הורים יקרים
תקופת סיום התיכון ותקופת ההמתנה לגיוס הינה תקופת ביניים לא קלה, הן למתגייסים והן להורים.
המציאות הישראלית שאליה גדלים ילדינו הינה מציאות קשה, תובענית, מורכבת, הילדות של ילדינו בניגוד לילדים בשאר העולם כמו באירופה, ארה"ב, נקטעת בגיל 18
לילדי העידן המודרני, המעבר החד למסגרת הצבאית הוא קשה במיוחד, ולכן תפקידנו כהורים להיות פרואקטיבים, ולכוון, גם במעט זמן שיש לנו איתם.
אפשר לחלק את תהליך הגיוס לכמה שלבים:
1.תקופת ההמתנה בבית - אי הוודאות
2.תהליכי המיון לפני הגיוס
3.יום הגיוס - הלם קרב
4.טירונות - התאקלמות
5.שירות - חזרה לשיגרה
הילדים חיים באי וודאות ובפחדים מהלא נודע, אמנם היום הילדים יותר מוכנים מאשר בעבר, אך עדיין, המעבר החד מהחממה של הבית וביה"ס ישירות למערכת נוקשה ומקובעת, יכול להביא למשברים רבים.
איך אפשר למנוע את המשברים הללו? איך אנחנו כהורים הנמצאים כבר בסטטוס אחר
של משגיחים מן הצד בלבד, יכולים בכל זאת לרכך את ההלם, לנווט את ילדינו בתוך העולם הלא נודע שאליו נקלעים בבום אחד ולחזק אותם?
איך עושים זאת, אם כן?
1.בשלב של תקופת ההמתנה לצבא, כדאי לדבר איתם הרבה על השינויים שיעברו, אפילו לשבת איתם קצת ולגגל במחשב על הצבא ויחידותיו. כן להסביר שדברים ישתנו, לא יהיה קל, אבל להדגיש כי נפתח בפניהם צוהר לעולם חדש ומרתק.
2.בשלב השני של המיונים, כדאי ומומלץ לעודד אותם ללכת לגיבושים, מבחנים, ראיונות, ולא לפסול דברים אלא לבדוק הכל. כדאי שיחשפו לכמה שיותר תחומים, מאחר ויש ילדים שמתעצלים, או פוסלים.
3.יום הגיוס - לנו ההורים, היום הזה הינו יום קשה במיוחד, אנו מפקידים במהלך של מספר שעות בבקו"ם, את כל מה שיש לנו בחיינו, האוצר הכי גדול שלנו, ופה רואים עד כמה החיים שלנו מורכבים. יחד עם זאת, כדי לעזור לילדינו המתגייסים, מחובתנו לאסוף את עצמנו, כמה שפחות להלחיץ, ולתת להם לצאת לדרך החדשה בביטחון. ככל שנראה יותר הבנה, עם פחות לחץ, להם תהיה התחלה קלה יותר. יש לצפות לטלפונים כשברקע הילדים בוכים ומקטרים, זה בסדר, זה טבעי, לא להיבהל. בעבר לא הייתה אפשרות לדבר עם ההורים באופן שוטף, כיום בעידן הפלאפונים, אפשר למנף זאת לטובת הילדים. כן מומלץ, לאמץ כאן את מדיניות ההורה המאמן, ובכל שיחה להרגיע, לשים דגש על החוזקות של המתגייס / ת, לתרום מניסיון אישי בצבא, ולכוון בכל שיחה קדימה, לא להיתקע בבכי ולהילחץ עם הילד. אנחנו צריכים כהורים מאמנים לשקף לילד את הדברים הטובים הטמונים בו, להבהיר לו איך הוא יכול לשנות את המציאות שלו, הכל אמנם נראה נורא, אבל הכל זמני, משתנה כל דקה, ולעזור לו להתחבר לעצמו מחדש, כדי שיתחבר לסביבה החדשה.
4.בטירונות - אחרי מספר ימים, הלם הקרב מתחיל להיעלם, הערפל אט אט מתפוגג, והמתגייסים חוזרים בהדרגה לשיגרה, אמנם חדשה, אבל שיגרה.
5.בשירות עצמו, כמובן לתמוך, להיות עם אצבע על הדופק, לדבר על כך שלא חייבים להסכים לכל פקודה, אם חורגת מהיגיון בריא, והכי חשוב לא לשכוח את האוכל הטעים של אמא...
