כשאנו מביטים מהצד באדם שיפוטי למשל שמחפש פגמים במעשי הזולת, אנחנו מבינים שאותו אדם בעצם מביט במראה, ואם נאמר שמדובר בשיקוף, נאלץ לומר שגם אנחנו כצופים באדם הביקורתי מהצד, מביטים במראה השיפוטי של עצמינו.

וכמביטים מהצד, אנחנו משקפים לשאר האנשים בהם אנו מביטים, היבט פנימי בתוכם, שגם הם לפעמים רק חלק מהטפאורה ולא תמיד לוקחים חלק פעיל ממש בהצגה.

ואותו אדם שמתרוצץ סביבנו, רץ אחרי רצונו במטרה להשיג אותו, כרודף אחרי הצל של עצמו משקף לנו את המרדף המתמשך שלנו להשגת מטרות ומילוי רצונות, רק כדי לקבל נחמה רגעית מהתרת הספקות.

הדומם סביבנו משקף לנו את הדממה של היעדר המחשבה והרצון לשקט ושלווה פנימית, הציפורים בחלון הן מראה לרצון המודחק שלנו, לצאת לחופשי ולהרגיש משוחררים וחסרי גבולות.

אפשר לחשוב בצורה כזו, שכל דבר שמשתקף לנגד ענינו הוא בעצם מראה להיבט מסוים בתוכנו הוא משקף לנו את האמונות שלנו, הפחדים שלנו, דפוסי החשיבה והרצונות העמוקים ביותר שלנו.

ואם נניח שזו האמת, מה זה בדיוק אומר לנו? והאם עלינו לעשות משהו בקשר לזה? לשנות משהו בעצמינו?

אפשר לומר שאין צורך לשנות דבר בעצמינו, אלא שעלינו רק להתבונן ולהיות מודעים לעצמנו, מודעים לעולם הפנימי שלנו, על ידי זה שאנו רואים את השתקפותו במציאות החיצונית שלנו. עלינו להתבונן בעצמינו, ללמוד ולהבין את עצמינו טוב יותר.

נקודה למחשבה: האם המטרה היא להתבונן בעצמינו, כדי שנוכל לדעת מה לשנות בעצמינו? להבין מה לא בסדר בצורת החשיבה שלנו ולבצע שינויים בעולמינו הפנימי? אם כן, מהי תכלית השינויים ולאן זה מוביל?