"מצרים" (המציאות הגשמית) זה לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו
עצמאות מהי? מעבר מעבדות לחרות, מאפלה לאור גדול? מה קורה לנו היום, אנחנו בני חורין? אם לא, אז ממה אנחנו רוצים להשתחרר? האם מעצמנו או מההתניות ההרגלים והמחשבות שלנו? למעשה אנחנו אף פעם לא חופשים ותמיד כבולים לדימוי שלנו בעיננו ובעני אחרים. הרב קוק אמר "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד ויש עבד שרוחו מלאה חרות. הנאמן לעצמיותו, בן חורין הוא ומי שכול חיו נמצא במה שטוב ויפה בעיני האחרים, עבד הוא"
בימים אלה מתקיים בקיסריה סמינר "הסתכלות פנימית חדשה" מבית "שערי גן עדן". הסמינר מציע ידע יישומי וכלים שימושיים מחכמת הקבלה, להעצמה, סיפוק ופיתוח תפיסת עולם מאחדת ויוצרת חיבורים בכל תחומי החיים: האישי, המשפחתי, הארגוני והחברתי. חופש אמיתי. להפתעתי הרבה גיליתי שאחוזי ההשתתפות בסמינר שלנו נמוכים, טעיתי למה? לדעתי אלה שידם משגת קל להם מאוד להוציא על ארוחת צהרים סבירה 100 ויותר מדי יום ביומו, אבל להוציא פחות על מפגש מפרה פעם בשבוע שנמשך שעתיים זה מאוד קשה אפילו בלתי אפשרי? זה לא הכסף או המפגש החברתי זה "הפרעה" שבנו שמונע את השתתפותנו.
רק כ - 20% מתוך העם היהודי יצאו למעשה ממצרים, כל הנותרים פחדו מהחשיפה של עולמם הפנימי והשעבוד לדרך חדשה ומחיבת. אלה מהעם היהודי שבחרו להישאר במיצרים הבינו היטב שהיציאה מעבדות לחירות מחייבת תהליך פנימי קשה, זו אולי חירות במובן הפיסי של המילה, אך במובן הרוחני זו עבודה קשה יותר, זו התמודדות עם ההוויה של עצמם שתקנה להם בסופו של דבר חופש. הם הולכים להתגבש במדבר כעם, לקבל אחריות. עד היום, עם כל הכאב וההשפלה של היותם עבדים, הם נאנקו תחת עבודה קשה ותו לא. במיצרים עליהם לקבל שיעבוד פיסי אך במקביל מקבלים הם ראש נטול מדאגות. "עדיף להם להתיש את הגוף בעבודה קשה, לחזור בערב לבית, לאכול ולישון. לחיות חיים פשוטים וטובים, ממש כמו... החמור או הפרה הישנים באבוס הסמוך" כתב מני ישי.
לעבדות היום פנים רבות. כמעט כולנו קשורים בשלשלאות ברזל עבות. כמעט כולנו רודפים אחר המראה, והעוצמה החיצונים, אחר סמלי סטאטוס כמו אוטו מפואר או דירת יוקרה, כמעט כולנו עסוקים בלי הרף בלעשות רושם על הזולת, בלהתגנדר ובלקבל אישורים מהסביבה שאנחנו "בסדר". אפשר לראות אנשים שכביכול הגשימו את החלום ובכל זאת הם אינם מאושרים, ואינם חיים בשמחה גדולה כבני חורין אמיתיים. כשמתבוננים על כל זה אפשר ממש להרגיש כמה זה מעייף לנסות ולממש את כל מה שמכרו לנו שמקובל ושיעשה אותנו אנשים טובים מאושרים ומוצלחים. המחשבות והרגשות שלנו כלואים בתוך תבניות, אנחנו עבדים לפרעה במצרים עד עצמם היום הזה.
לסיכום ניר אביעד כתב "מצרים" (המציאות הגשמית) זה לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של בורא. ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. "פרעה" (התודעה שלנו) יודע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום, התודעה דואגת להסיח את דעתנו ע"י יצירת שעות עבודה, מטלות, מיסים, מחויבויות חברתיות, הסחות דעת כמו פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי ועוד. העיקר לא להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא החיים.
