לאיפה השמש נעלמת בלילה? למה חשוך לאדם בחיים? איך נוצר צל?
אור וחושך. ביום יש אור ובלילה אין אור דהיינו יש חושך (העדר אור). ביום יש אור כי יש שמש ובלילה אין אור כי אין שמש. ומדוע בלילה יש חושך, להיכן בדיוק השמש "נעלמת"? תשובה: השמש לא נעלמת לשום מקום בשום שלב. אלא שכדור הארץ מסתובב כל הזמן (גם) סביב הציר של עצמו. וממילא במשך היום אנחנו נמצאים ישירות מול השמש, ולכן רואים את האור שלה, מאחר שאין שום דבר שימנע מהאור שלה לעבור. אך בלילה, כדור הארץ הוא זה שמפריד בין האדם לבין השמש. ומשום כך בלילה אין אור אלא "יש" חושך. השמש לא נעלמת לשום מקום בשום רגע, פשוט כדור הארץ מפריע לאדם לראות את השמש שכמובן זורחת תמיד וגם בלילה!
מי שיתבונן יראה, כי כמה שכדור הארץ כולו נדמה לנו לדבר גדול, אף על פי כן, השמש גדולה פי מליון ושלוש מאות אלף מהגודל של כדור הארץ! כדור הארץ כולו עם כל הגודל שלו, הוא ממש קטנטן ביחס לגודל של השמש. ובכל זאת, בלילה, כדור הארץ הקטן מצליח להסתיר לאדם את השמש הגדולה שכנ"ל זורחת תמיד. זה לא שאין שמש בלילה. השמש גדולה פי יותר ממליון מהגודל של כדור הארץ, אבל הארץ מסתירה את השמש מהאדם ולכן יש לו חושך!
ומה המוסר השכל? המוסר השכל הוא כי גם כאשר רע וחשוך לאדם, זה לא בגלל שאין בעולם טוב ואור ושמש, אלא רק בגלל החשיבה ה"ארצית" של האדם שמפרידה בינו לבין האור של השמש.
ז"א השמש / האור / הטוב שיש בעולם קיים כל יום כל היום. אך מה שגורם לכך שהאדם מרגיש שחשוך לו, זה לא בגלל שאין שמש, זה רק שהחשיבה שלו מסתירה ממנו את האור של השמש!
הדבר דומה גם לאדם שמנסה להסתכל דרך עדשת המשקפת על היקום הגדול ולא רואה כלום אלא רק חושך. והסיבה כמובן היא משום שהוא בטעות שכח להסיר את הכיסוי שיש על עדשת המשקפת. האדם יכול לעמוד מול הר גדול ולא לראות אותו, רק בגלל שיש לו על עיניו מטבע כסף קטן שמכסה לו את העיניים ומונע ממנו לראות את ההר הגדול.
האם יש הר? תשובה: כן. האם יש משמעות לגודל של מטבע הכסף הקטן ביחס לגודל של ההר? תשובה: לא. אז איך זה שהמטבע הקטן מסתיר לאדם הר גדול כ"כ שעומד אל מול עיניו? תשובה: בגלל שהוא יותר קרוב אליו ובגלל שהוא יושב לו בדיוק על העיניים.
לאדם יש עיניים, "עיני שכל". השכל של האדם הוא העיניים שלו. איך האדם יודע מה לעשות? לפי מה שעיני השכל שלו אומרות לו לעשות. ("נראה לי ש" = "עיני השכל שלי רואות ש"). אלא שלפעמים על העיניים האלו יש לכלוך, דהיינו שהשכל של האדם לא חושב בצורה מספיק נכונה. ומה קורה אז?
ואז בגלל הלכלוך שיש לאדם על העיניים בגלל זה הוא לא רואה את השמש שמולו ונדמה לו שהכל חשוך. אבל באמת השמש והטוב זורחים תמיד. ומי שאחראי לכך שיש חושך לאדם בחיים, זה רק הוא עצמו, בכך שהוא לא מספיק מנקה את עיני השכל שלו.
דוגמא נוספת. השמש מאירה על הארץ. אם נשים בין הארץ לבין השמש עט קטן. על הארץ יהיה צל קטן, במקום ששבו מסתיר העט הקטן את השמש. באותו המקום יהיה חושך קטן. ואם ניקח משהו גדול יותר ונשים אותו בין השמש לבין הארץ, אז יהיה צל וחושך גדול יותר. אם ניקח ניילון ונשים אותו אל מול השמש, הוא יעשה צל קטן. ואם ניקח משהו "גשמי" יותר, כגון נייר, יהיה צל יותר גדול וכן הלאה. מסקנה: ככל ששמים אל מול השמש דבר "גשמי" ממשי יותר וגדול יותר, כך החושך נהיה גדול יותר. זה לא שאין שמש, השמש זורחת בשווה כל הזמן, אלא שהאדם עושה צל ומפריע לשמש לזרוח בחייו!
