מעמד הר סיני
הרבה מילים נכתבו על מעמד הר סיני. מחשבות שעולות בי לאחרונה הן על ירידת האלוהים על הר סיני ודיבורו הישיר אל עם ישראל. מעמד מדהים שמה שארע בעיקבותיו זה מעשה העגל. אתם מבינים? אלוהים ירד להר - סיני, דיבר ישירות לעם והעם לא הקשיב. או במילים אחרות מורה (ובורא) עולם יורד ומדבר אל האנשים (שאותם ברא) והם לא מקשיבים.. מה הטעם בבתי ספר וכל סוג של לימוד שהוא אם אלוהים לא הצליח ללמד את העם, איזה מורה יוכל ללמד את התלמידים שלו? איזה רב יכול לתלמידיו? באיזה ישיבה כנסיה או מסגד ניתן ללמוד? מה היתה הטעות של אלוהים? האם היתה טעות? האם היה שם מסר?
מה היה חסר שם? ומה ההבדל בין זה שהם עשו את מעשה העגל לבין זה שהיום אנשים עושים את מעשה העגל? למה אז אלוהים העניש אותם מיד הרג בהם ואילו היום זה שונה?
למה מעמד הר סיני הרגיז את אלוהים יותר מאשר אכילת פרי עץ הדעת? ישנם המון שאלות שניתן לשאול התשובות מעטות ורק חקירה אמיתית בלי כיסויים או אמירות "אבל אלוהים אמר, או לא ניתן לחקור את אלוהים" רק חקירה אמיתית תתחיל לתת תשובות.
וכנראה מאמץ עצמי רגש אחריות של אחד כלפי עצמו כנות עצמית וחקירה פנימית ללא פחד כנראה שרק כך ניתן ללמוד לפחות חלקית את מה שניתן להבין מהלמידה הישירה
שהיא שונה מרכישת ידע. למידה אמיתית היא סוג של חוויה ישירה כמו אהבה, משהו שלא ניתן להסבר. לא שימוש בחומר ישן (רכישת ידע) זהו הפתח להבנת העולם החדש שמתחדש כל רגע ורגע וכל אחד יכול לעשות את הצעדים רק בעזרת עצמו ואין משענת חיצונית שתוכל לעזור לאדם ללמוד (וגם לא לרכוש ידע)... בתי ספר ומורים טובים ככל שיהיו יכולים לעזור בבניית קרקע פוריה ללימודים אף אחד מהם לא יכול ללמד אדם אחר
כמו שאמא יכולה להניח לפני ילדיה אוכל אבל אינה מסוגל ללעוס למענם ולבלוע. יש דברים
שעל אדם לקחת אחריות ולא להטיף מוסר שהו סוג של שיחרור אנרגיה פנימית ויצירת אשליה של" אני עושה" להמעיט בדברים להרבות במעשים עם מודעות זה תחילת הדרך ליצירת אנושות חדשה.
למה?
שאתם שואלים למה, זה תמיד אחרי.
שאתם מסבירים, זה אחרי ששאלתם למה.
כשאוהבים לא שואלים, וגם לא יודעים למה
המילים נמצאות בפער בין מה שיש, למה שצריך להיות.
וכשאתם שם (איפה שתבחרו ומה שתבחרו)
אין מקום למילים ולמחשבות
שם אפשר רק להיות
וזו אם כל התובנות.
רצון ותשוקה
רצון הוא הכוח שמניע את העולם, דחף פנימי אדיר ללא כתובת.
תשוקה היא כוח חיצוני, ששואף להתחבר לכוח רצון.
התשוקות הן כחלון ראווה בחלון שמנסה לפתות את הכוח רצון ע"י ניצול
הפוטנציאל שקיים בחושים (חיצוני) ו גם בתחושות (פנימי).
ההבנה וההבדלה בין הפנימי לחיצוני, מאפשרים את חופש הפעולה
או האי פעולה לבחור או לא לבחור בין התשוקות.
קיימת גם אפשרות של להפוך לצופה בזרימה האדירה של אנרגיית הרצון
הצעד הראשון של בטרם פעולה האזור בו קיים השקט
האזור המדיטטיבי.
