אדם מתכנן פרויקט X ומנסה ללכת בו בדרך Y וממשיך ללכת בדרך Y כאילו אין דרכים אחרות בעולם חוץ מדרך Y. הוא ממשיך ללכת בדרך הזאת עד הסוף. הוא הולך עם הראש בקיר ולא מתפשר על זה. מהיכן בא הרצון ללכת עם הראש בקיר? הרצון הזה עוות במקום ללכת עם הראש בקיר עם הרצון להיות מאושר עד הסוף הרצון שינה כיוון, ובמקום זה הוא הלך לכיוון הלא נכון.

נניח, לצורך העניין שהאדם רצה ללמוד תחום מסויים אבל, הוא החליט שאם הוא לא מבין את הדברים עד הסוף, הוא לא עושה כלום. ועוברים השנים, וכלום לא נעשה איתו. הוא יכול לשקר את עצמו ולומר שהוא ב"תהליך" אבל זה תמיד יתנפץ לו בפנים והוא תמיד ירגיש בסופו של עניין כמו עלה נידף ברוח.

והרעיון כאן בעצם הוא, שהאדם לא צריך להבין מההתחלה את הדברים, הוא יכול להתבונן על הדברים כפי שהם ולחדד את הבנתו בדרך הזו. ואם לא מתחילים ממשהו, איך אפשר להתקדם!?

כאשר האדם מתחיל ממשהו קטן הוא בונה לעצמו תשתית להתחלה, כי אם לא כן, הוא יהיה רק במשאלת לב שלא התממשה ומאוכזב. כך לדוגמה, מאמר, מתחיל ממשהו קטן. מתחיל ממחשבה על משהו שמחשבה אחת מצטרפת לשנייה וכו' עד שנוצר מלל פנימי שיוצר את הסקיצה למאמר. ומשם, הדרך לכתיבה קצרה.

כך אותו הדבר לגבי פרויקטים שהאדם מבצע הוא מתחיל מנקודת פתיחה לא הכי טובה במיוחד אבל בוחר לשדר לעצמו להרגיש הכי טוב עם הדברים כי בניגוד למחשבה המוטעית של ממה אפשר לשמוח מנקודת התחלה קטנה מאוד ולהתלהב כלל? אפשר לומר: כאשר האדם מרגיש הכי טוב שיש הוא מצליח הכי טוב שיש. אז מכאן משאלת הלב רק הולכת ומתגשמת ולכן אין אכזבה ולכן ההתלהבות ממשיכה לחצות רפים שהוצבו.

אדם עשוי מכאן לראות שהדברים מתממשים לנגד עיניו יותר מכפי שציפה וזה כבר עושה לו מוטיבציה להמשיך הלאה בדרך. והחכמה שלא יתפתה לדברים פחותים מכך כי הפיתוי גדול מאוד, והרצון להיות באופוריה גדול.

הדבר שיחסום את האדם להיות באופוריה וייתן לו איזון לא ללכת לכיוון השני הוא שדברים עושים בשלמות.

הדבר דומה לעולם המתמטיקה עם האסימפטוטה, אסימפטוטה זו החלה באופן מבטיח אך לפתע, נקטעה. ההיקטעות הזו, שאין כבר לכאורה המשך והיא ברקע נעלמה כלא הייתה. ודווקא ההיעלמות הזו מבטיחה את המשך קיומה לנצח.

כך אותו הדבר כאן, האדם מרגיש תחושה טובה בתחילת הפרויקט שלו, ולפתע יום אחד הוא מרגיש שהוא "נקטע" כלומר הוא לא עשה באותו היום שום פעילות והדבר לכאורה מזכיר לו את זה שהוא בעבר לא עשה כלום והוא מפחד שהוא חוזר לאותה דרך ממנה חזר. אבל, מכאן אין דרך חזרה לעבר זוהי אשליה.

האדם הזה מלא בחששות אולי הוא מתחיל להידרדר למצב שהוא היה בו בעבר שלא היה משקיע כראוי, אבל עצם זה שהפרויקט "נקטע", והוא לכאורה לא קיים ברקע, דווקא כאן החלה תקומה מחדש של הדברים. כאן דווקא הוא יכול להמשיך יותר טוב.

בעצם, הפרויקט שינה מימד והתחלף למשהו חדש, הפרויקט לא מת הפרויקט קיבל חיים חדשים. ומדוע? כי אם האדם לא נופל הוא לא עולה למשהו חדש. אם לא נכשלים, לא לומדים דברים חדשים. אם האדם לא לומד הוא לא נכשל. כאשר האדם נכשל הוא לומד משהו שחייב להילמד דרך הכישלון. כי האדם טרם מכיר את המהלכים באופן שלם. וכדי שהאדם יכיר את המהלכים נכון יותר ונכשל רק כך הוא לומד מה הטעות שעשה. רק כך הוא מתקדם הלאה. אם זה עניין של אופוריה של לא לעשות דברים בשלמות, הוא מתחיל לעשות אותם בשלמות, ואם הוא היה בהרגשה פחות טובה, הוא יודע שכדי להצליח ולממש את משאלות לבו עליו להרגיש הכי טוב ושבכלל לא מאוחר לעשות זאת.

כל הדברים הנ"ל נלמדים מניסיון האדם, אך האדם עדיין לא חסין עם המידע הזה. האדם צריך לזכור שהוא עושה טוב לעצמו שהוא מתחיל כמה שיותר מוקדם ולא להתמהמה ו"לישון" בזמן, כי ה"שינה" הזו של המודעות למטרות האמיתיות של האדם עושה לו צרות וגורמת לאדם לחיות בתוך עולם שהוא לא רוצה לחיות בו. והרי האדם רוצה להביא את עצמו למצב שהוא לא יסבול סבל מיותר. לכן האדם יכול לשאול את עצמו, למה כל הסבל המיותר אם אפשר אחרת? הרי שאפשר אחרת ולא להתפשר על הסבל, להתחיל עכשיו ומעתה אין צורך להתפשר על הסבל.

מעתה אפשר לחיות את מה שהאדם רוצה לחיות באמת ולא תחליפים זולים. כפי שכתוב באחת מאריזות מוצרים המאכל, היזהרו מחיקויים!