אדם מוצא דברים ומאבד אותם לכאורה מדובר פה על שתי פעולות הפוכות

מציאות =מצאתי. =יש < - > ואבדן =איבדתי=אין

שמחפשים מה הפעולה שנעשתה כדי למצוא משהו או כדי לאבד אותו, מגלים מהר מאוד כי לא ידוע לנו מה מהות הפעולה ואולי כלל אין פה פעולה, מה שייך לומר אני איבדתי, או אני מצאתי? ויתרה מכך מה זה אומר על "אני" מה שייך לדבר עליו בלי מצאתי או איבדתי?

זו שאלה להתבוננות...

---

פעם היה גשר בין שני הרים ובגשר היה חור קטן שמידי פעם היו נופלים בו אזרחים. לאחר שהתלוננו לממשלה הוחלט להקים ועדה שלאחר תקופה ארוכה הציעה להקים תחנת עזרה ראשונה. מאחר שאנשים המשיכו ליפול שוב התלוננו אזרחים ושוב הוקמה ועדה שלאחר הרבה זמן אישרה הקמת בית חולים. ושוב המשיכו אנשים ליפול והחור גדל ושוב תלונות ושוב וועדה זבה הוחלט לבסוף על סגירת החור מייד לאחר מכן פרצו עובדי הבית חולים בשביתה מחשש לפיטורם

---

בתהליך של המציאות / מצאתי נשאלת השאלה "אם את הכל אתה מוצא, אז מי הוא זה שמוצא?" ואז "אני" שותק ומחפש תשובה ופתאום "מוצא" ואז אני אומר מספר סיפור שמצאתי על "אני" ועונה...

רגע רגע אז אם אתה לא עושה כלום והכל אתה מוצא, אז אולי נשב בבית ולא נעשה כלום???

האממ ואללה נכון אני חושב ואז עולה השאלה "ומה יקרה אם לא יבוא לי באותו רגע לשבת בבית?

רגע אז מה האמת?? ואז אני שוב שותק ופתאום מוצא תשובה ומספר לכולם על האמת שרק לפני שניה נודע לי עליה חחחחחח...

טוב אז מה אתה רוצה? אההםם שוב אני שותק מחפש תשובה

רגע מה שאלת? רגע שוב מתחיל חיפוש של תשובה...

רגע אבל אומרים שיש רצון אחד ויחיד אההםם ואללה? שניה מחפש אותו

אז למי שקרא את הספר החיפוש אחר המופלא

אז תדעו שהחיפוש עצמו הוא המופלא

ואם תתעקשו לדעת מי הוא המחפש "תמשיכו לחפש אולי תקבלו תשובה חחח"

---

יה - וה

חו - וה

ענו - וה

גאו - וה

הו - וה

ראה את המכנה המשותף

ראה את השונה \

ראה את התנועה של החוויה

איך האותיות מקבלות משמעות באמצעות ה (וה)

איך המלאך / פוטנציאל / בכוח מקבל משמעות / חיות / בפועל בעזרת ה (וה)

---

ישנו עולם של מלאכים בו המהות היא כל עולמם

ואילו הצורה היא משאת נפשם

בעולם המהות לאגו אין אפשרות ביטוי

יש לו רק ראיה ראיה מקפת של הכל

בעולם שלנו קוראים לזה תמימות

או הקשבה ללא תגובה

בעולם שלהם זה טבע הדברים כי אין אפשרות תגובה

כי מה שייך להגיב ללא גוף?

ושיורד המלאך לגוף הוא מקבל את ה"אחריות" או respons-ability כלומר את יכולת התגובה למה שהוא רואה. בעולם המהות היה רק רואה ופיתאום עכשיו יכול להגיב

היכולת הזו יכולה להזיז הרים להרוס עולמות וגם לבנות ולאהוב..

מרוב עונג על היכולת החדשה המלאך מנסה לטעום את טעם התחושה

את טעם הרגש לא משנה אם זה טוב או רע העיקר היכולת

היכולת של שימוש בצורה / גוף יכולת האחריות

ואז נשאלת השאלה למה הוא מזיק האגו / מלאך?

והתשובה כי הוא יכולללל כי פעם לא יכל ועכשיו כן

והוא מנצל כל רגע כדי להרוס וגם לבנות

לסבול לאהוב לחיות להרגיש

ושומר לעצמו את האופציה למות ולחזור להיות מלאך

בו הוא רואה הכל אבל לא נוכח

ואם אתה עכשיו קצת בדיכאון עצוב או בחרדה

מהפרספקטיבה של האגו / מלאך זה פשוט תענוג

---

מחשבה נשמעת כדיבור פנימי, ויכולה להפוך לדיבור פיסי...

מחשבה יכולה לעלות בכלל בלי שישמעו אותה / מילמול / או חלום בהקיץ ללא הזדהות כלל..

יש מחשבה שאפשר להקשיב לה וכך יש גם דיבור שאפשר להיות נוכח בו כלומר להקשיב לעצמך בזמן הדיבור שלך עצמך... יש קושי עצום בהקשבה של האדם לדיבור של עצמו בבחינת לא יראני אדם וחי, כאילו שאם אקשיב לעצמי אזי התצומת לב שלי מופנית פנימה ואז אני חשוף ללא נודע כלפי חוץ... ובכל זאת האדם שהוא מדבר הוא רוצה מאוד שיקשיבו לו ממש רב על זה דורש את זה שכן שמקשיבים לך קורה לך תהליך פנימי ש / בו המשוב שאתה מקבל שאתה מדבר מחייה אותך או מחייה את המחשבה דבר שאתה בעצמך אינך מקדיש לעצמך אתה דורש מהאחרים... ולכן דיבור תוך מודעות הוא דיבור ברמת מלכות דקושה ויש דיבור שכלל אינו נשמע (על ידך)

החיסרון שלי בקרני השמש של המודעות שיאירו על "דברי / הדיבור" גורר לקונפליקט בו אני משתיק את כולם כדי שישמעו אותי או כדי לקבל מהם את קרני השמש או שמש המודעות - שיאשרו את קיומי אבל זה לא מספק לעולם שכן אלו קרני הלבנה / מלכות דסיטרא אחרה

ולא השמש האמיתית...

בשורה התחתונה נסה להיות נוכח גם בדיבור ולא רק במחשבה ונסה לחשוב למה כל כך חשוב לאדם שיקשיבו לו מה מסתתר שם?

בבחינת אפילו מלאכים קולם אינו נשמע - לך תהיה מלאך אולי תחייה לנצח אבל לא תקבל פידבק מאף אחד כי לא ישמעו אותך לעולם "האם זה רע? טוב? מפחיד? מרגיש בדידות?"