הרוחניות שבאוכל
שאני אוכל, אני חסר ציפיות ואכזבות. אני נוכח בשביל הטעם, בשביל הלעיסה והבליעה.
איני נשען מנטאלית על אף אחד, לא זקוק לפירגונים. אפשר לעשות זאת בכל שעה, לבד
גם ללא חברים... שאין אוכל מיסוג אחד, תמיד אפשר להחליפו באחר. את הציונים לטעם
אני חש בפנים בבלוטות הטעם מין תחושת פנימית כזו, כמו גם את השובע מין חיוך פנימי שכזה. אני פשוט חש שאני חי, חופשי לחלוטין, משוחרר. זה סוג של מוארות סוג של מדיטציה.
מצליח לי להיות לבד וגם ליהנות מזה ולהרגיש חופש וזאת כמעט ללא מאמץ
עכשיו אני מבין למה אני בורח לאוכל כל הזמן. רק שם אני מרגיש חופשי - כל כך חסר לי החופש השיחרור הזה, שכדי להיות במצב הרוחני "הזה" של להינות מהלבד ומהתחושה הפנימית, מהאושר... אני מאביס את עצמי בלי סוף.
הארוחה הזלילה, קונה לי שקט פנימי (ונפשי) לכמה דקות... גם הפאסט פוד נותן לך סיבה לעצור את הריצה המטורפת, ולחוש את "עצמך" לכמה דקות.
פה ההתמכרות וזו התובנה.
"שאתה אוכל אתה פשוט מרגיש את החופש"
ומה שמחייך אותי זה שאני...
רץ כדי לעצור.
נלחם למען השלום.
מתמכר כדי להרגיש חפשי.
וסובל כדי לחוש את האושר.
לא זה כבר לא בילבול, זהו האושר המאחורי האוכל...
וכן אני מזיק לעצמי עם האוכל, לא כדי להיות שבע ולא בגלל שאני רעב
אלא בגלל תחושת החופש הנילוות לכך. וזה דרכו של האגו להשיג את השקט
את הפנימיות, באובייקטיביות בחיצוניות. סיפור המאיה.
חוק הנצח
יש משהו שמקשר וקושר את כל הדברים בעולם, מחבר בין כל החיים וכל המתים
בין כל העשירים וכל העניים, בין כל החפצים כל הדוממים, יש לו את כל העושר
כל האושר כל הסבל וכל העצב, הוא הכי יפה וגם הכי מכוער, הוא ניצחי, הוא היה בטרם נברא העולם, והוא ישאר לעד ולכן יש בו הכל ואן מקום או דבר שישווה לו. קוראים לו
הרגע הזה
אנחנו קטנים מידי חלשים מידי לא מסוגלים להכיל אותו כי יש בו הכל. כל שנותר לנו זה
לקטר ולנדוד במחשבתינו למקום אחר, כי איננו מסוגלים לשאת את כל המליאות הזו.
שאתה מביט על פרח, כל שהוא עושה זה לפרוח זה הטבע שלו זה החוק הטבוע בו.
הוא לא יכול להפר את החוק הזה.
נוכחות זה לא חוק חיצוני זה טבע הדברים זה הצו שלנו להתפתח זה הפרח שבנו
אנחנו לא יכולים לפרוח מחר או להתחיל לפרוח מחרתיים אנחנו פורחים כל רגע ורגע.
ואנחנו צריכים להיות מודעים לכך כי כאלה אנחנו... הנדידה במחשבה למקום אחר לרגע אחר
היא עצירה של הפריחה, וזה אומר עלינו חוסר מוכנות בסיסית לקבל את המליאות הזו
ואנו יוצרים מחסור מנטאלי, ויחד עם זאת חוזרים לרגע כדי להזין את נפשנו, ומיד להמשיך בבריחה המתמדת.
