צורת האות 'ג' ורמזיה
יש הדורשים את האות 'ג' כרמז של שתי מלים:
1) גי - רומז למילה 'אהבה', שערכה 13 כמו 'גי'.
2) מל - רומז למילה 'מלא'. או למילה: 'מדבר'
אדם הגומל חסד, עליו לעשות זאת מתוך אהבה מלאה ולא חלילה בצורה של התנשאות או גאווה.
המילה 'גימל' ערכה בגימ' 83 כערך הביטוי: 'לא גבה לבי'
יש הרואים באות 'ג' צורת חיבור של שתי אותיות: 'ז' ו 'י'. יחד ערכן: 17 כמנין המילה: 'טוב'. אכן מה טוב יותר משבת אחים גם יחד, עזרה הדדית ותמיכה בזולת?! (ראה להלן הסבר מפורט יותר על המילה 'טוב' באות 'ט')
המילה 'גימל' ערכה בגימ' = 83 כמו הביטוי 'טוב גנוז' וגם ערכה 'יחיה האדם'.
שפע ומזל
האות 'ג' המבטאת נתינה וגמילות חסדים מובילה לשפע ומזל. דורשי רשומות ראו בביטוי 'צדקה וחסד' שערכו בגימ' 277 ערך חשוב מאד. ראו בו הקבלה לערך הפסוק שיש לו אותו ערך גימטרי, והוא הפסוק: "אנא ה' הצליחה נא". ערכו 277, גמילות חסדים מובילה להצלחה מאת ה'.
מקום המקדש - מקום החסד
מספר רעיונות נאמרו בחז"ל מדוע נבחר הר הבית כמקום המקדש. להלן אחד הסיפורים המבהירים מדוע נבחר דווקא הר הבית כמקום המקדש:
בעבר הרחוק לפני שהוחלט על ירושלים והר הבית כמקום מקודש, היו שני אחים. לשניהם היתה חלקת שדה על אחד ההרים. שניהם עבדו טרחו ועמלו בה. האחד ערירי ללא ילדים, והשני מטופל באשה וילדים רבים. הגיעה עת הקציר ושניהם מחלקים את תוצרת התבואה חלק כחלק, חצי בחצי בהתאם להשקעה. בלילה, בלכתם לישון כל אחד ליד ערמת התבואה שלו, כל אחד הרהר אודות מצבו של אחיו.
הערירי מהרהר: "אני לבד, אין לי צורך בכל כך הרבה תבואה. לאחי, אישה וילדים רבים שעליו לפרנסם". החליט, כי בחצות הלילה כאשר אחיו בודאי יירדם, יקום ממקומו, יקח מערמתו ויוסיף לערמת אחיו.
האח המטופל במשפחה ברוכת ילדים, מהרהר על משכבו. "לאחי אין אישה ואין ילדים אין מי שידאג לו. לי ב"ה יש אשה, ילדי תמיד יכולים לעזור לי, לכלכל אותי, אחי מה יהיה איתו בעתיד? אם אני לא אדאג לו מי ידאג לו"?! החליט: "בחצות הלילה, כאשר אחי בודאי יירדם אעביר חלק מהתבואה שלי ואצרף אותה אל התבואה של אחי".
בחצות הלילה קרה המקרה. כל אחד לקח מערמתו והלך לקראת ערמת אחיו. הם נפגשים באמצע הדרך. לא קשה לתאר את ההתרגשות הגדולה כאשר נפלו איש על כתפי אחיו ובכו.
ראה הקב"ה ממעל את אהבת שני האחים התומכים זה בזה והחליט: "במקום הזה בדיוק ייבנה המקדש".
'ד' - מה סודך?
האות 'ד' מזכירה לנו את המילה 'דלת' הניצבת בפתח הבית.
אות 'ד' רומזת למילה 'דל', עני ואביון העומד ליד הדלת. מוכר הביטוי 'כדל על דלת' (ראה להלן הבחנה ביו שמות עני) האות 'ד' יכולה לרמוז על פעולת הקבלה ההפוכה מנתינה, המסומלת ע"י האות הקודמת 'ג'.