והנמשל: השכל של האדם הוא משהו רוחני.
ז"א השכל של האדם הוא אינו משהו גשמי פיזי שאפשר לראות אותו. ה"אני" של האדם, דהיינו כאשר האדם אומר "אני", הכוונה היא לנשמה ולשכל של האדם.
דהיינו ה"אני" של האדם הוא השכל והנשמה הרוחניים שלו.
ואיך האדם עושה לעצמו חושך בחיים? תשובה: על ידי זה שהוא עושה צל! ז"א ברגע שהאדם חושב שהוא משהו "ממשי", דהיינו ברגע שהאדם שוכח שהוא בכלל ישות רוחנית, שהיא הנשמה, זה בדיוק הרגע שבו מתחילות כל הצרות. וככל שהאדם מזדהה יותר עם דברים "ממשיים" שהם לא מי שהוא באמת, כגון רכוש / נדל"ו / נכסים וכולי, כך יש לו יותר חושך פנימי בחיים.
אדם נוהג ברכב. מה קורה אם בטעות האדם יחשוב שה"אני" שלו זה הרכב? תשובה: יהיה לא טוב. מה יקרה אם האדם יחשוב בטעות שהרכב שלו חשוב יותר ממנו? תשובה: יהיה לא טוב. הרכב חשוב, כי הוא מוביל אותך ממקום למקום, אבל לא מעבר לכך. אתה זה לא הרכב.
כל מה שיש לאדם בעולם, כולל אפילו הגוף שלו, הכל חשוב, אבל לא יותר מאשר הרכב חשוב ביחס לאדם שנוסע בו. האני של האדם זאת הנשמה. וכל שאר הדברים שיש לאדם רק עוזרים לו לעבור מתחנה אחת לתחנה אחרת, אך לא מעבר לכך. ברגע שהאדם חושב בטעות שמה שיש בחוץ שזה הוא, אז מתחילות הבעיות. ברגע שהגדרת ה"אני" משתבשת, אז מתחילות הבעיות... לאותו "אני דמיוני" שנדמה לאדם שהוא...
עד שהאדם מנסה למצוא פתרונות לבעיות שיש "לו", שינסה להבין מי זה ה"אני" שלו. המפתח לפתרון של שאלות האדם, טמון בהבנת מהות ה"אני". האדם אומר כל היום, אני ואני ואני, אבל לא קולט בכלל ולא חושב בכלל מי זה אותו אני מפורסם שעליו הוא עצמו מדבר כל הזמן. במקום לחפש פתרונות חיצוניים ולבעיות דמיוניות, תנסה להבין מיהו ה"אני" שלך ומה אתה והאני האמיתי שלך רוצה... אחרת, אתה פשוט "מוסכניק" שעוסק כל היום בטיפול ברכב שלך, אך לא בעצמך...
ה"אני" של האדם האמיתי, לא מפריע בשום צורה לשמש לזרוח דרכו. האני של האדם הנשמה הרוחנית של האדם לא מפריעה בשום צורה לשמש לעבור דרכה. מי שמפריע זה רק האדם עצמו. ברגע שהאדם חושב בטעות שהוא זה מה שיש לו, כאן מתחילות הבעיות. כי זה בעצם מה שעושה צל ומפריע לשמש לעבור. לא הדבר עצמו מפריע לשמש לעבור, אלא הצורה שבה האדם חושב, דהיינו שהוא בטעות מזדהה עם מה שיש לו, זה מה שעושה את הצל!
הכסף שלך, הוא שלך אך הוא לא אתה. גם הגוף שלך הוא שלך אבל הוא לא אתה! בנוסף, כל מה שיש לך הוא לא באמת שלך באמת. הוא רק "מושאל" לך, עד שייקחו לך את הכל בתחנה האחרונה בבית הקברות. נניח שנותנים לאדם רכב ואומרים לו מראש שהוא יצטרך להחזיר אותו בעוד שבוע. כמובן שזו תהיה טעות לחשוב שהרכב שלו. הוא כרגע משתמש ברכב, אבל הרכב לא שלו.
