הרב ברוך שלום אשלג / מהסתר לגילוי / ז. מחשבה מולידה מעשה
מחשבה מולידה מעשה והמחשבה צריכה להיות כמו המעשה, כי המעשה מגולה ואין בו לטעות. אלא כל ביטוי האדם הוא במחשבה.
לכן מתחילה המחשבה לא כהמעשה, לא לשמה. ובעשיית המצוות שלא לשמה לא ראוי ליהנות. ולכן בזעת אפך תאכל לחם, דרך תיקון.
לראות אור: דַּע שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל וְאִם יְחַזֵּק וִיגַבֵּר מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם יוּכַל לִפְעל שֶׁיִּהְיֶה כָך וַאֲפִילּוּ אִם יְחַזֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ ממוֹן, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ. ְוכֵן בְּכָל דָּבָר. (לקו"מ, ח"א, קצח)
אור האורות, רבינו נחמן מברסלב, מגלה לך כאן סוד עליון, אם תחזק, ותגבר מחשבתך על המטרה הרוחנית שלך, בוודאי ובוודאי ובוודאי תזכה.
אין בעולם מציאות של "לא יוכלו התחתונים... "
אין בעולם מציאות של "אנחנו כאן מתחת למחסום לא יכולים... "
ואין ייאוש בעולם כלל!
ואם יש, אז רק אתה בעצמך גורם אותה. אז תפסיק לעשות את זה.
אין אדם שאינו מסוגל לעשות יותר מכפי שנדמה לו שהוא יכול. כי ככה הבורא סידר.
וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו, וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם וּמַלְבִּישׁ לוֹ ְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ [מזמין לו שאלות, שעולות ממרכז פנימיותו] בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ וּלְהָבִין ַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל יוֹם צָרִיך
לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך.. (ליקו"מ, ח"א, נד)
על האדם לברר את השאלות שעולות בפנימיותו, לברר מהיא האמת, לרצות ולרדוף להבין מה פה קורה פה? ולא לוותר עד שזוכה להבין, ויודע שזוכה להבין משום שהגיע למצב שבו אין שום שאלה, כלומר, השאלה נתבטלה ממנו לגמרי, כי כבר יודע
וְדַע שֶׁעִקַּר הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה הוּא כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר בְּאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת וְהָעִנְיָנִים שֶׁהָיָה בָּהֶם מִקּדֶם וְעַכְשָׁו הוּא פּוֹנֶה ערֶף וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה עוֹד מַה שֶּׁעָשָׂה הֵן בְּמַעֲשֶׂה וְהֵן בְּמַחֲשָׁבָה. וְזֶהוּ עִקַּר הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה. (ליקו"מ, ח"ב, מט)
כאשר האדם מהלך בתמימות (= שלמות) ופשיטות בדרכי ההתבוננות פנימה והאמת, מגלה שעובר שיעורים, כלומר, נתקל באותה הבעיה כל פעם מכיוונים שונים, כי כל עוד האדם לא למד את מה שהחכמה העליונה חשבה לו, ההכרח שיעבור שוב עד שילמד.
וכאשר מפנה את כל תשומת ליבו אל תוך פנימיותו, ומרומם את חשיבות הפנימיות על החיצוניות
כמאמר הרב בהקדמה לספר הזהר אות ע: קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם.
על ידי זה מזהה את השאלות המתעוררות מתוך פנימיותו = משורשו, = מהבורא.
ועל ידי שמתגבר בחשק והשתוקקות נורא ונפלא לברר את האמת = החותם של הבורא.
על ידי זה בעצמו זוכה לתשובות, ואז האדם בעצם חוזר לאותו השיעור, לאותו המקום, אבל כבר לא עושה שוב מה שעשה, כי כבר הבין, כי הוא כבר יותר חכם, ורואה שהבעיות של האתמול כבר אנם בעיות כלל, וזהו הסימן להאדם שעשה תשובה שלמה, שהתקרב לבורא, שהתקרב להבנת התמונה הגדולה בשלמותה..
וזוכה להבין טוב יותר את המציאות. וככל שהאדם מבין טוב יותר את המציאות הרי שהרגשתו משתפרת. וכדי שהאדם יוכל להבין את השאלה והתשובה של כל המציאות, לשם כך על האדם ליצור לעצמו כלי קיבול. וכלי הקיבול הזה, נוצר על ידי זה שהאדם לומד כל הזמן, ועל ידי זה האדם מגיע גם ליכולת תפישה מופשטת. ואז האדם מצליח להבין את השאלה, שהיא בעצם הסוד של המציאות. ואח"כ כאשר האדם מגלה את התשובה, אז בעצם נפתחות לו העיניים והוא מקבל תשובות לכל השאלות שהיו לו אי פעם, ואז הוא מבין את המציאות באמת, ורואה את היופי שיש בכל דבר בעולם.