האות 'ג' מייצגת את המשפיע, הנותן, והאות 'ד' מייצגת את המקבל. (להלן יורחב נושא הקבלה)
צורת האות 'ד' ורמזיה
צורתה של האות 'ד', אף היא רומזת לתכונת הדלות: האותיות שלפניה א', ב', ג', לכל אחת מהן יש בסיס. כל אחת מהן עומדת יציבה, "על שתי רגליים" ואילו האות 'ד' יש לה גג רחב אבל רגל אחת בלבד. מי יתמוך בה שלא תיפול??
משמעויות שונות לאות 'דלת'
למילה 'דלת' יש משמעות חיובית. הדֶּלֶת היא הגנה לבית לבל יפרצו מזיקים לתוכה. הפועל 'דָּלֹה' משמעותו להעלות, 'לדלות מים מן הבאר'. בפסוק נאמר: "וגם דלה דלה לנו" (שמות ב יט) "ארוממך ה' כי דליתני" (תהילים לב)
האות 'ד' נמצאת בקשר התפילין, מאחורי הראש. לרמוז לנו לאן ראשנו צריך להיות מורם ומופנה. זה הקשר אל אבינו שבשמים. מציאותם של אנשים נזקקים מהווה הגנה על החברה ועל הנותן. הנותן מקבל יותר ממה שהוא נותן. הנותן - נותן למקבל - 'פרוטה', ובתמורה הנותן מקבל "אישיות" של נדבן. מקבל הזדמנות לקיים מצווה ששכרה לנצח נצחים. הדל, כמו דולה את הנותן. מעלה אותו לרמות רוחניות נעלות.
החיבור של האות 'ג' עם 'ד', הוזכר לעיל כי יוצר את המילה 'גד' שפירושו מזל. נצרף להן את האות 'א' הרומזת לקב"ה, יחד יוצרות את המילה: 'אגד' שהוא חיבור וקשר חזק וקיים.
האות 'ד' נמצאת בין שתי אותיות. בין האות 'ג' לבין האות 'ה'. בין האדם איתו גומלים חסד, ובין הקב"ה, אליו הדל נושא תפלה. האות 'ד' מפנה את גבה מתוך בושה לאות 'ג' הנותנת, ומפנה את פניה אל האות 'ה'. הוזכר כי האות 'דל"ת' מלשון עלייה, כמו "דָּלֹה דָּלָה לנו" (שמות ב יט). כאן היא מעלה את ראשה למעלה, עיניה נשואות ליושב בשמים לתת לה את צרכיה. הדבר מזכיר לנו את דברי רש"י ביחס ליונה שהביאה עלה זית בפיה אל תיבת נח. כביכול אמרה: "יהיו מזונותי מרים כזית מידך, הקב"ה, ואל יהיו מידי בשר ודם". כן אנו מבקשים בברכת המזון: "ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה..."
'לקבל' מה טיבה של תכונה זו?
כולנו למדנו: 'לתת' זו תכונה נעלה ביותר! חינכו אותנו, ובצדק, כי על פי התכונה הזאת אפשר באמת ליצור חברה בריאה, משפחה, כל גוף חברתי אחר...
לחשו באזננו: "האדם הבוגר נמדד על פי תכונה זו", וראה זאת כהוכחה התינוק "רק מקבל". מסקנה: 'לתת' זו מעלה אליה יש לשאוף... בחברה, הנותן - תורם, נותן יד, עוזר, תומך... והרי זה האידיאל!
אם נרצה להתעמק יותר, נזכור, כי האדם צריך לשאוף ולחקות את מידותיו של הבורא. תכלית הבורא היא נתינה. בגלל זה הוא ברא את העולם. המצווה "והלכת בדרכיו" מראה לנו את מעלתו של הנותן והוא נקרא: "הולך בדרך ה'". מה צריך להיות היחס שלנו כלפי התכונה 'לקבל'? לכאורה, 'לקבל' זו תכונה הפוכה מ'לתת'.
אם 'לתת', זה דבר חיובי ונעלה, הרי שהפעולה הפוכה היא שלילית. ישנם בני אדם הסוברים כך. אולם - ההיגיון מופיע, ודוחה מחשבה זו:
יצאנו מתוך נקודת הנחה נכונה ש'לתת' היא תכונה אידיאלית.
הבה ונשאל: האם יכולה להיות מציאות בעולם של נתינה ללא קבלה?
לו המקבל היה מכריז "שביתה" ונמנע לקבל, מה היה גורלו של הרוצה לתת?
