למה לחיות באשליה ? למה שלא תחייה את המציאות הטובה באמת! חלק 1.
אשליית הדשא של השכן, שבה האדם חושב שהדשא של השכן ירוק יותר מאשר שלו.
אשליית הפחדים, שבה האדם מפחד מכל מיני דברים שאינם יכולים לגרום לו לשום נזק.
אשליית הנצחנות, שבה האדם משלה את עצמו וחושב שהוא מנצח את יריביו למרות שבאמת היצר הרע שלו מנצח אותו בעצמו.
אשליית הנקמה, שבה האדם חושב שהוא נוקם באחרים, אך הוא נוקם בעצמו בלבד.
אשליית המה חושבים עליך, שבה האדם אכפת לו ממה שחושבים עליו, למרות שבאמת זה בכלל לא משנה מה חושבים עליו, אלא רק מה הוא חושב על עצמו.
אשליית החיים לנצח, שבה נדמה לאדם כאילו הוא הולך לחיות כאן אלפי שנים והוא מתכנן כל הזמן את העתיד הרחוק, כאילו שהוא הולך לכבוש את העולם. למרות שאילו האדם היה זוכר שבכל רגע הוא מתקרב אל סוף חייו, הוא היה נרגע מהמרוץ שבו הוא נמצא.
אשליית תרדמת ההרגל והזמן, שבה הזמן מרדים את האדם וגורם לו לפעול מתוך שינה בהקיץ ולא מתוך מודעות אישית.
אשליית הפרסומות, שמספרות לאדם שאם רק יהיה לו X, החיים שלו יהיו טובים יותר. אשליה שגורמת להרס של חיי האדם, אשליה שגורמת לאדם להיכנס לחובות נפשיים בעיקר, שהוא מרגיש שהוא חייב כל מיני דברים, במקום להיות שמח במצבו כפי שהוא.
אשליית מי הים, שבה האדם שותה מי ים, כדי לא להיות צמא, אך הוא נהיה צמא עוד יותר. דהיינו שהאדם עושה פעולות חיצוניות כדי להיות יותר מאושר, אך גורם לעצמו להיות עוד יותר פחות מאושר מבפנים.
אשליית המקום, שבה האדם חושב שכאילו במקום אחר יהיה לו טוב יותר מאשר היכן שהוא נמצא.
ועוד ועוד ועוד.
לסיכום: יש לו לאדם אשליה שבה הוא חושב שהאושר שלו תלוי בכל מיני דברים. האשליה הזאת גורמת לו לאדם להיות תלוי רגשית בכל מיני דברים. האשליה הזאת אחראית בין השאר למספר דברים. היא אחראית לכך שרע לאדם כאשר לוקחים לו משהו, והיא אחראית גם על כך שנדמה לו לאדם כאילו אתמול היה טוב יותר או מחר יהיה טוב יותר. אך זו כמובן אשליה.
לעומת זאת, יש את השכל של האדם שהוא הדבר המתוק ביותר בחיים. הדמיון הוא מר והשכל הוא מתוק. כאשר האדם משתמש בשכלו, דהיינו מבין טוב מאוד שאין לו שום סיבה שכלית להיות בעצבות, ממילא החיים שלו נהיים מתוקים יותר וטובים יותר. ואז הוא חי את המציאות האמיתית באמת ולא את האשליה. בהצלחה.
ציטוטים: רבי נחמן מברסלב
"כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מֵהַמְדַמֶּה [כוח הדמיון], וְלַעֲלוֹת אֶל הַשֵּׂכֶל... וְכָל זְמַן שֶׁלּא הוֹצִיא שִׂכְלוֹ אֶל הַפּעַל שֶׁלּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִׂכְלוֹ עֲדַיִן, אָז אֶצְלוֹ הַשֵּׂכֶל בְּכחַ... וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹקֵר בְּשִׂכְלוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, אֲזַי הַשֵּׂכֶל בְּפעַל. [והמצב שבו אדם משתמש בשכלו] זֶה בְּחִינַת 'נפֶת צוּפִים'.. שֶׁהוֹצִיא מְתִיקוּת שִׂכְלוֹ מִכּחַ אֶל הַפּעַל [כי השכל הוא מתוק, והדמיון הוא מר] "
כל הייסורים שיש לאדם אינם אלא מחמת חסרון הדעת!
