אפיסטמולוגיה / תורת ההכרה - על המחשבה והתודעה

המחשבה היא החלק השחור והתודעה היא החלק הלבן כלומר האותיות השחורות זה המחשבות שמצוירות על גבי החלק הלבן שהוא התודעה ברור שאלו לא דברים נפרדים אחד מן השני למרות שאני כותב שתי דברים זה למעשה אותו מטבע רק שלשם ההסבר יש צורך בפירוק לגורמים של הרעיון.

הלבן כולל את כל הצבעים כלומר הוא חלק מופשט ביותר שכולל את כל הספקטרום בעוד הצורה השחורה היא האישון שרואה רק את הצורה שלו הוא לא חש בצורות אחרות אבל בזכות ההרמוניה התודעה של אותיות הופכת למילה אחת שלמה למשפט אחד שלם ולבסוף לספור שלם כלומר החלק הלבן עצמו הוא הלוח שבו חוקקים את כל הסיפור וכל המחשבות בכללותם החלק השחור זה פרטים בעוד החלק הלבן זה אותה העין שבראש הפירמידה אחד רואה ואינו נראה.

כאשר אנו חשים תחושה יש לנו כמה רובדיים לאותה תחושה שאין רובם אשליה כאשר אדם נוגע באש הוא מרגיש חום וכאשר הוא נוגע בקרח הוא מרגיש קור הדבר החשוב לצורך העניין הוא שתיים הדבר הראשון הוא שבמצבי קיצון אנו לא מסוגלים להבדיל בין קור וחום ברמת התודעה והדבר השני הוא שהתודעה יכולה לגרום לנו לחשוב שקוביית קרח היא דבר חם כמו אש מה זה אומר בפשטות זה אומר שניתן לשבש לנו את הבנת המציאות ולתת לנו תחושה ששחור זה לבן כי בסופו של דבר האותיות זה צורה שנמצאת בגבול שבין השחור ללבן כלומר האש שהיא הצורה לא באמת יודעת האם היא שחור או לבן באמת שנבדוק צורה זה גימטריה אש כלומר האש היא צורה מטפיזית שיכולה להיות בכל תחום שבספקטרום.

האש בתודעה היא המחשבות וככל שיש יותר הרמוניה קשה יש יותר תחושה של אחד ופחות של הפירוד יחודיות היא בסופו של דבר הכל פשוטו כמשמעו והיא דבר אנרגטי ביותר הפירוד הוא החלק הפחות אנרגטי והוא החלק הגדול בפירמידה כלומר מתחת העין בכל אופן העין זה המרכז של ההכל השמש זה דרך משל אור שהוא האין סוף ובסיס הפירמידה זה היש השמש זה התודעה המופשטת ביותר במשל היא ההכל כביכול העין מקבלת אור מצומצם מן השמש והפירמידה הוא היש כלומר העין יוצרת מצב של יש הפירמידה קיימת בזכות העין והעין היא הצמצום של אור מעל הנתפס של הישנו.

המושג מציאות הוא לא ברור יש כמה סוגי מציאות יש את המציאות המחויבת ועד למציאות של הלא קיים כלומר המציאות היא חלק מן הספקטרום שהוא למעשה כל הממדים של המציאויות ככה שלמעשה יוצא שאין המושג מתאר דבר בודד יש הרבה מאד סוגי מציאות שנדון בהם אבל הדבר המשותף לכל סוגי המציאות זה התודעה כלומר לא משנה על איזה מציאות מדובר יוצא שהתודעה היא חלק בלתי נפרד מכל המציאות שקיימת.

מציאות היא למעשה התודעה של העצם את עצמו כלומר יוצא שמה שלא חלק מהתודעה לא קיים ומה שכן חלק מהתודעה קיים.

אבל בכל זאת שאלה שאני שואל היא האם ניתן לחשוב על הלא קיים או שזה פשוט כשל לוגי גמור לכאורה מדובר בכשל לוגי כי עצם המחשבה מקיימת את הדבר אבל שחושבים מעט יותר ומבינים שאין שום דבר שנאמן למקור ואפילו המקור עצמו לא נאמן לעצמו יוצא שאולי אפשר להתקרב לתיאור הלא קיים והכלום באופן די ממשי ומפחיד התיאור של מה הייתי לפני שהייתי במציאות ומה אני יהיה לאחר שאני יפסיק להתקיים במציאות.

הרעיון שיש לנו נפש בנפרד מהגוף ולפי היהדות יש דרגות בנפש נפש רוח נשמה חיה ויחידה אומרות שלמעשה יש כבר אצל הקדמונים את ההבנה שהתודעה היא לא חד ממדית יש לנו דרגות בתודעה מרמה של הכל אחד ועד לרמה התחתונה שבה אנו של ההרמוניה שיש בפירוד של הדברים במציאות הכי עוצמתית של התודעה ששם אין מחשבה בכלל שנתפסת ועד למציאות שהמחשבה היא דבר חומרי כמו ברעיון של אלברט איינשטיין שמסה ואנרגיה זה צורות שונות של אותו הדבר ככה אני

בסופו של דבר הכל זה מחשבות ויש מחשבות שהם במצב חומרי כמו כל החומר שיש ביקום ויש מחשבות שהם במצב יותר אנרגטי ששם התודעה מקבלת ממד יותר חזק מאשר התודעה של האבן או הספסל מה שמייחד את התודעה של האדם על פני תודעה של הצמח או הדומם הוא קודם כל האגוצנטריות של האדם ביחס לשאר חלקי המציאות של העולם והדבר השני הוא העוצמה של המודעות של האם ביחס לכל דבר אחר.

בסופו של דבר יש שלוש דברים שיש להבין במיוחד הראשון זה שיש נקודה בתודעה שהיא משותפת לכל המציאות הדבר השני זה שהתודעה היא מדורגת ויש לה צבעים שעולים כמו בסולם והדבר השלישי זה שלמרות שהתודעה היא כמו הספירות בסופו של דבר לא כל האור הוא אור שנתפס במודעות שלנו וחלק לא מבוטל נספג הישר לתוך התת מודע