למה הדבר דומה? לאותה שאלה: מה יש בעיר יותר? עליות או מורדות? כל עליה היא גם מורד וכל מורד עליה הוא!! האם קיימת מציאות של נתינה ללא קבלה? הבה ונהרהר: אולי מעלתו של המקבל חשובה יותר מן הנותן?
הרי רק בזכות רצונו של המקבל לקבל, יכול הנותן ליישם את מעלתו ולתת.
זה לא רק הא בהא תליא, אלא יותר מזה, הנותן - תלוי, לחלוטין, בחסדיו של המקבל. כך קרה בזמן התהוות הספירות כאשר קרה אותו מצב חמור שספירת המלכות לא רצתה לקבל... הנותן יכול להישאר ברצונו הנעלה: 'לתת', אולם מה יהיה אם לא ימצא כלי אשר ישפיע לתוכו את טובו ורוב חסדיו?
אמרו חז"ל: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית"! כפי שמוזכר אצל רות: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום - בועז" (רות ב יט)
העניים בעבר כאשר פשטו יד ובקשו מתן צדקה היו משתמשים בביטוי "זכה בי"!
העשיר נותן לנזקק, פרוטה. מה נותן העני כתמורה בחזרה לנותן?
הוא נותן לו הזדמנות לפתח את תכונותיו החיוביות, הוא נותן לו הזדמנות להיקרא בשם מיוחד ולקבל את התואר: "נדיב - לב", המקבל הוא זה שנותן הזדמנות לנותן לקיים מצווה שיש לה מתן שכר לחיי נצח.
צא וחשוב! מה הפער האמיתי בין שני ה'נותנים' הללו?
הבה ננסה להבין את הביטוי "המקבל - נותן לנותן יותר מאשר נתן הנותן למקבל"! יש להבהיר מושג נוסף בהזדמנות זו והוא הביטוי 'לוקח'. במידה וטעינו עד היום ביחסינו לתכונה 'מקבל', הסיבה היא שלא שמנו לב להבחנה בין 'לקחת' ו'לקבל'. יש פער עצום ביניהם! ואכן התכונה של 'לקחת' היא תכונה שלילית, הנבונים בוודאי מבחינים בהבדל.
צאו וראו: אנו משתמשים בביטוי 'קבלה' דווקא למושגים חיוביים ביותר.
'קבלת התורה' 'קבלת שבת' 'קבלת עול מלכות שמים' 'וכולם מקבלים עליהם'
כל תורת הסוד נקראת 'קבלה'.
ליודעי החן די אם נזכיר את הפסוק: "תנו עוז לא - להים" (תהלים סח לה) או "ישמעאל בני - ברכני!". (ברכות ז)
מה היינו עושים אלמלא תכונתו של הבורא "הא - ל המקבל תפילות" ואנו מבקשים ממנו בכל יום: "וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.."
נתעמק יותר ונחשוב: כמה צריכים ההורים להעריך ולהוקיר את ילדיהם - שהרי רק בזכותם הם נקראים בשם המכובד: 'הורים'. כמה צריך הרב להוקיר ולכבד את תלמידיו כי רק בזכות עצם קיומם הוא נקרא: 'רב'. מכאן אפשר להבין את דברי הרמב"ם שפסק הלכות תלמוד תורה (פרק ה' הלכה י"ב) "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן, כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא."
בסתר לבה של עקרת בית צריכה להיות הכרת התודה והכרת הטובה לאלה שאוכלים ונהנים מהפשטידה הטעימה ש... טרחה והכינה... מה הרגשתה כאשר התבנית שהביאה, אף אחד לא "נגע" בה...? ובמציאות הדוגמאות הן ללא ספור...
מעתה צא וחשוב מי גדול ממי? הנותן או המקבל?
הלומד כי 'מקבל' גם היא תכונה חיובית, בודאי יגיע לרמות גבוהות של: "לקבל את העולם כפי שהוא... הצור תמים פעלו..."או - לקבל את בן - זוגו כמו שהוא... ויקבל כל אדם - בלי יוצא מן הכלל - בסבר פנים יפות ויקבל גם את עצמו...
מומלץ לאלה הרוצים להתעמק במחשבה זו, שיהרהרו, מה עדיף? לתת על מנת לקבל? או לקבל על מנת לתת? הראשון שלילי ביותר והשני חיובי ביותר!
