטיביות, את המחיר על נוחות ועל התנהגות ש"לא עושה גלים", את המחיר על בינוניות, וליצור בתוכנו נקודת התייחסות שבה יש מקום לאותם כוחות ששוחררו מהגדרתם השלילית. בכך נאפשר לנו לשאוב מכוחות שעד היום לא השתמשנו בהם כלל. כוחות כמו: קנאה, אשמה, בושה, ייאוש, שעמום, בדידות, עצב, ריקנות, אפרוריות ועוד ועוד ועוד, כל החברים האחרים, כל אלה ששכחנו אותם בפינות שונות בכלא במשך הרבה שנים" (עמ' 195-196).
מדהים או לא מדהים?!
אני באופן אישי מאוד מזדהה עם המילים שלו. אני רואה איך אני כן מסכימה לקבל ואפילו גאה ומרוצה מהיבטים מסוימים בעצמי, בשעה שחלקים אחרים - חלקים שנתפסים בעיניי שליליים - אני לא מקבלת ונלחמת בהם ומנסה ללא הרף לשנות.
האמת שזה היה תקף עד ממש לא מזמן, ועדיין בתוקף חלק גדול מהזמן גם היום. רק שבכל זאת יש הבדל.
כי אחרי שנים של מאבק באותם צדדים דחויים בעצמי, מאבק שלא העלים אותם ולא הזיז אותם לשום מקום, הבנתי שזו לא הדרך. שאני זה הכל ויש בי גם דברים רעים כביכול. אני כותבת כביכול כי כשאני מסכימה לראות את אותם צדדים בעצמי, ולתת להם מקום, אז אני בעצם מגלה שהם לא רעים, שבדרך כלל יש להם תפקיד ממש חשוב (בדרך כלל זה להגן עליי) ושהם לא סתם נמצאים שם כדי לאמלל אותי הם שם כדי לעזור לי לצמוח.
זו ראייה שונה לחלוטין ומאוד מאתגרת. היא פותחת ים של אפשרויות חדשות ומרגשות, שיכולות לעתים להיות מפחידות, אך בעצם, מה האלטרנטיבה? להמשיך להילחם בטחנות רוח? לי זה הספיק
מה דעתכם? האם אתם מקבלים את עצמכם באופן מלא ואם לא, מה יחסכם לחלקים ה"שליליים" בעצמכם?
מוזמנים לכתוב ולהגיב!
"אנשים מחלקים את עצמם לשני חלקים. חלק אחד שהם מקבלים, שהם מוכנים לסבול ולהיות כאלה, להרגיש ככה, לחשוב ככה וכדומה. כשהחלק הזה פעיל הם מרגישים שהם הם והכל בסדר. זהו מצב בו אין סימפטומים, ואין פחד, כאב ואחרים.
את החלק האחר שלהם הם רואים בתור הסבל שלהם, בתור הדברים שהם חייבים לסחוב בלית ברירה, בתור המפלצת מתחת למיטה שעשויה לתפוס להם ברגל כשהם יורדים ממנה. זו מפלצת שתמיד נמצאת שם ברקע, מוכנה לקפוץ, שלעתים לאורך זמן משתלטת על חייהם ואין להם דרך לגרש אותה. זו מפלצת המכילה את כל רגעי ההיסטוריה שלא חוו, את כל הפחד שלא פחדו, את כל הכאב שלא כאבו, את כל הצחוק הפראי שלא צחקו. מפלצת שבה התעוותו החושניות, המיניות, הצרכים הבסיסיים, השאיפות והרצונות. מפלצת שנראית להם סוטה, מעוותת, לא נורמאלית, שצריכה שיתקנו אותה, ירפאו אותה, יהרגו אותה.
לחיות כאשר ההבחנה בין הפוזיטיבי והנגטיבי מאוד חזקה, אומר לחיות בתוך שדה קרב בו אף אחד מהצדדים אינו מוכן לסגת ובכל יום נשאר קצת פחות מאותו אדם, שהינו שדה הקרב.
במשך הרבה שנים התבוננתי על עצמי ועל אחרים, שניסו להתגבר על ה"נגטיבי" שבהם ולהיות אנשים "פוזיטיביים" לעצמם ולאחרים. הגעתי למסקנה שהנגטיבי כמפלצת, כאשר מורידים לה את הראש - צומחים לה במקומו שני ראשים. ההתקפה על הנגטיבי והניסיון להכניע אותו, להיפטר ממנו כך שלא יהיה יותר, ככל שהם נעשים בצורה חריפה יותר הם רק מחזקים עוד יותר את הנגטיבי, ומגדילים את הקרע בתוכנו.
הדרך היחידה החוצה מלבירינת זה, שקירותיו משתנים כל הזמן, הינה לעלות מעל החלוקה בין פוזיטיבי ונגטיבי. לראות את המחיר שאנו משלמים על פוזיטיביות, את המחיר על נוחות ועל התנהגות ש"לא עושה גלים", את המחיר על בינוניות, וליצור בתוכנו נקודת התייחסות שבה יש מקום לאותם כוחות ששוחררו מהגדרתם השלילית. בכך נאפשר לנו לשאוב מכוחות שעד היום לא השתמשנו בהם כלל. כוחות כמו: קנאה, אשמה, בושה, ייאוש, שעמום, בדידות, עצב, ריקנות, אפרוריות ועוד ועוד ועוד, כל החברים האחרים, כל אלה ששכחנו אותם בפינות שונות בכלא במשך הרבה שנים" (עמ' 195-196).
מדהים או לא מדהים?!
אני באופן אישי מאוד מזדהה עם המילים שלו. אני רואה איך אני כן מסכימה לקבל ואפילו גאה ומרוצה מהיבטים מסוימים בעצמי, בשעה שחלקים אחרים - חלקים שנתפסים בעיניי שליליים - אני לא מקבלת ונלחמת בהם ומנסה ללא הרף לשנות.
האמת שזה היה תקף עד ממש לא מזמן, ועדיין בתוקף חלק גדול מהזמן גם היום. רק שבכל זאת יש הבדל.
כי אחרי שנים של מאבק באותם צדדים דחויים בעצמי, מאבק שלא העלים אותם ולא הזיז אותם לשום מקום, הבנתי שזו לא הדרך. שאני זה הכל ויש בי גם דברים רעים כביכול. אני כותבת כביכול כי כשאני מסכימה לראות את אותם צדדים בעצמי, ולתת להם מקום, אז אני בעצם מגלה שהם לא רעים, שבדרך כלל יש להם תפקיד ממש חשוב (בדרך כלל זה להגן עליי) ושהם לא סתם נמצאים שם כדי לאמלל אותי הם שם כדי לעזור לי לצמוח.
זו ראייה שונה לחלוטין ומאוד מאתגרת. היא פותחת ים של אפשרויות חדשות ומרגשות, שיכולות לעתים להיות מפחידות, אך בעצם, מה האלטרנטיבה? להמשיך להילחם בטחנות רוח? לי זה הספיק
מה דעתכם? האם אתם מקבלים את עצמכם באופן מלא ואם לא, מה יחסכם לחלקים ה"שליליים" בעצמכם?
מוזמנים לכתוב ולהגיב!
מימי
050-3331-331