דונלד הרינגטון עושה בקלות יחסית את מה שפוקנר עשה בכובד ראש ורצינות תהומית. שניהם יצרו מחוז והם מספרים את עלילותיו וסיפורי תושביו לאורך שנים רבות.

ספרו הקודם של דונלד הרינגטון "כשהמלאכים נחים" התרחש בימי מלחמת העולם השנייה ועסק בהתבגרותם של ילדים במחוז סטיי מור (השאר יותר).

הספר הזה מתרחש קודם לכן. הפעם הספר מתרחש בסביבות 1913 -1917 גם הן שנים של מלחמה. אם כי הפעם אין לה השפעה על העלילה והאנשים. גיבוריו מבוגרים יותר, אם כי הרינגטון חוזר לספר לנו גם על ילדותם.

סטיי מור ארקנסו. מחוז של אנשים נחשלים. כאלו הנקראים רד נק אדומי צוואר. בורים ואלימים.

הרינגטון נותן ביטוי עקיף לפרימיטיביות ולגסות, אך כתיבתו כל כך קלה עד שהכל נעשה כמעט מבדר. הספר מתחיל כשמוליכים את נייל צ'יזם לכיסא החשמלי. נייל חושב לראשונה ששם העיירה שלו חופף את הרגשתו. השאר יותר.

האחים צ'יזם גידלו עיזים מריחואנה וזיקקו את הטל של צ'יזם, ויסקי, אותו מכרו בלילות. נייל התמחה בגידול העדר שלו וזרע בכל עונה את העשב המתאים. כולל לפתית (RAPE) ) ואכן אונס עומד בלב הסיפור. ג'ספר הייתה עיר המחוז הקטנה ביותר בארקנסו. כמה מאות תושבים ובמרחק חמשה עשר קילומטר מסטיי מור.

במשפחת צ'יזם זרם דם אינדיאני. כך שנייל הוא רבע אינדיאני. אינדיאני בלונדי. ננסי נייל התחתנה בת ארבע עשרה והתאלמנה בת שש עשרה. היא ניהלה לבדה את האחוזה. שכנה סת' צ'יזם חמד את אדמתה התחתן אתה. הוליד אתה ארבעה ילדים והרחיב את שטח גידולי התירס ממנו זיקק ויסקי.

כאן נכנס הקול המספר. לא עוד מספר כל יודע אלא קולה של ילדה, בגוף ראשון. לפחות בהתחלה "אני" אין שם. בהתחלה, אחר כך נגלה שזו לתה הקטנה. המספרת הקטנה קשורה לחברה שלה דורינדה. הן יחד כל הזמן. שתיהן יפות להפליא והן מודעות לזה.

דורינדה כבר לא הייתה בתולה. באזור צחקו כשאמרו שכל ילדה בת חמש כבר מנוסה יותר מהאחים הגדולים שלה. דורינדה איבדה את בתוליה לאחיה בן העשר. היחיד מאחיה שהיה צעיר ממנה. וכשאמם גילתה הוא קיבל מכות. דבר ששימח את דורינדה שחשבה שהוא מפונק מדי. לתה אבדה את בתוליה עם בן דוד כי לא היו לה אחים.

דורינדה מאשימה את נייל באונס וביתוק בתוליה. אנו יודעים שאיבדה את בתוליה לאחיה בן העשר. במשפט המקדים עורכי הדין מתווכחים האם ייתכן שצעירה בת ארבע עשרה באזור הזה תהייה עדיין בתולה. ואם לא היו כבר בתולים, מניין הגיע הדם שהרופא ראה.

במשפט, כשעולה לדוכן לתה בורן הקטנה, המספרת ונשאלת את מי ראתה באותו טיול שלה עם דורינדה, ענתה שזה יכול היה להיות כל אחד. השופט, השריף עורך הדין. כל אחד. הוא היה רחוק מדי כדי שתזהה אותו. כשנייל עולה לדוכן עורך הדין שואל אותו אם מתעוררים בו התקפי תשוקה לנשים, כי הרי הוא לא נשוי, או שהוא בא על סיפוקו עם הכבשים.

הבטלנים על מרפסת החנות שמעו משהו על רצח של איזה דוכס באירופה, שמעו שאנגליה וצרפת מתחממות. היה מעניין יותר לדבר על המשפט האמיתי המתקרב של נייל. הייתה בצורת. העצים לא שרו, הם בקושי מלמלו קינות. נייל הואשם וקיבל פסק דין מוות. ואז התחיל קצת גשם. לא מספיק בכדי לחנוק קרפדות, טיפות.