יש הדורשים את האות 'ג' כרמז של שתי מלים:
1) גי - רומז למילה 'אהבה', שערכה 13 כמו 'גי'.
2) מל - רומז למילה 'מלא'. או למילה: 'מדבר'
אדם הגומל חסד, עליו לעשות זאת מתוך אהבה מלאה ולא חלילה בצורה של התנשאות או גאווה.
המילה 'גימל' ערכה בגימ' 83 כערך הביטוי: 'לא גבה לבי'
יש הרואים באות 'ג' צורת חיבור של שתי אותיות: 'ז' ו 'י'. יחד ערכן: 17 כמנין המילה: 'טוב'. אכן מה טוב יותר משבת אחים גם יחד, עזרה הדדית ותמיכה בזולת?! (ראה להלן הסבר מפורט יותר על המילה 'טוב' באות 'ט')
המילה 'גימל' ערכה בגימ' = 83 כמו הביטוי 'טוב גנוז' וגם ערכה 'יחיה האדם'.
שפע ומזל
האות 'ג' המבטאת נתינה וגמילות חסדים מובילה לשפע ומזל. דורשי רשומות ראו בביטוי 'צדקה וחסד' שערכו בגימ' 277 ערך חשוב מאד. ראו בו הקבלה לערך הפסוק שיש לו אותו ערך גימטרי, והוא הפסוק: "אנא ה' הצליחה נא". ערכו 277, גמילות חסדים מובילה להצלחה מאת ה'.
מקום המקדש - מקום החסד
מספר רעיונות נאמרו בחז"ל מדוע נבחר הר הבית כמקום המקדש. להלן אחד הסיפורים המבהירים מדוע נבחר דווקא הר הבית כמקום המקדש:
בעבר הרחוק לפני שהוחלט על ירושלים והר הבית כמקום מקודש, היו שני אחים. לשניהם היתה חלקת שדה על אחד ההרים. שניהם עבדו טרחו ועמלו בה. האחד ערירי ללא ילדים, והשני מטופל באשה וילדים רבים. הגיעה עת הקציר ושניהם מחלקים את תוצרת התבואה חלק כחלק, חצי בחצי בהתאם להשקעה. בלילה, בלכתם לישון כל אחד ליד ערמת התבואה שלו, כל אחד הרהר אודות מצבו של אחיו.
הערירי מהרהר: "אני לבד, אין לי צורך בכל כך הרבה תבואה. לאחי, אישה וילדים רבים שעליו לפרנסם". החליט, כי בחצות הלילה כאשר אחיו בודאי יירדם, יקום ממקומו, יקח מערמתו ויוסיף לערמת אחיו.
האח המטופל במשפחה ברוכת ילדים, מהרהר על משכבו. "לאחי אין אישה ואין ילדים אין מי שידאג לו. לי ב"ה יש אשה, ילדי תמיד יכולים לעזור לי, לכלכל אותי, אחי מה יהיה איתו בעתיד? אם אני לא אדאג לו מי ידאג לו"?! החליט: "בחצות הלילה, כאשר אחי בודאי יירדם אעביר חלק מהתבואה שלי ואצרף אותה אל התבואה של אחי".
בחצות הלילה קרה המקרה. כל אחד לקח מערמתו והלך לקראת ערמת אחיו. הם נפגשים באמצע הדרך. לא קשה לתאר את ההתרגשות הגדולה כאשר נפלו איש על כתפי אחיו ובכו.
ראה הקב"ה ממעל את אהבת שני האחים התומכים זה בזה והחליט: "במקום הזה בדיוק ייבנה המקדש".
'ד' - מה סודך?
האות 'ד' מזכירה לנו את המילה 'דלת' הניצבת בפתח הבית.
אות 'ד' רומזת למילה 'דל', עני ואביון העומד ליד הדלת. מוכר הביטוי 'כדל על דלת' (ראה להלן הבחנה ביו שמות עני) האות 'ד' יכולה לרמוז על פעולת הקבלה ההפוכה מנתינה, המסומלת ע"י האות הקודמת 'ג'.