כל מה שיש לאדם, זה לא באמת שלו. בתחנה האחרונה של הגוף, בתחנה הזאת כל מה שהיה נדמה לאדם שזה שלו, לוקחים לו את הכל, כולל הכל. האדם בעצם מחזיר את הציוד שניתן לו לשימוש זמני. האדם נפרד על אמת, מהילדים / אישה / בית / רכב / כסף / בורסה וכל שאר הדמיונות שהוא חשב בטעות שהם הוא. הצרות של האדם מתחילות ברגע שהוא חושב בטעות שמה שיש לו באופן זמני, שזה הוא. ואז במקום להשקיע באני הפנימי שלו, הוא כל היום עוסק בלטפל בבעיות שיש לרכב המושכר שלו...
מי בעצם נקרא מת? מת נקרא מי שבטעות חשב שכל מה שקורה בחוץ זה הוא. כאשר האדם חושב בטעות שמה שיש בעולם זה שלו, כאשר האדם בטעות חושב אפילו על הגוף שלו שזה הוא, אדם כזה באמת בתחנה הסופית מרגיש מת. כי עכשיו הוא נפרד מכל מה שהיה לו, ה"אני" הדמיוני שלו, דהיינו הגוף שלו לא מתפקד יותר וכולי.
לעומת זאת, מי שקולט שה"אני" שלו הוא המחשבה שלו, ממילא אדם כזה אינו מת ואינו יכול למות. כי המחשבה / התודעה / נשמה כמובן אינה יכולה למות...
אדם שמתעורר מחלום מציאותי ככל שיהיה, האם שייך לומר שהאני שלו שהיה בחלום מת? כאשר אדם מתעורר מחלום, האם מי שהוא היה באותו חלום מת? האם הוא מת? מי בדיוק מת? תשובה: כל המציאות שהיתה לו בחלום מעולם לא היתה באמת, ואכן כולה "מתה". הגוף שהיה לאדם בחלום באופן מציאותי הוא מת. אך ה"אני" שלו נשאר ולא מת בשום שלב (ראה: כיצד אפשר להשפיע על המציאות גם תוך כדי חלום? מה ישאר "איתך"?). ה"אני" של האדם דהיינו התודעה שלו, לא יכולה למות בשום שלב... והיא כמובן קיימת לנצח...
המשך כאן: לאיפה השמש נעלמת בלילה ? למה חשוך לאדם בחיים ? איך נוצר צל ? חלק 2.
אור וחושך. ביום יש אור ובלילה אין אור דהיינו יש חושך (העדר אור). ביום יש אור כי יש שמש ובלילה אין אור כי אין שמש. ומדוע בלילה יש חושך, להיכן בדיוק השמש "נעלמת"? תשובה: השמש לא נעלמת לשום מקום בשום שלב. אלא שכדור הארץ מסתובב כל הזמן (גם) סביב הציר של עצמו. וממילא במשך היום אנחנו נמצאים ישירות מול השמש, ולכן רואים את האור שלה, מאחר שאין שום דבר שימנע מהאור שלה לעבור. אך בלילה, כדור הארץ הוא זה שמפריד בין האדם לבין השמש. ומשום כך בלילה אין אור אלא "יש" חושך. השמש לא נעלמת לשום מקום בשום רגע, פשוט כדור הארץ מפריע לאדם לראות את השמש שכמובן זורחת תמיד וגם בלילה!
מי שיתבונן יראה, כי כמה שכדור הארץ כולו נדמה לנו לדבר גדול, אף על פי כן, השמש גדולה פי מליון ושלוש מאות אלף מהגודל של כדור הארץ! כדור הארץ כולו עם כל הגודל שלו, הוא ממש קטנטן ביחס לגודל של השמש. ובכל זאת, בלילה, כדור הארץ הקטן מצליח להסתיר לאדם את השמש הגדולה שכנ"ל זורחת תמיד. זה לא שאין שמש בלילה. השמש גדולה פי יותר ממליון מהגודל של כדור הארץ, אבל הארץ מסתירה את השמש מהאדם ולכן יש לו חושך!
ומה המוסר השכל? המוסר השכל הוא כי גם כאשר רע וחשוך לאדם, זה לא בגלל שאין בעולם טוב ואור ושמש, אלא רק בגלל החשיבה ה"ארצית" של האדם שמפרידה בינו לבין האור של השמש.
ז"א השמש / האור / הטוב שיש בעולם קיים כל יום כל היום. אך מה שגורם לכך שהאדם מרגיש שחשוך לו, זה לא בגלל שאין שמש, זה רק שהחשיבה שלו מסתירה ממנו את האור של השמש!
