24 עמודים שימשו אותי בכתיבת הפרק הראשון שפתח את סדרת "שבעת ימי הבריאה". זה היה יום הבריאה הראשון, ואני יודע שאף אדם לא ישב וקרא את 24 העמודים בעיון בעקביות וברצינות, את זאת אני יודע והשאלה היא מדוע איפוא ממשיך אני ומשקיע וכותב... למי? בשביל מה?

זה העונג שלי, אני מוצא הנאה בעצם הכתיבה - כמוני ככל הכותבים. ועם זאת ניתן לחפור ולזהות בתת המודע שלי דבר נוסף שמניע אותי להמשיך ולכתוב ולבחוש בנושא הזה... אני מת למצוא ולו אדם אחד שאחלוק איתו את הנושא ואם אמצא את האדם הזה הרי נהיינו כבר שניים שמדברים באותו הנושא וזה דבר עצום בפני עצמו, ואם נהייה שלושה - הרי זה משהו אדיר שמימדיו בל יתוארו... טמועה בנו תכונת השיתוף למשהו מהנה... להכפיל את ההנאה ולשתף בה עוד ועוד אנשים.

אולם, הסיבה המקורית טמועה בעוצמת הנושא בו אני בוחש, והמדובר דווקא בנושא קשה שכבר השלמתי איתו כאדם מן השורה מזמן... המוות, ליבת הנושא היא המוות - לא החיים, אני האדם השלמתי זה מזמן עם המוות ואני ממתין לו הלכה למעשה מידי שבעים שמונים שנה בהשלמה ובהכנעה, זה חלק מהחיים - אנחנו אומרים, אין אדם שלא מת.

ולפתע נוחת עליך מישהו ואומר לך בשפתך: אינך צריך בהכרח לקרוס ולמות, המוות אינו חלק מהחיים כי אם חלק מהכישלון שלך בחיים. אני מסתכל על המישהו הזה בספקנות ולא מסתיר את החשדנות שלי כלפיו, אבל הוא ממשיך ומסמן לי את נקודות הציון שעלי לעבור עליהן בחזרה אל המקור הנצחי שלי. החשדנות שלי גוברת והפשטות שלו מוכפלת, הוא חוזר איתי יד ביד אל התודעה המקורית שלי המופשטת ביותר, ומראה לי אותה בתוך ראי וכאילו הוזמנתי להקרנת סרט... הוא נחוש להראות לי את הדרך חזרה.

אינני יורד לסוף דעתו, אינני מבין את שפתו המופשטת, דורש עזרה והיא לא מאחרת לבוא, באופן מדוד ותפור למידותי.

נבוך מלא ספקות - מאבד עניין וקשר לתודעתי ומרים ידיים... והוא מחזיר אותי אל העניין ואל התודעה ואל השליטה במציאות דרך אין - ספור אמצעים ועזרים טכנים התפורים למידתי והמתחשבים ברפיוני. נחוש הוא לתת בידי שוב את מפתחות השליטה במציאות ובתודעה ובעניין... את זאת הוא עושה בעקביות, בנחישות, בסבלנות וברכות המזכירה רכותו של אב וידו המלטפת.

אחזור ברשותכם לתכונה הטמועה בנו - לתכונת השיתוף, להכפיל את ההנאה ולשתף בה עוד ועוד... נחזור מספר אלפי שנים אחורה.

ויום אחד שמה לב קבוצת אנשים לכל התכונות הללו של מחבר התורה והנגזרות מהטקסט של התורה... הם שמו לב לעקביות המחבר, לנחישות שלו שביקש להחזיר לידם את מפתחות השליטה במציאות ובתודעה ובעניין - מפתחות שאבדו להם מזמן... הם שמו לב לסבלנותו, להתחשבות שלו, לרכותו, לידו המלטפת... הם חשו את חום היד הזאת, נהנו ממגעה המלטף, וביקשו לתרגל את תכונת השיתוף האנושית הטמועה בהם ולהכפיל את ההנאה...