האות 'ג' מייצגת את המשפיע, הנותן, והאות 'ד' מייצגת את המקבל. (להלן יורחב נושא הקבלה)
צורת האות 'ד' ורמזיה
צורתה של האות 'ד', אף היא רומזת לתכונת הדלות: האותיות שלפניה א', ב', ג', לכל אחת מהן יש בסיס. כל אחת מהן עומדת יציבה, "על שתי רגליים" ואילו האות 'ד' יש לה גג רחב אבל רגל אחת בלבד. מי יתמוך בה שלא תיפול??
משמעויות שונות לאות 'דלת'
למילה 'דלת' יש משמעות חיובית. הדֶּלֶת היא הגנה לבית לבל יפרצו מזיקים לתוכה. הפועל 'דָּלֹה' משמעותו להעלות, 'לדלות מים מן הבאר'. בפסוק נאמר: "וגם דלה דלה לנו" (שמות ב יט) "ארוממך ה' כי דליתני" (תהילים לב)
האות 'ד' נמצאת בקשר התפילין, מאחורי הראש. לרמוז לנו לאן ראשנו צריך להיות מורם ומופנה. זה הקשר אל אבינו שבשמים. מציאותם של אנשים נזקקים מהווה הגנה על החברה ועל הנותן. הנותן מקבל יותר ממה שהוא נותן. הנותן - נותן למקבל - 'פרוטה', ובתמורה הנותן מקבל "אישיות" של נדבן. מקבל הזדמנות לקיים מצווה ששכרה לנצח נצחים. הדל, כמו דולה את הנותן. מעלה אותו לרמות רוחניות נעלות.
החיבור של האות 'ג' עם 'ד', הוזכר לעיל כי יוצר את המילה 'גד' שפירושו מזל. נצרף להן את האות 'א' הרומזת לקב"ה, יחד יוצרות את המילה: 'אגד' שהוא חיבור וקשר חזק וקיים.
האות 'ד' נמצאת בין שתי אותיות. בין האות 'ג' לבין האות 'ה'. בין האדם איתו גומלים חסד, ובין הקב"ה, אליו הדל נושא תפלה. האות 'ד' מפנה את גבה מתוך בושה לאות 'ג' הנותנת, ומפנה את פניה אל האות 'ה'. הוזכר כי האות 'דל"ת' מלשון עלייה, כמו "דָּלֹה דָּלָה לנו" (שמות ב יט). כאן היא מעלה את ראשה למעלה, עיניה נשואות ליושב בשמים לתת לה את צרכיה. הדבר מזכיר לנו את דברי רש"י ביחס ליונה שהביאה עלה זית בפיה אל תיבת נח. כביכול אמרה: "יהיו מזונותי מרים כזית מידך, הקב"ה, ואל יהיו מידי בשר ודם". כן אנו מבקשים בברכת המזון: "ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה..."
'לקבל' מה טיבה של תכונה זו?
כולנו למדנו: 'לתת' זו תכונה נעלה ביותר! חינכו אותנו, ובצדק, כי על פי התכונה הזאת אפשר באמת ליצור חברה בריאה, משפחה, כל גוף חברתי אחר...
לחשו באזננו: "האדם הבוגר נמדד על פי תכונה זו", וראה זאת כהוכחה התינוק "רק מקבל". מסקנה: 'לתת' זו מעלה אליה יש לשאוף... בחברה, הנותן - תורם, נותן יד, עוזר, תומך... והרי זה האידיאל!
אם נרצה להתעמק יותר, נזכור, כי האדם צריך לשאוף ולחקות את מידותיו של הבורא. תכלית הבורא היא נתינה. בגלל זה הוא ברא את העולם. המצווה "והלכת בדרכיו" מראה לנו את מעלתו של הנותן והוא נקרא: "הולך בדרך ה'". מה צריך להיות היחס שלנו כלפי התכונה 'לקבל'? לכאורה, 'לקבל' זו תכונה הפוכה מ'לתת'.
אם 'לתת', זה דבר חיובי ונעלה, הרי שהפעולה הפוכה היא שלילית. ישנם בני אדם הסוברים כך. אולם - ההיגיון מופיע, ודוחה מחשבה זו:
יצאנו מתוך נקודת הנחה נכונה ש'לתת' היא תכונה אידיאלית.
הבה ונשאל: האם יכולה להיות מציאות בעולם של נתינה ללא קבלה?
לו המקבל היה מכריז "שביתה" ונמנע לקבל, מה היה גורלו של הרוצה לתת?