"דַּע שֶׁכָּל מִינֵי צַעַר וְכָל הַיִּסּוּרִים אֵינָם רַק מֵחֶסְרוֹן הַדַּעַת, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת... אֵין לוֹ שׁוּם יִסּוּרִין, וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ שׁוּם צַעַר... וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ יִסּוּרִין שֶׁבְּהֶכְרֵחַ מַרְגִּישִׁים אוֹתָם, כְּגוֹן הַיִּסּוּרִים שֶׁבָּאִים מֵחֲמַת הַהַרְכָּבָה [ייסורים פיזיים בגוף], כְּמוֹ יִסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ מִיצִיאַת הַנְּשָׁמָה מִן הַגּוּף, וְהֵם יִסּוּרֵי הַחוֹלֶה שֶׁבָּאִים מֵחֲמַת שֶׁמַּתְחֶלֶת הַנְּשָׁמָה לְהִתְפַּשֵּׁט מִן הַגּוּף, וּמֵחֲמַת שֶׁנִּקְשְׁרָה הַנְּשָׁמָה בְּהַגּוּף בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק, עַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ מַרְגִּישׁ הַיִּסּוּרִים בְּעֵת הַפֵּרוּד, אַף עַל פִּי כֵן הַיִּסּוּרִים קַלִּים מְאד וְנוֹחִים לְהִתְקַבֵּל... וּמִכָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר מִינֵי צַעַר וְיִסּוּרִין שֶׁאֵין מַרְגִּישִׁין כְּלָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת כַּנַּ"ל, וְעִקַּר הַצַּעַר מֵהַיִּסּוּרִין, הוּא מֵחֲמַת שֶׁנּוֹטְלִין מִמֶּנּוּ הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁיַּרְגִּישׁ הַיִּסּוּרִין"
עצבות וחוסר מצב רוח באים מכוח הדמיון
"הִתְגַּבְּרוּת הַמְדַמֶּה [הדמיון] הוּא עַל יְדֵי עַצְבוּת. כִּי הַמְדַמֶּה הוּא בְּחִינַת עַצְבוּת רוּחַ, רוּחַ נְכֵאָה, רוּחַ רָעָה, שֶׁהוּא מְבַלְבֵּל אֶת הָרוּחַ טוֹבָה"
במציאות האמיתית, אין שום רע רק הכל טוב
"לֶעָתִיד שֶׁיִּתְגַּלֶּה הַדַּעַת, יֵדְעוּ שֶׁאֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם כְּלָל, רַק כֻּלּוֹ טוֹב וְכֻלּוֹ אֶחָד"
"וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם, רַק כֻּלּוֹ טוֹב. אַךְ עִקַּר הַצַּעַר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵהַיִּסּוּרִין שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, חַס וְשָׁלוֹם הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁלּוֹקְחִין מֵהָאָדָם הַדַּעַת [השכל], עַד שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, וְאָז מַרְגִּישׁ צַעַר וּכְאֵב הַיִּסּוּרִין כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת, וּמִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּלָל הַצַּעַר שֶׁל הַיִּסּוּרִין"
שים לב שאינך מרמה את עצמך!
"כָּל אֶחָד מְשַׁטֶּה אֶת אֶחָד [כל אחד בעולם מטעה מישהו אחד] וְהָאֶחָד הוּא עַצְמוֹ. הַיְנוּ שֶׁהוּא [האדם] טוֹעֶה וּמְשַׁטֶּה אֶת עַצְמוֹ... כִּי כָּל אָדָם מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ... "
כל הרע מגיע מדמיון בלבד. ולכן הפתרון הוא השכל!