החיכוך שלנו עם הרגע יוצר תודעה מודעות אהבה זרימה ונתינה. מליאות לא מתקיימת
כי הגיע הרגע הבא ואיתו האתגרים שלו וההפתעות, והידיעה שרק בו קיים הכל
זו הראשוניות. הנסיון הכושל לשמור על הרגע הקודם בגלל טעם הראשוניות זה עצירה בזרימה של האגו. ברגע הזה, לאגו אין מקום אין לו זמן להתפתח הפליאה והנפעמות שלנו מהראשוניות והמליאות שבכל רגע ורגע, הידיעה שהמליאות נמצאת רק כאן ועכשיו ואין צורך לאגור כי ממילא אין אפשרות להתכונן לבילתי נודע, וידוע שהבילתי נודע של הרגע הוא המלא
מהכל זה השיחרור מ"השלי" ומאפשר את המנוחה בזרימה של הרגע, שמטבע הדברים חייב להכיל הכל...
לפרוח ולדעת את זה זה השיחרור
החיים שלנו
מה הדבר היקר לי מכל? החיים שלי... למה החיים האלו שלי? קניתי אותם? אני נתתי לעצמי אותם? ביום שאחזיר נשמתי
מישהו ישאל אותי אם לקחת לי את החיים או לא?
הילדים שלי ==האם הילדים באמת שלי? עשיתי אותם? אז למה בכל הפעמים האחרות לא הצלחתי למרות שניסיתי?
ואם הם שלי למה אני לא לוקח אותם איתי כל הזמן? ולמה הם לא תמיד נשמעים לי? ולמה הם עוזבים אותי באיזה שלב?
מה גם הילדים לא שלי?
והבית שלי? והמכונית? יש משהו שהוא שלי?
אהה ירושליים שלי מממממ שלי??? שלך? אז למה היא לא עליך?
"שלי" זה מילה מחשבה למרות ששלי נראה אובייקטיבי שלי זה סובייקטיבי: ברגע שזה לא לידך זה מחשבה וזה סובייקטיבי
כמו מישהו שקנה הר ואומר שההר שלו, או אלוהים נתן לו את ההר (המוריה) איך הוא נתן אותו הדבר לכולם?
ומישהו יכול לקחת איתו את ההר לאנשהוא? ואם מישהו לא יתנהג יפה אז הוא יקח לו את ההר? או יחריב לו אותו?
מה אתם חושבים שאלוהים כל כך טיפש שהוא יתעסק בדברים כאלה קטנים?
אנשים מותרים על אהבה בגלל "שלי"
אנשים מותרים על מדינה חברים משפחה בגלל "שלי" יש אנשים שיתאבדו בגלל שאין להם מספיק "שלי"
אנשים עם כישרון ואינטילגנטים לא נחשבים בגלל שאין להם מספיק "שלי" לעומתם אנשים שצברו מספיק "שלי"
יכולים להיות רמאים גנבים והם יחשבו כמצליחנים
ולמעשה אין שלי כי גם החיים לא שלי
המובן מאליו
שישה ימים של שתיקה ואוכל אורגני, גררו אדם כמוני חולה בשר, מחוספס חיים - הכל מובן מאליו... לעבור טאנספורמציה, להיזכר בתמימות הדימעה
לחוש שוב את אנרגית החיים.. לא להסחף בזרם החיים כדג מת.. אלא לחוש בו
לחוות אותו. לפעמים נדמה שאתה חי בין אנשים מתים הלב אצלם פועם אך לא מרגיש. ו.. אם אתה לא נשמר ודואג שהמובן מאליו ישמור על צלם, אתה פשוט תאבד את כל היקר לך, וזו תחושת החיים בעודך בחיים.
ככה ביום שישי נסעתי לבקר חבר ערבי במזרח ירושלים... עברנו יחד במחסום
והמגבניק שבדק את תעודות הזהות שלנו, שאל אותי - "מה יש לי לחפש בזמן מלחמה פה?"..."נכון שהוא ערבי אבל הוא חבר שלי" עניתי החייל חייך והחבר
הערבי זלגה לו דימעה משהו מהסוג של "תחושת החיים" החייל מרוב שהוא במחסום נראה לו מובן מאליו לשאול כזו שאלה בנוכחות הערבי הערבי פשוט נעלם. לאחר מכן הזמין אותי לאכול אמר "רק נעצור בדרך אני צריך לקחת בשר הביתה" שם אין קונצים עצרנו בחנות בשר התרנגולות שם בכלובים אתה מזמין, פשוט מוציאים במקום אחת מהכלוב ומורידים לה את הראש, ואחרי זה מכינים אותה. זה לא מחזה קל. אדם מתרגל להכל ההתרנגולות בכלובים רעדו מפחד. כמו דביל שאלתי אותו אם הוא נותן להם לשתות מים כי הם כל היום בשמש. הקצב שאל "למי?" לתרנגולות אמרתי "לא אלא הולכות לשחיטה" צחק... זה מובן מאליו בשבילו. אפילו שאל "למי?" הוא לא רואה אותם הם נעלמו. הפעם לי ירדו דמעות. משהו כמו ילד קטן מהסוג של "תחושת החיים"...