הם דיברו ביניהם בהערצה על המחבר המסור הזה... אהבו אותו, התאהבו בו וביקשו לחבקו להתקרב אליו, ביקשו את קירבתו, ביקשו את הדרך אליו, ביקשו את המגע איתו, ביקשו לעמוד על זהותו ועל מהותו: מיהו אם לא האל הטוב והמטיב... מיהו אם לא האל הכל יכול ויוצר הכל, היודע את נפש האדם ואת נפתולי תודעתו...

עד כדי כך ביקשו את קירבתו... עד שהתנתקו מהטקסט שלו וגייסו את הטקסט עצמו לטובת התכונה האנושית שלבשה אותם וגברה עליהם, הם ביקשו להם אל טוב ומיטיב ומצאו אותו בתורה, בחיבור שרק אל יכול לחבר.

ב ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: בראשית ברא האל הטוב במידת הרחמים את הארץ ואת כל היקום.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ: נא לשים לב לניקוד המילים "תהו ובהו", ניקוד שעתיד להתאים לתמונת ההמשך כאשר האל יוצר הכל יעשה סדר בתוהו והאור יבצבץ מתוך החושך...

וחשך על - פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על - פני המים. ג ויאמר אלהים יהי אור, ויהי - אור...

סיפרתי בפרק הראשון את סיפור יום הבריאה הראשון בתודעה האנושית, וניסיתי לקלוט את מרחב התמונה המלאה כפי שהמחבר ביקש לצייר לי, לטובתי, להנאתי... הוא ביקש להעמיד את התמונה הזו מולי ולרשותי, שאביט בה ואחזור דרכה אל מקורותי אך לצערי לא הצלחתי לקלוט את מלוא תוויה ולכן צייר לי אותה בשנית ובשלישית וחיבר עבורי את הרביעית והשביעית ואת כל התורה, אין ספק שהוא טוב ומסור ואוהב ויוצר - כל אך הוא לא ביקש ממני לדון על גב התורה במהותו ולא בזהותו ולא ביכולתו... לא זאת היתה מטרתו ולא זו המשימה שלקח על עצמו... הוא הזמין אותי לארוחה דשנה בשביל לאכול אותה - לא בשביל להתפעל מעוצמתו ולשכוח מארוחתו...

מותר היה לנו להתפעל ולתאר ולשתף ולתת דרור לתכונות האנושיות הטמועות בנו, אנו אוהבים את מי שאוהב אותנו... אך אסור היה לנו לתת דרור בלתי מרוסן לתכונות האלו כפי שאסור לנו להשמין מאכילת הרבה דברים טעימים ומזינים.

כך נולדה היהדות והתורה החלופית שאין לה קשר וחצי קשר עם התורה המקורית. כך נולד החמור היהודי ששם על שיכמו את התורה החלופית לאורך כל הדורות מלפני אלפי השנים.

לפני מספר שבועות שמעתי מאחד האנשים הקרובים ביותר אלי את הסיפור הבא. היא עובדת בבית הספר עם ילדים קטנים בני ארבע חמש, וכך פתחה: מה אני אעשה עם הזעטוטות האלה אלברט? הם פשוט מאוהבים בי... תופסים לי את הרגל ומחבקים אותה ואני מוצאת את עצמי נבוכה מהמעמד הזה, מצד אחד אני מתה עליהם אבל מצד שני אני לא בשביל לחבק אותם כאן...

הסתכלתי עליה ונזכרתי בקבוצה האנושית הראשונה ואת החום שקרן ממנה כאשר דנה בתורה ובמחברה...

אני מבקש לעבור אל היום השני:

ו ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ז ויעש אלהים את - הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע, ויהי - כן. ח ויקרא אלהים לרקיע שמים, ויהי - ערב ויהי - בקר, יום שני.

על פי היסוד שהזכרתי בפרק הקודם, אין ולא קיימת "תמונה שניה"... ישנה "תמונה בשנית", היינו התמונה הראשונה בשנית. על כן ובשביל להבין את התמונה הזו יש לחזור אל תמונת המקור בראשונה:

א ב ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ב והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על - פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על - פני המים. ג ויאמר אלהים יהי אור, ויהי - אור. ד וירא אלהים את - האור כי - טוב, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ה ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה, ויהי - ערב ויהי - בקר יום אחד.