למה הדבר דומה? לאותה שאלה: מה יש בעיר יותר? עליות או מורדות? כל עליה היא גם מורד וכל מורד עליה הוא!! האם קיימת מציאות של נתינה ללא קבלה? הבה ונהרהר: אולי מעלתו של המקבל חשובה יותר מן הנותן?
הרי רק בזכות רצונו של המקבל לקבל, יכול הנותן ליישם את מעלתו ולתת.
זה לא רק הא בהא תליא, אלא יותר מזה, הנותן - תלוי, לחלוטין, בחסדיו של המקבל. כך קרה בזמן התהוות הספירות כאשר קרה אותו מצב חמור שספירת המלכות לא רצתה לקבל... הנותן יכול להישאר ברצונו הנעלה: 'לתת', אולם מה יהיה אם לא ימצא כלי אשר ישפיע לתוכו את טובו ורוב חסדיו?
אמרו חז"ל: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית"! כפי שמוזכר אצל רות: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום - בועז" (רות ב יט)
העניים בעבר כאשר פשטו יד ובקשו מתן צדקה היו משתמשים בביטוי "זכה בי"!
העשיר נותן לנזקק, פרוטה. מה נותן העני כתמורה בחזרה לנותן?
הוא נותן לו הזדמנות לפתח את תכונותיו החיוביות, הוא נותן לו הזדמנות להיקרא בשם מיוחד ולקבל את התואר: "נדיב - לב", המקבל הוא זה שנותן הזדמנות לנותן לקיים מצווה שיש לה מתן שכר לחיי נצח.
צא וחשוב! מה הפער האמיתי בין שני ה'נותנים' הללו?
הבה ננסה להבין את הביטוי "המקבל - נותן לנותן יותר מאשר נתן הנותן למקבל"! יש להבהיר מושג נוסף בהזדמנות זו והוא הביטוי 'לוקח'. במידה וטעינו עד היום ביחסינו לתכונה 'מקבל', הסיבה היא שלא שמנו לב להבחנה בין 'לקחת' ו'לקבל'. יש פער עצום ביניהם! ואכן התכונה של 'לקחת' היא תכונה שלילית, הנבונים בוודאי מבחינים בהבדל.
צאו וראו: אנו משתמשים בביטוי 'קבלה' דווקא למושגים חיוביים ביותר.
'קבלת התורה' 'קבלת שבת' 'קבלת עול מלכות שמים' 'וכולם מקבלים עליהם'
כל תורת הסוד נקראת 'קבלה'.
ליודעי החן די אם נזכיר את הפסוק: "תנו עוז לא - להים" (תהלים סח לה) או "ישמעאל בני - ברכני!". (ברכות ז)
מה היינו עושים אלמלא תכונתו של הבורא "הא - ל המקבל תפילות" ואנו מבקשים ממנו בכל יום: "וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.."
נתעמק יותר ונחשוב: כמה צריכים ההורים להעריך ולהוקיר את ילדיהם - שהרי רק בזכותם הם נקראים בשם המכובד: 'הורים'. כמה צריך הרב להוקיר ולכבד את תלמידיו כי רק בזכות עצם קיומם הוא נקרא: 'רב'. מכאן אפשר להבין את דברי הרמב"ם שפסק הלכות תלמוד תורה (פרק ה' הלכה י"ב) "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן, כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא."
בסתר לבה של עקרת בית צריכה להיות הכרת התודה והכרת הטובה לאלה שאוכלים ונהנים מהפשטידה הטעימה ש... טרחה והכינה... מה הרגשתה כאשר התבנית שהביאה, אף אחד לא "נגע" בה...? ובמציאות הדוגמאות הן ללא ספור...
מעתה צא וחשוב מי גדול ממי? הנותן או המקבל?
הלומד כי 'מקבל' גם היא תכונה חיובית, בודאי יגיע לרמות גבוהות של: "לקבל את העולם כפי שהוא... הצור תמים פעלו..."או - לקבל את בן - זוגו כמו שהוא... ויקבל כל אדם - בלי יוצא מן הכלל - בסבר פנים יפות ויקבל גם את עצמו...
מומלץ לאלה הרוצים להתעמק במחשבה זו, שיהרהרו, מה עדיף? לתת על מנת לקבל? או לקבל על מנת לתת? הראשון שלילי ביותר והשני חיובי ביותר!
050-3331-331