תקופת סיום התיכון ותקופת ההמתנה לגיוס הינה תקופת ביניים לא קלה, הן למתגייסים והן להורים.
המציאות הישראלית שאליה גדלים ילדינו הינה מציאות קשה, תובענית, מורכבת, הילדות של ילדינו בניגוד לילדים בשאר העולם כמו באירופה, ארה"ב, נקטעת בגיל 18
לילדי העידן המודרני, המעבר החד למסגרת הצבאית הוא קשה במיוחד, ולכן תפקידנו כהורים להיות פרואקטיבים, ולכוון, גם במעט זמן שיש לנו איתם.
אפשר לחלק את תהליך הגיוס לכמה שלבים:
1.תקופת ההמתנה בבית - אי הוודאות
2.תהליכי המיון לפני הגיוס
3.יום הגיוס - הלם קרב
4.טירונות - התאקלמות
5.שירות - חזרה לשיגרה
הילדים חיים באי וודאות ובפחדים מהלא נודע, אמנם היום הילדים יותר מוכנים מאשר בעבר, אך עדיין, המעבר החד מהחממה של הבית וביה"ס ישירות למערכת נוקשה ומקובעת, יכול להביא למשברים רבים.
איך אפשר למנוע את המשברים הללו? איך אנחנו כהורים הנמצאים כבר בסטטוס אחר
של משגיחים מן הצד בלבד, יכולים בכל זאת לרכך את ההלם, לנווט את ילדינו בתוך העולם הלא נודע שאליו נקלעים בבום אחד ולחזק אותם?
איך עושים זאת, אם כן?
1.בשלב של תקופת ההמתנה לצבא, כדאי לדבר איתם הרבה על השינויים שיעברו, אפילו לשבת איתם קצת ולגגל במחשב על הצבא ויחידותיו. כן להסביר שדברים ישתנו, לא יהיה קל, אבל להדגיש כי נפתח בפניהם צוהר לעולם חדש ומרתק.
2.בשלב השני של המיונים, כדאי ומומלץ לעודד אותם ללכת לגיבושים, מבחנים, ראיונות, ולא לפסול דברים אלא לבדוק הכל. כדאי שיחשפו לכמה שיותר תחומים, מאחר ויש ילדים שמתעצלים, או פוסלים.
3.יום הגיוס - לנו ההורים, היום הזה הינו יום קשה במיוחד, אנו מפקידים במהלך של מספר שעות בבקו"ם, את כל מה שיש לנו בחיינו, האוצר הכי גדול שלנו, ופה רואים עד כמה החיים שלנו מורכבים. יחד עם זאת, כדי לעזור לילדינו המתגייסים, מחובתנו לאסוף את עצמנו, כמה שפחות להלחיץ, ולתת להם לצאת לדרך החדשה בביטחון. ככל שנראה יותר הבנה, עם פחות לחץ, להם תהיה התחלה קלה יותר. יש לצפות לטלפונים כשברקע הילדים בוכים ומקטרים, זה בסדר, זה טבעי, לא להיבהל. בעבר לא הייתה אפשרות לדבר עם ההורים באופן שוטף, כיום בעידן הפלאפונים, אפשר למנף זאת לטובת הילדים. כן מומלץ, לאמץ כאן את מדיניות ההורה המאמן, ובכל שיחה להרגיע, לשים דגש על החוזקות של המתגייס / ת, לתרום מניסיון אישי בצבא, ולכוון בכל שיחה קדימה, לא להיתקע בבכי ולהילחץ עם הילד. אנחנו צריכים כהורים מאמנים לשקף לילד את הדברים הטובים הטמונים בו, להבהיר לו איך הוא יכול לשנות את המציאות שלו, הכל אמנם נראה נורא, אבל הכל זמני, משתנה כל דקה, ולעזור לו להתחבר לעצמו מחדש, כדי שיתחבר לסביבה החדשה.
4.בטירונות - אחרי מספר ימים, הלם הקרב מתחיל להיעלם, הערפל אט אט מתפוגג, והמתגייסים חוזרים בהדרגה לשיגרה, אמנם חדשה, אבל שיגרה.
5.בשירות עצמו, כמובן לתמוך, להיות עם אצבע על הדופק, לדבר על כך שלא חייבים להסכים לכל פקודה, אם חורגת מהיגיון בריא, והכי חשוב לא לשכוח את האוכל הטעים של אמא...