והיום דיברתי עם מישהו, במהלך השיחה איתו, שמתי לב שאישתו וילדיו
הפכו מובן (מאליו נעלב ונעלם) הוא פשוט לא רואה אותם. לא כי הם אשמים
או שהוא אשם, הוא פשוט נפל במלכודת שרובינו נופלים בה נסחפים עם הזרם, ולא חשים את הזרם... חשבתי שאם הייתי אוסף את הדמעות מהטיול בירושלים
ומרטיב לו מעט את הפנים בהם. אולי "הראיה" היתה חוזרת אליו...
נכון אי אפשר לאהוב בכוח... אסור לותר לעצמך! כי מי שנעלם, זה אתה.
הארעי הופך חשוב יותר, כי המובן מאליו נעלם ויחד איתו חלק ממך. ואתה מחפש את עצמך כל הזמן, יורק לעצמך בפרצוף, ומחפש את עצמך שוב
סוג של גזירה שקוראים לה המובן מאליו. אולי סוג של צום המנעות מ...
רק תבחר (-: יחזיר את המובן לאליו לחיים. כי כאשר אתה מביט סביבך
תבחר את הדבר העלוב ביותר ותגלה שהוא חלק מהתמונה חלק מהשלם ובלעדייהם השלם היה חסר והתמונה הייתה פשוט מתפרקת. ולכן, זה שאתה מתעלם מחלק "לא חשוב" כל עוד הוא בתמונה הוא חלק מהשלם וככה תתיחס אליו. וזה אומר שבהווה
כל מה שמסביבנו חשוב לפחות כמונו כי בלעדיו לא הינו.
מחר יום חדש (סקרלט אוהרה)
משפט מתוך הספר חלף עם הרוח, משפט שנועד לטפח תקווה בשעת ייאוש.
אחרי שארזה... אחרי שאפסיק לעשן... שיהיה לי יותר כסף. אהיה מאושר.
האם המשפטים הללו הם אמת?
האם אני יודע בודאות שזו האמת?
האם אני נביא? יכול להיות שכל הדברים הללו יתקיימו ובכל זאת לא ארגיש בסדר??
כל אלו משפטים שנוגעים אלי. יש משפטים שנוגעים לאחרים...
אם אבא שלי יחשוב עלי יותר, אם בעלי / אשתי יתיחסו אלי יותר, אם הבן שלי יקבל ציונים יותר טובים, אם ואם ואם וכל אלו נוגעים לאנשים אחרים שבהם אנו תולים את אשרינו.
גם אם אני שמן, ואני מעשן, ואין לי אהבה, ואין לי חבר חברה ואין לי ואין לי...
יש לי זכות להיות מאושר בכל רגע כמו לכל אחד אחר וזה לא צריך להיות תלוי בארוע זה או אחר, כי במילא אף אחד לא מבטיח לי שהאושר נמצא שם.
אז שאחרים ימתינו לימים טובים יותר (-:
כי הסבל האמיתי נמצא במחשבה, וללא המחשבה, היתי נשאר נקי.
ללא הסיפור שמציק לי כרגע... שהוא דמיון.