"אָמַר אָז: צְרִיכִין לִקְרא לוֹ [ליצר הרע] וּלְכַנּוֹת לוֹ שֵׁם אַחֵר. הַיְנוּ לְהַיֵּצֶר הָרָע צְרִיכִין לִקְרוֹת אוֹתוֹ בְּשֵׁם אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁלּא לִקְרוֹתוֹ עוֹד בְּשֵׁם יֵצֶר הָרָע רַק בְּשֵׁם כּחַ הַמְדַמֶּה [כוח הדמיון] "
"אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים... שֶׁתִּחְיוּ חַיִּים טוֹבִים כָּמוֹנִי... וְאַתֶּם סוֹבְרִים שֶׁאֲנִי חֵרֵשׁ? אֵין אֲנִי חֵרֵשׁ כְּלָל! רַק שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי לִכְלוּם, שֶׁאֶשְׁמַע הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּהֶם. כִּי כָּל הַקּוֹלוֹת כֻּלָּם [כל הקולות שיש בעולם], הֵם [כולם נובעים] מִן חֶסְרוֹנוֹת, כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד צוֹעֵק עַל חֶסְרוֹנוֹ [כולם כל הזמן מדברים על מה שאין להם, חסר להם, הם צריכים וכולי]. וַאֲפִלּוּ כָּל הַשְּׂמָחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם [אפילו אלו שמספרים על משהו טוב שקרה להם], כֻּלָּם הֵם רַק מֵחֲמַת הַחִסָּרוֹן, שֶׁשָּׂמֵחַ עַל הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסֵר לוֹ וְנִתְמַלֵּא [ז"א השמחה שלהם היא תלויה במשהו ספציפי ולא מתוך הרמוניה עם המציאות].
וְאֶצְלִי, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה לִכְלוּם, שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּאָזְנַי הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּהֶם, כִּי אֲנִי חַי חַיִּים טוֹבִים שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם חִסָּרוֹן. וְיֵשׁ לִי הַסְכָּמָה עַל זֶה שֶׁאֲנִי חַי חַיִּים טוֹבִים, מִן הַמְּדִינָה שֶׁל עֲשִׁירוּת [המדינה של האנשים העשירים]. וְחַיִּים טוֹבִים שֶׁלּוֹ הוּא, שֶׁהָיָה אוֹכֵל לֶחֶם וְשׁוֹתֶה מָיִם [ראה שם את המשך הסיפור על המדינה של העשירים] "
אשליית הדשא של השכן, שבה האדם חושב שהדשא של השכן ירוק יותר מאשר שלו.
אשליית הפחדים, שבה האדם מפחד מכל מיני דברים שאינם יכולים לגרום לו לשום נזק.
אשליית הנצחנות, שבה האדם משלה את עצמו וחושב שהוא מנצח את יריביו למרות שבאמת היצר הרע שלו מנצח אותו בעצמו.
אשליית הנקמה, שבה האדם חושב שהוא נוקם באחרים, אך הוא נוקם בעצמו בלבד.
אשליית המה חושבים עליך, שבה האדם אכפת לו ממה שחושבים עליו, למרות שבאמת זה בכלל לא משנה מה חושבים עליו, אלא רק מה הוא חושב על עצמו.
אשליית החיים לנצח, שבה נדמה לאדם כאילו הוא הולך לחיות כאן אלפי שנים והוא מתכנן כל הזמן את העתיד הרחוק, כאילו שהוא הולך לכבוש את העולם. למרות שאילו האדם היה זוכר שבכל רגע הוא מתקרב אל סוף חייו, הוא היה נרגע מהמרוץ שבו הוא נמצא.
אשליית תרדמת ההרגל והזמן, שבה הזמן מרדים את האדם וגורם לו לפעול מתוך שינה בהקיץ ולא מתוך מודעות אישית.
אשליית הפרסומות, שמספרות לאדם שאם רק יהיה לו X, החיים שלו יהיו טובים יותר. אשליה שגורמת להרס של חיי האדם, אשליה שגורמת לאדם להיכנס לחובות נפשיים בעיקר, שהוא מרגיש שהוא חייב כל מיני דברים, במקום להיות שמח במצבו כפי שהוא.
אשליית מי הים, שבה האדם שותה מי ים, כדי לא להיות צמא, אך הוא נהיה צמא עוד יותר. דהיינו שהאדם עושה פעולות חיצוניות כדי להיות יותר מאושר, אך גורם לעצמו להיות עוד יותר פחות מאושר מבפנים.