הדבר דומה גם לאדם שמנסה להסתכל דרך עדשת המשקפת על היקום הגדול ולא רואה כלום אלא רק חושך. והסיבה כמובן היא משום שהוא בטעות שכח להסיר את הכיסוי שיש על עדשת המשקפת. האדם יכול לעמוד מול הר גדול ולא לראות אותו, רק בגלל שיש לו על עיניו מטבע כסף קטן שמכסה לו את העיניים ומונע ממנו לראות את ההר הגדול.
האם יש הר? תשובה: כן. האם יש משמעות לגודל של מטבע הכסף הקטן ביחס לגודל של ההר? תשובה: לא. אז איך זה שהמטבע הקטן מסתיר לאדם הר גדול כ"כ שעומד אל מול עיניו? תשובה: בגלל שהוא יותר קרוב אליו ובגלל שהוא יושב לו בדיוק על העיניים.
לאדם יש עיניים, "עיני שכל". השכל של האדם הוא העיניים שלו. איך האדם יודע מה לעשות? לפי מה שעיני השכל שלו אומרות לו לעשות. ("נראה לי ש" = "עיני השכל שלי רואות ש"). אלא שלפעמים על העיניים האלו יש לכלוך, דהיינו שהשכל של האדם לא חושב בצורה מספיק נכונה. ומה קורה אז?
ואז בגלל הלכלוך שיש לאדם על העיניים בגלל זה הוא לא רואה את השמש שמולו ונדמה לו שהכל חשוך. אבל באמת השמש והטוב זורחים תמיד. ומי שאחראי לכך שיש חושך לאדם בחיים, זה רק הוא עצמו, בכך שהוא לא מספיק מנקה את עיני השכל שלו.
דוגמא נוספת. השמש מאירה על הארץ. אם נשים בין הארץ לבין השמש עט קטן. על הארץ יהיה צל קטן, במקום ששבו מסתיר העט הקטן את השמש. באותו המקום יהיה חושך קטן. ואם ניקח משהו גדול יותר ונשים אותו בין השמש לבין הארץ, אז יהיה צל וחושך גדול יותר. אם ניקח ניילון ונשים אותו אל מול השמש, הוא יעשה צל קטן. ואם ניקח משהו "גשמי" יותר, כגון נייר, יהיה צל יותר גדול וכן הלאה. מסקנה: ככל ששמים אל מול השמש דבר "גשמי" ממשי יותר וגדול יותר, כך החושך נהיה גדול יותר. זה לא שאין שמש, השמש זורחת בשווה כל הזמן, אלא שהאדם עושה צל ומפריע לשמש לזרוח בחייו!
והנמשל: השכל של האדם הוא משהו רוחני.
ז"א השכל של האדם הוא אינו משהו גשמי פיזי שאפשר לראות אותו. ה"אני" של האדם, דהיינו כאשר האדם אומר "אני", הכוונה היא לנשמה ולשכל של האדם.
דהיינו ה"אני" של האדם הוא השכל והנשמה הרוחניים שלו.
ואיך האדם עושה לעצמו חושך בחיים? תשובה: על ידי זה שהוא עושה צל! ז"א ברגע שהאדם חושב שהוא משהו "ממשי", דהיינו ברגע שהאדם שוכח שהוא בכלל ישות רוחנית, שהיא הנשמה, זה בדיוק הרגע שבו מתחילות כל הצרות. וככל שהאדם מזדהה יותר עם דברים "ממשיים" שהם לא מי שהוא באמת, כגון רכוש / נדל"ו / נכסים וכולי, כך יש לו יותר חושך פנימי בחיים.
אדם נוהג ברכב. מה קורה אם בטעות האדם יחשוב שה"אני" שלו זה הרכב? תשובה: יהיה לא טוב. מה יקרה אם האדם יחשוב בטעות שהרכב שלו חשוב יותר ממנו? תשובה: יהיה לא טוב. הרכב חשוב, כי הוא מוביל אותך ממקום למקום, אבל לא מעבר לכך. אתה זה לא הרכב.
כל מה שיש לאדם בעולם, כולל אפילו הגוף שלו, הכל חשוב, אבל לא יותר מאשר הרכב חשוב ביחס לאדם שנוסע בו. האני של האדם זאת הנשמה. וכל שאר הדברים שיש לאדם רק עוזרים לו לעבור מתחנה אחת לתחנה אחרת, אך לא מעבר לכך. ברגע שהאדם חושב בטעות שמה שיש בחוץ שזה הוא, אז מתחילות הבעיות. ברגע שהגדרת ה"אני" משתבשת, אז מתחילות הבעיות... לאותו "אני דמיוני" שנדמה לאדם שהוא...