כמו שאומרים אצלנו בברנג'ה
"משקיע לטווח ארוך הוא ספקולנט שטעה בעיסקה שעשה לטווח הקצר"
ככל שתקדים להסתכל במראה ולומר לעצמך את האמת "טעיתי" כך תשים קץ לסיפור הבידיוני שבנית... וורק אז תחזור להיות נוכח בהווה שהוא כל מה שיש.
i am a lover of what is
הרבה מילים נכתבו על מעמד הר סיני. מחשבות שעולות בי לאחרונה הן על ירידת האלוהים על הר סיני ודיבורו הישיר אל עם ישראל. מעמד מדהים שמה שארע בעיקבותיו זה מעשה העגל. אתם מבינים? אלוהים ירד להר - סיני, דיבר ישירות לעם והעם לא הקשיב. או במילים אחרות מורה (ובורא) עולם יורד ומדבר אל האנשים (שאותם ברא) והם לא מקשיבים.. מה הטעם בבתי ספר וכל סוג של לימוד שהוא אם אלוהים לא הצליח ללמד את העם, איזה מורה יוכל ללמד את התלמידים שלו? איזה רב יכול לתלמידיו? באיזה ישיבה כנסיה או מסגד ניתן ללמוד? מה היתה הטעות של אלוהים? האם היתה טעות? האם היה שם מסר?
מה היה חסר שם? ומה ההבדל בין זה שהם עשו את מעשה העגל לבין זה שהיום אנשים עושים את מעשה העגל? למה אז אלוהים העניש אותם מיד הרג בהם ואילו היום זה שונה?
למה מעמד הר סיני הרגיז את אלוהים יותר מאשר אכילת פרי עץ הדעת? ישנם המון שאלות שניתן לשאול התשובות מעטות ורק חקירה אמיתית בלי כיסויים או אמירות "אבל אלוהים אמר, או לא ניתן לחקור את אלוהים" רק חקירה אמיתית תתחיל לתת תשובות.
וכנראה מאמץ עצמי רגש אחריות של אחד כלפי עצמו כנות עצמית וחקירה פנימית ללא פחד כנראה שרק כך ניתן ללמוד לפחות חלקית את מה שניתן להבין מהלמידה הישירה
שהיא שונה מרכישת ידע. למידה אמיתית היא סוג של חוויה ישירה כמו אהבה, משהו שלא ניתן להסבר. לא שימוש בחומר ישן (רכישת ידע) זהו הפתח להבנת העולם החדש שמתחדש כל רגע ורגע וכל אחד יכול לעשות את הצעדים רק בעזרת עצמו ואין משענת חיצונית שתוכל לעזור לאדם ללמוד (וגם לא לרכוש ידע)... בתי ספר ומורים טובים ככל שיהיו יכולים לעזור בבניית קרקע פוריה ללימודים אף אחד מהם לא יכול ללמד אדם אחר
כמו שאמא יכולה להניח לפני ילדיה אוכל אבל אינה מסוגל ללעוס למענם ולבלוע. יש דברים
שעל אדם לקחת אחריות ולא להטיף מוסר שהו סוג של שיחרור אנרגיה פנימית ויצירת אשליה של" אני עושה" להמעיט בדברים להרבות במעשים עם מודעות זה תחילת הדרך ליצירת אנושות חדשה.
למה?
שאתם שואלים למה, זה תמיד אחרי.
שאתם מסבירים, זה אחרי ששאלתם למה.
כשאוהבים לא שואלים, וגם לא יודעים למה
המילים נמצאות בפער בין מה שיש, למה שצריך להיות.
וכשאתם שם (איפה שתבחרו ומה שתבחרו)
אין מקום למילים ולמחשבות
שם אפשר רק להיות
וזו אם כל התובנות.
רצון ותשוקה
רצון הוא הכוח שמניע את העולם, דחף פנימי אדיר ללא כתובת.
תשוקה היא כוח חיצוני, ששואף להתחבר לכוח רצון.
התשוקות הן כחלון ראווה בחלון שמנסה לפתות את הכוח רצון ע"י ניצול
הפוטנציאל שקיים בחושים (חיצוני) ו גם בתחושות (פנימי).
ההבנה וההבדלה בין הפנימי לחיצוני, מאפשרים את חופש הפעולה
או האי פעולה לבחור או לא לבחור בין התשוקות.
קיימת גם אפשרות של להפוך לצופה בזרימה האדירה של אנרגיית הרצון
הצעד הראשון של בטרם פעולה האזור בו קיים השקט
האזור המדיטטיבי.