אשליית המקום, שבה האדם חושב שכאילו במקום אחר יהיה לו טוב יותר מאשר היכן שהוא נמצא.
ועוד ועוד ועוד.
לסיכום: יש לו לאדם אשליה שבה הוא חושב שהאושר שלו תלוי בכל מיני דברים. האשליה הזאת גורמת לו לאדם להיות תלוי רגשית בכל מיני דברים. האשליה הזאת אחראית בין השאר למספר דברים. היא אחראית לכך שרע לאדם כאשר לוקחים לו משהו, והיא אחראית גם על כך שנדמה לו לאדם כאילו אתמול היה טוב יותר או מחר יהיה טוב יותר. אך זו כמובן אשליה.
לעומת זאת, יש את השכל של האדם שהוא הדבר המתוק ביותר בחיים. הדמיון הוא מר והשכל הוא מתוק. כאשר האדם משתמש בשכלו, דהיינו מבין טוב מאוד שאין לו שום סיבה שכלית להיות בעצבות, ממילא החיים שלו נהיים מתוקים יותר וטובים יותר. ואז הוא חי את המציאות האמיתית באמת ולא את האשליה. בהצלחה.
ציטוטים: רבי נחמן מברסלב
"כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מֵהַמְדַמֶּה [כוח הדמיון], וְלַעֲלוֹת אֶל הַשֵּׂכֶל... וְכָל זְמַן שֶׁלּא הוֹצִיא שִׂכְלוֹ אֶל הַפּעַל שֶׁלּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִׂכְלוֹ עֲדַיִן, אָז אֶצְלוֹ הַשֵּׂכֶל בְּכחַ... וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹקֵר בְּשִׂכְלוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, אֲזַי הַשֵּׂכֶל בְּפעַל. [והמצב שבו אדם משתמש בשכלו] זֶה בְּחִינַת 'נפֶת צוּפִים'.. שֶׁהוֹצִיא מְתִיקוּת שִׂכְלוֹ מִכּחַ אֶל הַפּעַל [כי השכל הוא מתוק, והדמיון הוא מר] "
כל הייסורים שיש לאדם אינם אלא מחמת חסרון הדעת!
"דַּע שֶׁכָּל מִינֵי צַעַר וְכָל הַיִּסּוּרִים אֵינָם רַק מֵחֶסְרוֹן הַדַּעַת, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת... אֵין לוֹ שׁוּם יִסּוּרִין, וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ שׁוּם צַעַר... וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ יִסּוּרִין שֶׁבְּהֶכְרֵחַ מַרְגִּישִׁים אוֹתָם, כְּגוֹן הַיִּסּוּרִים שֶׁבָּאִים מֵחֲמַת הַהַרְכָּבָה [ייסורים פיזיים בגוף], כְּמוֹ יִסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ מִיצִיאַת הַנְּשָׁמָה מִן הַגּוּף, וְהֵם יִסּוּרֵי הַחוֹלֶה שֶׁבָּאִים מֵחֲמַת שֶׁמַּתְחֶלֶת הַנְּשָׁמָה לְהִתְפַּשֵּׁט מִן הַגּוּף, וּמֵחֲמַת שֶׁנִּקְשְׁרָה הַנְּשָׁמָה בְּהַגּוּף בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק, עַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ מַרְגִּישׁ הַיִּסּוּרִים בְּעֵת הַפֵּרוּד, אַף עַל פִּי כֵן הַיִּסּוּרִים קַלִּים מְאד וְנוֹחִים לְהִתְקַבֵּל... וּמִכָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר מִינֵי צַעַר וְיִסּוּרִין שֶׁאֵין מַרְגִּישִׁין כְּלָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת כַּנַּ"ל, וְעִקַּר הַצַּעַר מֵהַיִּסּוּרִין, הוּא מֵחֲמַת שֶׁנּוֹטְלִין מִמֶּנּוּ הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁיַּרְגִּישׁ הַיִּסּוּרִין"
עצבות וחוסר מצב רוח באים מכוח הדמיון
"הִתְגַּבְּרוּת הַמְדַמֶּה [הדמיון] הוּא עַל יְדֵי עַצְבוּת. כִּי הַמְדַמֶּה הוּא בְּחִינַת עַצְבוּת רוּחַ, רוּחַ נְכֵאָה, רוּחַ רָעָה, שֶׁהוּא מְבַלְבֵּל אֶת הָרוּחַ טוֹבָה"
במציאות האמיתית, אין שום רע רק הכל טוב
"לֶעָתִיד שֶׁיִּתְגַּלֶּה הַדַּעַת, יֵדְעוּ שֶׁאֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם כְּלָל, רַק כֻּלּוֹ טוֹב וְכֻלּוֹ אֶחָד"
"וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם, רַק כֻּלּוֹ טוֹב. אַךְ עִקַּר הַצַּעַר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵהַיִּסּוּרִין שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, חַס וְשָׁלוֹם הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁלּוֹקְחִין מֵהָאָדָם הַדַּעַת [השכל], עַד שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, וְאָז מַרְגִּישׁ צַעַר וּכְאֵב הַיִּסּוּרִין כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת, וּמִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּלָל הַצַּעַר שֶׁל הַיִּסּוּרִין"
שים לב שאינך מרמה את עצמך!