זה למעשה המקבץ הראשון של התמונה המקורית, המורכב בפני עצמו ממספר תמונות משנה שנועדו להרחבת תמונת האם - התמונה האחת והיחידה כפי שהופיעה בפסוק הראשון.

הבטתי בראש מורכן במלוא המקבץ ובכל אחת מתמונות המשנה שהרכיבו אותה, ולא הצלחתי לקלוט באמצעותם את התמונה המלאה והמקורית של התודעה שלי, האנושית. לא הצלחתי לחזור אל מקורותי...

את התמונה המקורית שהופיעה בפסוק הראשון קלטתי באופן חלקי עד מאוד, וגם תיאור מעמד שלושת הגורמים שלה בפסוק השני - לא הצליח להרחיב את אופק התמונה... הניצוץ הראשון שהצית את יכולתי להבנת התמונה נוצר והלכה למעשה בפסוק השלישי, היכן שהצלחתי לקשר באופן ישיר בין התודעה האנושית המבקשת ליהנות מהיקום לבין המידע שמבקשת לגלות ולהעמיד לרשותה...

ויאמר אלהים יהי אור, ויהי - אור: התודעה שאפה לגלות את המידע ואכן הוא נגלה לה. במילים אחרות:

וירא אלהים את - האור כי - טוב: התודעה הרגישה במידע, חשה אותו בחושיה, נהנתה ממנו בפועל... ובמילים עוד יותר ברורות:

ויבדל אלהים בין האור ובין החשך: התודעה הצליחה לגדר את המידע במטרה להוציא ממנו את החופן הרצוי... היינו הצליחה להבדיל בין החופן הרצוי לבין יתר המידע שעמד במצב הכן לרשותה... הווה אומר שהתודעה הגיעה בזאת למצב של שליטה מוחלטת בכל ערימת המידע של היקום, והפסוק האחרון במקבץ מתאר את מתווה השליטה הזו.

כך הבנתי את התמונה אך עדיין היא חלקית... כיצד המידע הזה נתפס במקור בקרנית התודעה והביא לנצחיות בעליה! הביא להנאתם האין סופית, לשליטתם הבלתי מוגבלת במרחב... כיצד?

וכך מחבר התורה מגיב לאין - אונות המשוועת שלי - אני הקורא. הוא חוזר אל אותה הנקודה שהתחברתי דרכה עם הטקסט, מהניצוץ הראשון שהצית את יכולתי להבנת התמונה... מהאימרה הראשונה זו:

ויאמר אלהים יהי אור, אימרה זו מובילה בהכרח אל המקבילה שלה הזאת - אל המשמעות הזאת:

ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.

פני התודעה האנושית ברגע פגישתה עם המידע - היו אל המסגרת שביקשה לקבע בתוך המידע - לא אל המידע הכללי כהוא זה... כי הרי המידע הגולמי (הכללי) נמצא לפניה בשפע, בכל פינה ביקום בכל החומר, והתודעה לא פנתה אל המידע כהוא זה כי - אם לחופן המוגדר והמדויק שביקשה לחפון מתוכו.

ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים: התודעה ביקשה לעשות רקיע - למתוח משטח היכר בתוך ערימת המידע.

ויהי מבדיל בין מים למים: משטח זה, בעצם קיומו, יבדיל בין שני סוגי המידע:

1- מים: המידע שהוגדר ע"י התודעה באמצעות החופן שחפנה.

2- למים: המידע הכללי שנותר בערימה, היינו המידע שמקרין כל החומר שביקום.

במילים יותר מפורטות, זו דינמיקת הפעולה של המקבילה:

ויעש אלהים את - הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע, ויהי - כן.

ויעש אלהים את - הרקיע: המשטח שנרקע (שנעשה, שנחרט, שנוצר) בתוך ערימת המידע ע"י התודעה כאשר חפנה את החופן שלה - שיקף במהותו את העשייה האנושית גרידא, כי העשייה ניכרת בזיהוי המידע, ולזיהוי כזה משמעות כאשר הוא מוגדר ובולט על פני השטח בפועל - כדוגמת המידע התיאורטי שפילס את דרכו למציאות, עמד במבחן וקיבל את ערכו, בניגוד לתיאוריה שלא עמדה במבחן ולמידע שלה אין ערך כי נגזר עליה להשאר לעולם בארבע אמותיה ולא לצאת אל הפועל.