הרוחניות שבאוכל
שאני אוכל, אני חסר ציפיות ואכזבות. אני נוכח בשביל הטעם, בשביל הלעיסה והבליעה.
איני נשען מנטאלית על אף אחד, לא זקוק לפירגונים. אפשר לעשות זאת בכל שעה, לבד
גם ללא חברים... שאין אוכל מיסוג אחד, תמיד אפשר להחליפו באחר. את הציונים לטעם
אני חש בפנים בבלוטות הטעם מין תחושת פנימית כזו, כמו גם את השובע מין חיוך פנימי שכזה. אני פשוט חש שאני חי, חופשי לחלוטין, משוחרר. זה סוג של מוארות סוג של מדיטציה.
מצליח לי להיות לבד וגם ליהנות מזה ולהרגיש חופש וזאת כמעט ללא מאמץ
עכשיו אני מבין למה אני בורח לאוכל כל הזמן. רק שם אני מרגיש חופשי - כל כך חסר לי החופש השיחרור הזה, שכדי להיות במצב הרוחני "הזה" של להינות מהלבד ומהתחושה הפנימית, מהאושר... אני מאביס את עצמי בלי סוף.
הארוחה הזלילה, קונה לי שקט פנימי (ונפשי) לכמה דקות... גם הפאסט פוד נותן לך סיבה לעצור את הריצה המטורפת, ולחוש את "עצמך" לכמה דקות.
פה ההתמכרות וזו התובנה.
"שאתה אוכל אתה פשוט מרגיש את החופש"
ומה שמחייך אותי זה שאני...
רץ כדי לעצור.
נלחם למען השלום.
מתמכר כדי להרגיש חפשי.
וסובל כדי לחוש את האושר.
לא זה כבר לא בילבול, זהו האושר המאחורי האוכל...
וכן אני מזיק לעצמי עם האוכל, לא כדי להיות שבע ולא בגלל שאני רעב
אלא בגלל תחושת החופש הנילוות לכך. וזה דרכו של האגו להשיג את השקט
את הפנימיות, באובייקטיביות בחיצוניות. סיפור המאיה.
חוק הנצח
יש משהו שמקשר וקושר את כל הדברים בעולם, מחבר בין כל החיים וכל המתים
בין כל העשירים וכל העניים, בין כל החפצים כל הדוממים, יש לו את כל העושר
כל האושר כל הסבל וכל העצב, הוא הכי יפה וגם הכי מכוער, הוא ניצחי, הוא היה בטרם נברא העולם, והוא ישאר לעד ולכן יש בו הכל ואן מקום או דבר שישווה לו. קוראים לו
הרגע הזה
אנחנו קטנים מידי חלשים מידי לא מסוגלים להכיל אותו כי יש בו הכל. כל שנותר לנו זה
לקטר ולנדוד במחשבתינו למקום אחר, כי איננו מסוגלים לשאת את כל המליאות הזו.
שאתה מביט על פרח, כל שהוא עושה זה לפרוח זה הטבע שלו זה החוק הטבוע בו.
הוא לא יכול להפר את החוק הזה.
נוכחות זה לא חוק חיצוני זה טבע הדברים זה הצו שלנו להתפתח זה הפרח שבנו
אנחנו לא יכולים לפרוח מחר או להתחיל לפרוח מחרתיים אנחנו פורחים כל רגע ורגע.
ואנחנו צריכים להיות מודעים לכך כי כאלה אנחנו... הנדידה במחשבה למקום אחר לרגע אחר
היא עצירה של הפריחה, וזה אומר עלינו חוסר מוכנות בסיסית לקבל את המליאות הזו
ואנו יוצרים מחסור מנטאלי, ויחד עם זאת חוזרים לרגע כדי להזין את נפשנו, ומיד להמשיך בבריחה המתמדת.