בתחילת הסיפור, בסצנת ההוצאה להורג פוגשים את גברת וירידיס מונדיי כאחת העדות. ציירת בעיתון המקומי, כשהיא רושמת את פניו של נייל. בהמשך תהפוך לאחת מגיבורות הספר.. נייל רוצה לראות את הציור שלה לפני המוות, לכן מתעכבת לרגע ההוצאה להורג, עד שתסיים.

המושל מתקשר רגע לפני ההוצאה להורג. וירידיס שומעת את העצים בראשה משנים מנגינה ממזמור אבל להמנון שמחה. נייל קיבל חנינה זמנית. עכשיו כשוירידיס נכנסת לסיפור הרינגטון מפסיק לפרק את העלילה ומספר את הביוגרפיה שלה. סיפורה של נערה מבית אמיד אמנם אך חיה באזור נחשל ומפתחת צורך התבטאות בציור. עובדה אחת החולפת בסיפור היא שאביה "השתמש" בה. וכשהיא נוסעת ללמוד אמנות בשיקגו, פריז, שם הא פוגשת את פיקאסו גרטרוד סטיין וכל החוג ההוא. כשהיא איננה היה ברור שכעת ישתמש אביה באחותה הקטנה. ולא רק כסוכנת הבית. והוא היה הרי סגן מנהל הבנק.

וירידיס מראיינת את נייל רגעים אחרי שהורד מהכסא חי. מה הוא חש כשקיבל דחייה? הוא שמע את העצים שרים. והיא נדהמת. היא חשבה שרק היא שומעת. פרק ארוך למדי עוסק בחיי הכלא. סיפור מוכר של סוהרים אלימים גסים. אסירים פרימיטיביים. הדרום הנחשל בתוך בית כלא. הספר חוזר לסיפור הממשי עם המכתב שמקבל נייל מוירידיס.

הקול המספר משתנה בהתאם לצרכי הסיפור. לעתים קולו של המספר הניטראלי המספר מיני אירועים כמו חיים בכלא ולעתים חוזר קולה של לתה, המתארת את העיירה, את הביקור של וירידיס. אין ספק שהרינגטון יודע לאבחן היטב בכתיבתו את הקולות.

וכמו באגדות העתיקות, הגיבור הטוב עובר ייסורי גיהינום, באגדה ישנה יותר קראו לו איוב. כל מי שקרא ספרים כאלה יודע איך זה יגמר ובכל זאת כשהספר כתוב היטב ממשיכים לקרוא. ואפילו חרדים לרגע לגורלו. קשה שלא להשתעשע כשנייל האסור, איוב המודרני מסביר לכומר בית הסוהר שאלוהים היה אישה. ישו היה גבר אך אלוהים אישה.

לא הצלחתי לברר באיזו שנה נכתב הספר ואני מקווה שאני טועה אך האם הרינגטון התכוון להגיד דבר מה על מושל ארקנסו, מושל בשם קלינטון. גם אם לא התכוון אי אפשר שאיזו מחשבה לא תעלה בראש בעת הקריאה.

תוך כדי קריאה הייתה לי הרגשה כאילו קראתי את אחיו של הספר הזה. הרגשה שחזרתי אחורה לספרי נעורי. כמובן שנושא האונס איננו חלק מספרות הנעורים, אך צורת הכתיבה הכמעט ויקטוריאנית, זו שיש לה אורך רוח להיכנס לפרטי המקום והסביבה בה מתרחשת העלילה הופכים את הקריאה לכל כך נעימה. חבל האוזרק בו מתרחשת העלילה הופך להיות מוכר, ומתרחק בלי ספק מהחבל אותו המציא פוקנר. סיפור המוסר כאן איננו עמוק ומטלטל. כל כך קל להיכנס לעורן של הדמויות, ללמוד לחבב אפילו את הרעים, הם הרי רעים של אגדה ממחוז רחוק. דמותה של וירידיס העקשנית והחיננית כובשת לב.

ואם להרינגטון הייתה כוונה להגיד משהו מלבד לספר סיפור טוב הרי שבאופן לא עמוק מדי הספר הוא נגד הוצאות להורג.

הרינגטון מצליח לספר בחן גדול את ההווי של האזור הכפרי מהמרוחק. הפוליטיקאים הכפריים המושחתים, האנשים הפשוטים. זה לא בדיוק ספר מתח למרות שבחלקו הגדול וירידיס יוצאת במסע לגילוי האמת מי אנס את דורינדה ואיך הגיע נייל להיות מואשם ונשפט למוות. ולא שהאמת לא ברורה קודם לכן.

חוש הומור דק בו מצליח הרינגטון לתאר אנשים מקומות ותופעות הופכות את הספר לקריא מאוד. זו אחת הדוגמאות הטובות ביותר לספר שבא לספר סיפור. לא הרבה יותר.