להעמקה אפשר כאן: www.eip.co.il/?key=855
מחשבה מולידה מעשה והמחשבה צריכה להיות כמו המעשה, כי המעשה מגולה ואין בו לטעות. אלא כל ביטוי האדם הוא במחשבה.
לכן מתחילה המחשבה לא כהמעשה, לא לשמה. ובעשיית המצוות שלא לשמה לא ראוי ליהנות. ולכן בזעת אפך תאכל לחם, דרך תיקון.
לראות אור: דַּע שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל וְאִם יְחַזֵּק וִיגַבֵּר מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם יוּכַל לִפְעל שֶׁיִּהְיֶה כָך וַאֲפִילּוּ אִם יְחַזֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ ממוֹן, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ. ְוכֵן בְּכָל דָּבָר. (לקו"מ, ח"א, קצח)
אור האורות, רבינו נחמן מברסלב, מגלה לך כאן סוד עליון, אם תחזק, ותגבר מחשבתך על המטרה הרוחנית שלך, בוודאי ובוודאי ובוודאי תזכה.
אין בעולם מציאות של "לא יוכלו התחתונים... "
אין בעולם מציאות של "אנחנו כאן מתחת למחסום לא יכולים... "
ואין ייאוש בעולם כלל!
ואם יש, אז רק אתה בעצמך גורם אותה. אז תפסיק לעשות את זה.
אין אדם שאינו מסוגל לעשות יותר מכפי שנדמה לו שהוא יכול. כי ככה הבורא סידר.
וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו, וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם וּמַלְבִּישׁ לוֹ ְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ [מזמין לו שאלות, שעולות ממרכז פנימיותו] בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ וּלְהָבִין ַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל יוֹם צָרִיך
לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך.. (ליקו"מ, ח"א, נד)
על האדם לברר את השאלות שעולות בפנימיותו, לברר מהיא האמת, לרצות ולרדוף להבין מה פה קורה פה? ולא לוותר עד שזוכה להבין, ויודע שזוכה להבין משום שהגיע למצב שבו אין שום שאלה, כלומר, השאלה נתבטלה ממנו לגמרי, כי כבר יודע
וְדַע שֶׁעִקַּר הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה הוּא כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר בְּאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת וְהָעִנְיָנִים שֶׁהָיָה בָּהֶם מִקּדֶם וְעַכְשָׁו הוּא פּוֹנֶה ערֶף וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה עוֹד מַה שֶּׁעָשָׂה הֵן בְּמַעֲשֶׂה וְהֵן בְּמַחֲשָׁבָה. וְזֶהוּ עִקַּר הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה. (ליקו"מ, ח"ב, מט)
כאשר האדם מהלך בתמימות (= שלמות) ופשיטות בדרכי ההתבוננות פנימה והאמת, מגלה שעובר שיעורים, כלומר, נתקל באותה הבעיה כל פעם מכיוונים שונים, כי כל עוד האדם לא למד את מה שהחכמה העליונה חשבה לו, ההכרח שיעבור שוב עד שילמד.
וכאשר מפנה את כל תשומת ליבו אל תוך פנימיותו, ומרומם את חשיבות הפנימיות על החיצוניות
כמאמר הרב בהקדמה לספר הזהר אות ע: קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם.
על ידי זה מזהה את השאלות המתעוררות מתוך פנימיותו = משורשו, = מהבורא.
ועל ידי שמתגבר בחשק והשתוקקות נורא ונפלא לברר את האמת = החותם של הבורא.
על ידי זה בעצמו זוכה לתשובות, ואז האדם בעצם חוזר לאותו השיעור, לאותו המקום, אבל כבר לא עושה שוב מה שעשה, כי כבר הבין, כי הוא כבר יותר חכם, ורואה שהבעיות של האתמול כבר אנם בעיות כלל, וזהו הסימן להאדם שעשה תשובה שלמה, שהתקרב לבורא, שהתקרב להבנת התמונה הגדולה בשלמותה..
וזוכה להבין טוב יותר את המציאות. וככל שהאדם מבין טוב יותר את המציאות הרי שהרגשתו משתפרת. וכדי שהאדם יוכל להבין את השאלה והתשובה של כל המציאות, לשם כך על האדם ליצור לעצמו כלי קיבול. וכלי הקיבול הזה, נוצר על ידי זה שהאדם לומד כל הזמן, ועל ידי זה האדם מגיע גם ליכולת תפישה מופשטת. ואז האדם מצליח להבין את השאלה, שהיא בעצם הסוד של המציאות. ואח"כ כאשר האדם מגלה את התשובה, אז בעצם נפתחות לו העיניים והוא מקבל תשובות לכל השאלות שהיו לו אי פעם, ואז הוא מבין את המציאות באמת, ורואה את היופי שיש בכל דבר בעולם.
להעמקה אפשר כאן: www.eip.co.il/?key=855
050-3331-331