החיכוך שלנו עם הרגע יוצר תודעה מודעות אהבה זרימה ונתינה. מליאות לא מתקיימת
כי הגיע הרגע הבא ואיתו האתגרים שלו וההפתעות, והידיעה שרק בו קיים הכל
זו הראשוניות. הנסיון הכושל לשמור על הרגע הקודם בגלל טעם הראשוניות זה עצירה בזרימה של האגו. ברגע הזה, לאגו אין מקום אין לו זמן להתפתח הפליאה והנפעמות שלנו מהראשוניות והמליאות שבכל רגע ורגע, הידיעה שהמליאות נמצאת רק כאן ועכשיו ואין צורך לאגור כי ממילא אין אפשרות להתכונן לבילתי נודע, וידוע שהבילתי נודע של הרגע הוא המלא
מהכל זה השיחרור מ"השלי" ומאפשר את המנוחה בזרימה של הרגע, שמטבע הדברים חייב להכיל הכל...
לפרוח ולדעת את זה זה השיחרור
החיים שלנו
מה הדבר היקר לי מכל? החיים שלי... למה החיים האלו שלי? קניתי אותם? אני נתתי לעצמי אותם? ביום שאחזיר נשמתי
מישהו ישאל אותי אם לקחת לי את החיים או לא?
הילדים שלי ==האם הילדים באמת שלי? עשיתי אותם? אז למה בכל הפעמים האחרות לא הצלחתי למרות שניסיתי?
ואם הם שלי למה אני לא לוקח אותם איתי כל הזמן? ולמה הם לא תמיד נשמעים לי? ולמה הם עוזבים אותי באיזה שלב?
מה גם הילדים לא שלי?
והבית שלי? והמכונית? יש משהו שהוא שלי?
אהה ירושליים שלי מממממ שלי??? שלך? אז למה היא לא עליך?
"שלי" זה מילה מחשבה למרות ששלי נראה אובייקטיבי שלי זה סובייקטיבי: ברגע שזה לא לידך זה מחשבה וזה סובייקטיבי
כמו מישהו שקנה הר ואומר שההר שלו, או אלוהים נתן לו את ההר (המוריה) איך הוא נתן אותו הדבר לכולם?
ומישהו יכול לקחת איתו את ההר לאנשהוא? ואם מישהו לא יתנהג יפה אז הוא יקח לו את ההר? או יחריב לו אותו?
מה אתם חושבים שאלוהים כל כך טיפש שהוא יתעסק בדברים כאלה קטנים?
אנשים מותרים על אהבה בגלל "שלי"
אנשים מותרים על מדינה חברים משפחה בגלל "שלי" יש אנשים שיתאבדו בגלל שאין להם מספיק "שלי"
אנשים עם כישרון ואינטילגנטים לא נחשבים בגלל שאין להם מספיק "שלי" לעומתם אנשים שצברו מספיק "שלי"
יכולים להיות רמאים גנבים והם יחשבו כמצליחנים
ולמעשה אין שלי כי גם החיים לא שלי
המובן מאליו
שישה ימים של שתיקה ואוכל אורגני, גררו אדם כמוני חולה בשר, מחוספס חיים - הכל מובן מאליו... לעבור טאנספורמציה, להיזכר בתמימות הדימעה
לחוש שוב את אנרגית החיים.. לא להסחף בזרם החיים כדג מת.. אלא לחוש בו
לחוות אותו. לפעמים נדמה שאתה חי בין אנשים מתים הלב אצלם פועם אך לא מרגיש. ו.. אם אתה לא נשמר ודואג שהמובן מאליו ישמור על צלם, אתה פשוט תאבד את כל היקר לך, וזו תחושת החיים בעודך בחיים.
ככה ביום שישי נסעתי לבקר חבר ערבי במזרח ירושלים... עברנו יחד במחסום
והמגבניק שבדק את תעודות הזהות שלנו, שאל אותי - "מה יש לי לחפש בזמן מלחמה פה?"..."נכון שהוא ערבי אבל הוא חבר שלי" עניתי החייל חייך והחבר
הערבי זלגה לו דימעה משהו מהסוג של "תחושת החיים" החייל מרוב שהוא במחסום נראה לו מובן מאליו לשאול כזו שאלה בנוכחות הערבי הערבי פשוט נעלם. לאחר מכן הזמין אותי לאכול אמר "רק נעצור בדרך אני צריך לקחת בשר הביתה" שם אין קונצים עצרנו בחנות בשר התרנגולות שם בכלובים אתה מזמין, פשוט מוציאים במקום אחת מהכלוב ומורידים לה את הראש, ואחרי זה מכינים אותה. זה לא מחזה קל. אדם מתרגל להכל ההתרנגולות בכלובים רעדו מפחד. כמו דביל שאלתי אותו אם הוא נותן להם לשתות מים כי הם כל היום בשמש. הקצב שאל "למי?" לתרנגולות אמרתי "לא אלא הולכות לשחיטה" צחק... זה מובן מאליו בשבילו. אפילו שאל "למי?" הוא לא רואה אותם הם נעלמו. הפעם לי ירדו דמעות. משהו כמו ילד קטן מהסוג של "תחושת החיים"...