עד שהאדם מנסה למצוא פתרונות לבעיות שיש "לו", שינסה להבין מי זה ה"אני" שלו. המפתח לפתרון של שאלות האדם, טמון בהבנת מהות ה"אני". האדם אומר כל היום, אני ואני ואני, אבל לא קולט בכלל ולא חושב בכלל מי זה אותו אני מפורסם שעליו הוא עצמו מדבר כל הזמן. במקום לחפש פתרונות חיצוניים ולבעיות דמיוניות, תנסה להבין מיהו ה"אני" שלך ומה אתה והאני האמיתי שלך רוצה... אחרת, אתה פשוט "מוסכניק" שעוסק כל היום בטיפול ברכב שלך, אך לא בעצמך...
ה"אני" של האדם האמיתי, לא מפריע בשום צורה לשמש לזרוח דרכו. האני של האדם הנשמה הרוחנית של האדם לא מפריעה בשום צורה לשמש לעבור דרכה. מי שמפריע זה רק האדם עצמו. ברגע שהאדם חושב בטעות שהוא זה מה שיש לו, כאן מתחילות הבעיות. כי זה בעצם מה שעושה צל ומפריע לשמש לעבור. לא הדבר עצמו מפריע לשמש לעבור, אלא הצורה שבה האדם חושב, דהיינו שהוא בטעות מזדהה עם מה שיש לו, זה מה שעושה את הצל!
הכסף שלך, הוא שלך אך הוא לא אתה. גם הגוף שלך הוא שלך אבל הוא לא אתה! בנוסף, כל מה שיש לך הוא לא באמת שלך באמת. הוא רק "מושאל" לך, עד שייקחו לך את הכל בתחנה האחרונה בבית הקברות. נניח שנותנים לאדם רכב ואומרים לו מראש שהוא יצטרך להחזיר אותו בעוד שבוע. כמובן שזו תהיה טעות לחשוב שהרכב שלו. הוא כרגע משתמש ברכב, אבל הרכב לא שלו.
כל מה שיש לאדם, זה לא באמת שלו. בתחנה האחרונה של הגוף, בתחנה הזאת כל מה שהיה נדמה לאדם שזה שלו, לוקחים לו את הכל, כולל הכל. האדם בעצם מחזיר את הציוד שניתן לו לשימוש זמני. האדם נפרד על אמת, מהילדים / אישה / בית / רכב / כסף / בורסה וכל שאר הדמיונות שהוא חשב בטעות שהם הוא. הצרות של האדם מתחילות ברגע שהוא חושב בטעות שמה שיש לו באופן זמני, שזה הוא. ואז במקום להשקיע באני הפנימי שלו, הוא כל היום עוסק בלטפל בבעיות שיש לרכב המושכר שלו...
מי בעצם נקרא מת? מת נקרא מי שבטעות חשב שכל מה שקורה בחוץ זה הוא. כאשר האדם חושב בטעות שמה שיש בעולם זה שלו, כאשר האדם בטעות חושב אפילו על הגוף שלו שזה הוא, אדם כזה באמת בתחנה הסופית מרגיש מת. כי עכשיו הוא נפרד מכל מה שהיה לו, ה"אני" הדמיוני שלו, דהיינו הגוף שלו לא מתפקד יותר וכולי.
לעומת זאת, מי שקולט שה"אני" שלו הוא המחשבה שלו, ממילא אדם כזה אינו מת ואינו יכול למות. כי המחשבה / התודעה / נשמה כמובן אינה יכולה למות...
אדם שמתעורר מחלום מציאותי ככל שיהיה, האם שייך לומר שהאני שלו שהיה בחלום מת? כאשר אדם מתעורר מחלום, האם מי שהוא היה באותו חלום מת? האם הוא מת? מי בדיוק מת? תשובה: כל המציאות שהיתה לו בחלום מעולם לא היתה באמת, ואכן כולה "מתה". הגוף שהיה לאדם בחלום באופן מציאותי הוא מת. אך ה"אני" שלו נשאר ולא מת בשום שלב (ראה: כיצד אפשר להשפיע על המציאות גם תוך כדי חלום? מה ישאר "איתך"?). ה"אני" של האדם דהיינו התודעה שלו, לא יכולה למות בשום שלב... והיא כמובן קיימת לנצח...
המשך כאן: לאיפה השמש נעלמת בלילה ? למה חשוך לאדם בחיים ? איך נוצר צל ? חלק 2.
050-3331-331