המפגש הבא רוחניות עסקית - להנהיג את השינוי (עופר יהודה משען) 25/4 20:30 קיסריה
עצמאות מהי? מעבר מעבדות לחרות, מאפלה לאור גדול? מה קורה לנו היום, אנחנו בני חורין? אם לא, אז ממה אנחנו רוצים להשתחרר? האם מעצמנו או מההתניות ההרגלים והמחשבות שלנו? למעשה אנחנו אף פעם לא חופשים ותמיד כבולים לדימוי שלנו בעיננו ובעני אחרים. הרב קוק אמר "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד ויש עבד שרוחו מלאה חרות. הנאמן לעצמיותו, בן חורין הוא ומי שכול חיו נמצא במה שטוב ויפה בעיני האחרים, עבד הוא"
בימים אלה מתקיים בקיסריה סמינר "הסתכלות פנימית חדשה" מבית "שערי גן עדן". הסמינר מציע ידע יישומי וכלים שימושיים מחכמת הקבלה, להעצמה, סיפוק ופיתוח תפיסת עולם מאחדת ויוצרת חיבורים בכל תחומי החיים: האישי, המשפחתי, הארגוני והחברתי. חופש אמיתי. להפתעתי הרבה גיליתי שאחוזי ההשתתפות בסמינר שלנו נמוכים, טעיתי למה? לדעתי אלה שידם משגת קל להם מאוד להוציא על ארוחת צהרים סבירה 100 ויותר מדי יום ביומו, אבל להוציא פחות על מפגש מפרה פעם בשבוע שנמשך שעתיים זה מאוד קשה אפילו בלתי אפשרי? זה לא הכסף או המפגש החברתי זה "הפרעה" שבנו שמונע את השתתפותנו.
רק כ - 20% מתוך העם היהודי יצאו למעשה ממצרים, כל הנותרים פחדו מהחשיפה של עולמם הפנימי והשעבוד לדרך חדשה ומחיבת. אלה מהעם היהודי שבחרו להישאר במיצרים הבינו היטב שהיציאה מעבדות לחירות מחייבת תהליך פנימי קשה, זו אולי חירות במובן הפיסי של המילה, אך במובן הרוחני זו עבודה קשה יותר, זו התמודדות עם ההוויה של עצמם שתקנה להם בסופו של דבר חופש. הם הולכים להתגבש במדבר כעם, לקבל אחריות. עד היום, עם כל הכאב וההשפלה של היותם עבדים, הם נאנקו תחת עבודה קשה ותו לא. במיצרים עליהם לקבל שיעבוד פיסי אך במקביל מקבלים הם ראש נטול מדאגות. "עדיף להם להתיש את הגוף בעבודה קשה, לחזור בערב לבית, לאכול ולישון. לחיות חיים פשוטים וטובים, ממש כמו... החמור או הפרה הישנים באבוס הסמוך" כתב מני ישי.
לעבדות היום פנים רבות. כמעט כולנו קשורים בשלשלאות ברזל עבות. כמעט כולנו רודפים אחר המראה, והעוצמה החיצונים, אחר סמלי סטאטוס כמו אוטו מפואר או דירת יוקרה, כמעט כולנו עסוקים בלי הרף בלעשות רושם על הזולת, בלהתגנדר ובלקבל אישורים מהסביבה שאנחנו "בסדר". אפשר לראות אנשים שכביכול הגשימו את החלום ובכל זאת הם אינם מאושרים, ואינם חיים בשמחה גדולה כבני חורין אמיתיים. כשמתבוננים על כל זה אפשר ממש להרגיש כמה זה מעייף לנסות ולממש את כל מה שמכרו לנו שמקובל ושיעשה אותנו אנשים טובים מאושרים ומוצלחים. המחשבות והרגשות שלנו כלואים בתוך תבניות, אנחנו עבדים לפרעה במצרים עד עצמם היום הזה.
לסיכום ניר אביעד כתב "מצרים" (המציאות הגשמית) זה לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של בורא. ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. "פרעה" (התודעה שלנו) יודע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום, התודעה דואגת להסיח את דעתנו ע"י יצירת שעות עבודה, מטלות, מיסים, מחויבויות חברתיות, הסחות דעת כמו פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי ועוד. העיקר לא להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא החיים.
המפגש הבא רוחניות עסקית - להנהיג את השינוי (עופר יהודה משען) 25/4 20:30 קיסריה
050-3331-331