אם כן, כל תיאוריה, תורה, עיקרון, נוסחה, שיטה, השקפה, הלכה, סברה, הנחה, רעיון, מחשבה, אמונה, הערכה, השערה, תפיסה, או דעה - כל אחת מאלו תייצג בתורה את העשייה האנושית כאשר תפלס את דרכה למבחן המציאות ותעמוד בו, או אז היא תיצור (תרקע) בערימת המידע משטח (רקיע) שעתיד להיכנס תחתיו אין סוף דעות ותיאוריות ותורות ונוסחאות והשקפות וסברות שייגזרו מאותה הדעה או הסברה או התורה...

רעיון הגלגל למשל רקע תחתיו אין סוף רעיונות ותיאוריות ותורות ונוסחאות - כמו המנוע והמכונית והמטוס והחללית ומכונת הגילוח וכמעט כל אמצעי הטכנולוגיה של העידן החדש. הוגה רעיון הגלגל לא הכיר כמובן את הרשימה המכובדת שעתידה לככב תחת רעיונו, אך בעצם הגהת הרעיון התקני שעמד במבחן המציאות - יצר את החוליות שעתידות להיכנס ברשימה ארוכה תחת הרעיון שלו, כמו המנוע והמכונית והחללית ומכונת הגילוח...

לציין, כל החוליות שעתידים לככב תחת הרעיון הראשוני היו ברגע הגהתו מעליו, הוגה רעיון הגלגל לא הכיר את המנוע והמכונית והחללית ומכונת הגילוח, כל אלה היו מעל הרעיון שלו והתחילו במרוצת הזמן לרדת ולהתמקם ברשימה הארוכה מתחת לרעיון הגלגל. אם כן, הוגה רעיון הגלגל יצר את הרקע לרשימת רעיונות אין - סופית שעתידה להתמקם תחת הרעיון שלו, בו בזמן יצר את הרקע לתיקיה גדולה ואין סופית שממוקמת למעשה מעל הרעיון שלו ומכילה את החוליות האין - סופיות שעתידות להפלט מתוכה ולרדת ולהתמקם תחת הרעיון שלו, כל אחת בתורה ובזמנה.

אני יכול להגיד איפוא, שהוגה רעיון הגלגל יצר שרשרת מידע אין - סופית שמחולקת לשני חלקים אין - סופיים, חלק אין - סופי מעליו, וחלק אין - סופי מתחתיו, החלק התחתון יגדל בהדרגה ויואר ויתעצם עד אין סוף, והחלק העליון האין - סופי ימתין בחשכה לקרני האור שיגיעו בהדרגה ויאירוהו.

באופן הזה יצר הוגה הרעיון והלכה למעשה את שרשרת המידע שמכילה את כל ערימת המידע של היקום, כי טבע חוליות המידע להתחבר ביניהן.

ולא רק רעיון הגלגל... כי אם כל רעיון, תיאוריה, תורה, עיקרון, נוסחה, שיטה, השקפה, הלכה, סברה, הנחה, מחשבה, אמונה, הערכה, השערה, תפיסה, או דעה, כל תודעה אנושית שעומדת מאחורי כל אחת מאלו, יוצרת והלכה למעשה את שרשרת המידע שמכילה את כל חוליות המידע של היקום, בתנאי שכל אחת מאלו יהיה לה את הכוח לפלס את דרכה אל מרחב המציאות ולעמוד במבחנו. זו תמצית העשיה האנושית.

ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע: זו המקבילה של " ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ".

במקבילה הראשונה עמדנו על שני סוגי המידע שקביעת ההבדל ביניהם תסלול את הדרך לשליטה המוחלטת בסל המידע, ובמקבילה הנוכחית אנו נחשפים למימד נוסף שמוביל בתורו אל השליטה המוחלטת בערימה המלאה, ודרך המימד הזה אני ממיין את משפחת המידע שיש לי זיקה אליו ואת יתר המידע שאין לי לעת עתה זיקה אליו.

ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע: זהו מרחב המידע שעתיד להיווצר בעקבות רקיעת החופן הראשון.

ובין המים אשר מעל לרקיע: זה החלק הראשון של השרשרת שכבר נוצר במרחב עקב החופן הראשון אך עדיין לא הואר.

ויהי - כן: זו המקבילה של " ויהי אור ".

במקבילה הראשונה התהווה "החופן" שפני התודעה היו אליו, הוא כבר שלה החופן הזה... במקבילה הנוכחית התהוו בנוסף לחופן עוד שתי משפחות שלמות שמחלקות את סל המידע לשניים ומסמנות הלכה למעשה את תחומי השליטה בו.

ויקרא אלהים לרקיע שמים: זו המקבילה של: " ויקרא אלהים לאור יום ".

במקבילה הראשונה החופן שנשלף מהמידע (שהואר מתוך המידע) היווה את הבסיס לכל המידע הנותר בערימה שימלא מטבעו יום שלם. לדוגמה, המידע הבסיסי שהתודעה קלטה עם התהוותה, היא קלטה את השמים ואת הארץ - וזהו הבסיס של כל ערימת המידע הנמצאת ביקום, מכאן ינבוט כל המידע של היקום שאמור למלא יום שלם. מכאן היגעתי למסקנה שכל המידע הנמצא ביקום הינו שרשרת אחת אין סופית בעלת חוליות מידע רצופות ומחוברות עד אין סוף. לאותה המסקנה אגיע במקבילה הנוכחית באופן ברור ומוחשי יותר.

במקבילה הנוכחית המידע שימלא יום שלם יגודר באופן מוחלט ע"י החופן שיחרוט בהתהוותו רקיע בערימת המידע, ויחלק בזאת את המידע לשני חלקים מוגדרים: הראשון הוא מרחב המידע שעתיד להיווצר תחת הרקיע ושמתחבר מטבעו לאחד מצירופי המידע שבחופן הראשון, והשני זה החלק העליון האין סופי של שרשרת המידע שנוצרה מעל הרקיע עקב החופן הראשון אך עדיין לא הוארה. החלק הזה ימתין בחשכה לקרני האור שיגיעו בהדרגה ויאירוהו.

ויקרא אלהים לרקיע שמים: רקיע זה שנוצר עקב החופן הראשון, הגדיר איפוא עבור התודעה את גבולותיה המדוייקות של שרשרת המידע המלאה שהתחלקה לשני חלקים מוגדרים - עליון ותחתון, ומכאן נגזרה שליטתה על כל השרשרת שמכילה את כל חוליות המידע של החומר, של היקום, של השמים. לכן שמה "נון צדיק" על יד הרקיע הזה וקראה לו "שמים" לאמר, הרקיע שנוצר סימן עבורה את השליטה בשמים, ביקום, את השליטה ביום השלם, בשרשרת המידע המלאה והשלמה - הגם ואין לדעת את סופה.

ויהי - ערב ויהי - בקר: באופן זה קבע האדם את שליטתו במרחב, הוא התכונן לקטוף את המידע הרצוי לו מכל פינה ובכל עת. הוא התכונן לערב שמקדם את הלילה והתכונן לבוקר שמקדם את היום... ניתן חזור לפרק הראשון ולעיין בפסקה זו בהרחבה.

יום שני: המקבילה של " יום אחד ".

יום שני: באופן הזה יצרה התודעה האנושית במרחבה את יחידת הזמן הבסיסית - בשנית. "יום שני" זהו מופע היום האחד והשלם בשנית, "יום" זה יחידת הזמן שמכילה את חוליות המידע של השרשרת המלאה.

ושוב, אני מרכין את ראשי ולוחש: אינני מזהה את כל התווים בתמונה... אינני מצליח לחזור אל תודעתי המקורית, לא הצלחתי לקלוט את התמונה המלאה...

וכך מגיע היום השלישי, נתראה שם.