והיום דיברתי עם מישהו, במהלך השיחה איתו, שמתי לב שאישתו וילדיו
הפכו מובן (מאליו נעלב ונעלם) הוא פשוט לא רואה אותם. לא כי הם אשמים
או שהוא אשם, הוא פשוט נפל במלכודת שרובינו נופלים בה נסחפים עם הזרם, ולא חשים את הזרם... חשבתי שאם הייתי אוסף את הדמעות מהטיול בירושלים
ומרטיב לו מעט את הפנים בהם. אולי "הראיה" היתה חוזרת אליו...
נכון אי אפשר לאהוב בכוח... אסור לותר לעצמך! כי מי שנעלם, זה אתה.
הארעי הופך חשוב יותר, כי המובן מאליו נעלם ויחד איתו חלק ממך. ואתה מחפש את עצמך כל הזמן, יורק לעצמך בפרצוף, ומחפש את עצמך שוב
סוג של גזירה שקוראים לה המובן מאליו. אולי סוג של צום המנעות מ...
רק תבחר (-: יחזיר את המובן לאליו לחיים. כי כאשר אתה מביט סביבך
תבחר את הדבר העלוב ביותר ותגלה שהוא חלק מהתמונה חלק מהשלם ובלעדייהם השלם היה חסר והתמונה הייתה פשוט מתפרקת. ולכן, זה שאתה מתעלם מחלק "לא חשוב" כל עוד הוא בתמונה הוא חלק מהשלם וככה תתיחס אליו. וזה אומר שבהווה
כל מה שמסביבנו חשוב לפחות כמונו כי בלעדיו לא הינו.
מחר יום חדש (סקרלט אוהרה)
משפט מתוך הספר חלף עם הרוח, משפט שנועד לטפח תקווה בשעת ייאוש.
אחרי שארזה... אחרי שאפסיק לעשן... שיהיה לי יותר כסף. אהיה מאושר.
האם המשפטים הללו הם אמת?
האם אני יודע בודאות שזו האמת?
האם אני נביא? יכול להיות שכל הדברים הללו יתקיימו ובכל זאת לא ארגיש בסדר??
כל אלו משפטים שנוגעים אלי. יש משפטים שנוגעים לאחרים...
אם אבא שלי יחשוב עלי יותר, אם בעלי / אשתי יתיחסו אלי יותר, אם הבן שלי יקבל ציונים יותר טובים, אם ואם ואם וכל אלו נוגעים לאנשים אחרים שבהם אנו תולים את אשרינו.
גם אם אני שמן, ואני מעשן, ואין לי אהבה, ואין לי חבר חברה ואין לי ואין לי...
יש לי זכות להיות מאושר בכל רגע כמו לכל אחד אחר וזה לא צריך להיות תלוי בארוע זה או אחר, כי במילא אף אחד לא מבטיח לי שהאושר נמצא שם.
אז שאחרים ימתינו לימים טובים יותר (-:
כי הסבל האמיתי נמצא במחשבה, וללא המחשבה, היתי נשאר נקי.
ללא הסיפור שמציק לי כרגע... שהוא דמיון.
כמו שאומרים אצלנו בברנג'ה
"משקיע לטווח ארוך הוא ספקולנט שטעה בעיסקה שעשה לטווח הקצר"
ככל שתקדים להסתכל במראה ולומר לעצמך את האמת "טעיתי" כך תשים קץ לסיפור הבידיוני שבנית... וורק אז תחזור להיות נוכח בהווה שהוא כל מה שיש.
i am a lover of what is
050-3331-331