"כָּל אֶחָד מְשַׁטֶּה אֶת אֶחָד [כל אחד בעולם מטעה מישהו אחד] וְהָאֶחָד הוּא עַצְמוֹ. הַיְנוּ שֶׁהוּא [האדם] טוֹעֶה וּמְשַׁטֶּה אֶת עַצְמוֹ... כִּי כָּל אָדָם מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ... "
כל הרע מגיע מדמיון בלבד. ולכן הפתרון הוא השכל!
"אָמַר אָז: צְרִיכִין לִקְרא לוֹ [ליצר הרע] וּלְכַנּוֹת לוֹ שֵׁם אַחֵר. הַיְנוּ לְהַיֵּצֶר הָרָע צְרִיכִין לִקְרוֹת אוֹתוֹ בְּשֵׁם אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁלּא לִקְרוֹתוֹ עוֹד בְּשֵׁם יֵצֶר הָרָע רַק בְּשֵׁם כּחַ הַמְדַמֶּה [כוח הדמיון] "
"אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים... שֶׁתִּחְיוּ חַיִּים טוֹבִים כָּמוֹנִי... וְאַתֶּם סוֹבְרִים שֶׁאֲנִי חֵרֵשׁ? אֵין אֲנִי חֵרֵשׁ כְּלָל! רַק שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי לִכְלוּם, שֶׁאֶשְׁמַע הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּהֶם. כִּי כָּל הַקּוֹלוֹת כֻּלָּם [כל הקולות שיש בעולם], הֵם [כולם נובעים] מִן חֶסְרוֹנוֹת, כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד צוֹעֵק עַל חֶסְרוֹנוֹ [כולם כל הזמן מדברים על מה שאין להם, חסר להם, הם צריכים וכולי]. וַאֲפִלּוּ כָּל הַשְּׂמָחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם [אפילו אלו שמספרים על משהו טוב שקרה להם], כֻּלָּם הֵם רַק מֵחֲמַת הַחִסָּרוֹן, שֶׁשָּׂמֵחַ עַל הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסֵר לוֹ וְנִתְמַלֵּא [ז"א השמחה שלהם היא תלויה במשהו ספציפי ולא מתוך הרמוניה עם המציאות].
וְאֶצְלִי, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה לִכְלוּם, שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּאָזְנַי הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּהֶם, כִּי אֲנִי חַי חַיִּים טוֹבִים שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם חִסָּרוֹן. וְיֵשׁ לִי הַסְכָּמָה עַל זֶה שֶׁאֲנִי חַי חַיִּים טוֹבִים, מִן הַמְּדִינָה שֶׁל עֲשִׁירוּת [המדינה של האנשים העשירים]. וְחַיִּים טוֹבִים שֶׁלּוֹ הוּא, שֶׁהָיָה אוֹכֵל לֶחֶם וְשׁוֹתֶה מָיִם [ראה שם את המשך הסיפור על המדינה של העשירים] "
050-3331-331