אביטל רונאל / טיפשות. הוצאת רסלינג.
טיפשות. תכונה? מצב? כולנו מסוגלים לזהות טיפשות, אך כלל לא ברור אם אנחנו יודעים להגדיר אותה. טיפשות איננה מצב של חוסר השכלה. יכול אדם להיות בעל תארים אקדמאיים ובכל זאת להיות טיפש, והקריאה "אבל הוא למד באוניברסיטה" היא קריאתו של זה שאינו יודע להגדיר טיפשות ומחבר אותה חיבורים לא נכונים בהכרח.
ילדים קטנים מזהים טיפשות כאחד הדברים הראשונים. כבר בגן ילדים הן מכנים אחד את השני טיפש, ואחד האיסורים הראשונים שגננת תגיד לילד "אסור לקרוא למישהו טיפש" כלומר עם הכינוי והגינוי נולד מיד כלי של הארה של מותר ואסור.
בסוף שנות השישים תורגם לעברית הספר "בשבחי הכסילות" של ארסמוס מרוטרדם. הספר נעלם לי מזמן מזמן ואני לא זוכר ממנו הרבה. הייתי צעיר מדי. אך אני זוכר את החדווה בה ארסמוס בלשון הפוך על הפוך, כפי שילדים היו קוראים לזה היום, משבח את הטיפשות.
אחת הבעיות היא שקשה להגדיר ולכמת טיפשות. מי שאתה עשוי לקרוא לו טיפש, יש לו רשימת טיפשים משלו וכל הסיכויים שאתה בתוכה. כך טיפשות היא עמדת "מתנגד" לדעתך. התואר עצמו עשוי להיחשב לאלים במקצת. חזרו אל ההגדרה הילדותית. הסופרת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בדקה את עניין הטיפשות אצל מנהיגים וכתבה את הספר שנתן את שמו לתופעות שבאו אחריו "מצעד האיוולת".
כעת מגיע ספרה של אביטל רונאל, ומנסה לחקור ולהגדיר ולעשות איזה סדר במושג שתנסה לענות על כמה מהשאלות הללו. אביטל רונאל בת למשפחת דיפלומטים ישראליים נולדה בפראג. גדלה ב - ניו יורק, למדה בברלין הרמנויטיקה, קיבלה תואר דוקטור לספרות בפרינסטון. עבדה עם סיקסו ו - דרידה בפריז, כיהנה כפרופסור בברקלי. בין ידידיה מלבד דרידה אתו עבדה נמצאים אנשים כמו בודריאר, לנצמן ורבים אחרים. התעסקותה הן בפילוסופיה והן בספרות הביאו אותה לחשוב ולכתוב על נושא שפילוסופים פחדו להתעסק אתו ברצינות. רונאל מנהלת דו שיח כפול, הן עם "המורים הגדולים" אך גם עם הקורא.
רשימת ספריה יכולים להראות את הנושאים בהם היא עוסקת ברצינות. "ספר הטלפון: טכנולוגיה, סכיזופרניה ודיבור חשמלי", "מלחמות הקראק: ספרות התמכרות ומאניה" וכמובן "טיפשות" ועוד כמה פרסומים בנושאים שלכאורה נדחקו לשולי המחשבה.
"לא נוכל לתאר לעצמו שמדינה, אפילו ארצות הברית, תקרא תיגר על הטיפשות, כפי שהיא מנהלת מלחמה רבת היקף נגד הסמים... טיפשות חורגת מעבר לחומריות, מערערת אותה. מתרוצצת שלוחת רסן. מנצחת בכמה סיבובים, נסוגה, מוחזרת לעמדת פתיחה אחוזה בלפיתתה של הכחשה, ושבה. טיפשות קשורה במהותה למה שאינו ניתן למיצוי, היא גם זו המתישה את הידע ומייגעת את ההיסטוריה".
פרידריך ניטשה, טיפשות מכילה קשיחות והיא האחראית למשמעת וגידול ילדים.
פתיחה מעניינת להצגת הנושא. הגדרה ראשונית שתלך ותתפתח לכיוונים שונים ורבים בספר הזה. נקודת מוצא אחת היא העובדה שהטיפשות לא נדונה ברצינות. אין אף ספר פילוסופיה עב כרס הנושא את הכותרת "על מהות הטיפשות" אומרת הכותבת ולא ניכר בה חיוך. היא מתכוונת ברצינות גמורה.
טיפשות אינה ניתנת לתיאור. היא איננה פתולוגיה ואינה משמשת כמדד לשום דבר. אך היא מתקשרת לכישלונות הגדולים של המאמץ האנושי. טיפשות היא סוג של חומה שאינה נותנת לעובדות חדשות לשנות את דעתם של אנשים.
פרידריך ניטשה אמר שטיפשות מכילה קשיחות והיא האחראית למשמעת וגידול ילדים. הוא נותן לטיפשות מימד אנושי חיובי, בדרכו החסודה. אך מצד שני ניטשה כפילוסוף, לא עסק בטיפשות כערך פילוסופי לדון בו.
טיפשות איננה דחייה של ידע, היא איננה ניגוד ואין היא צד אחר של החשיבה. היא עומדת לה שם בהיעדר יחס אל הידע. אביטל רונאל כאשת ספרות הולכת לבדוק מה אמרו משוררים על טיפשות, היא תבדוק אצל הומרוס ואצל הלדרליין הגרמני אצלו מצאה סוג של התייחסות. והנה רילקה כתב את "שיר האידיוט" שהוא קורא לה לפרשו.
גוסטב פלובר טען שכתיבה היא "מעשה של טיפשות צרופה" אך מסעו של פלובר מתקלקל כשהוא רואה על אחד משערי פומפי העתיקה גרפיטי הנושא את השם תומפסון, והוא רוגז על טיפשותו של האיש שאיננו מכיר ואין יודע מי הוא, שהפך בטיפשותו את שער הכניסה לפומפי העתיקה לעמוד זיכרון לטיפשותו של אחד תומפסון. הטיפשות החליפה את עמוד האבן, כותב פלובר הכעוס, תומפסון הזה השאיר מאחריו גוש חרא ענקי במקום שם עמד מונומנט. הטיפשים נעשים מה שארסמוס מכנה "כסילוסופים" (foolosophers) ו - פלובר מסכם:
"טיפשות היא דבר בלתי מעורער. כל דבר שמתקיף אותה מתנפץ אליה. כמוה כגרניט, היא קשה ועמידה".
גוסטב פלובר. טיפשות היא דבר בלתי מעורער. כל דבר שמתקיף אותה מתנפץ אליה. כמוה כגרניט, היא קשה ועמידה
רולאן בארת כתב על הטיפשות "גרעין ההתנגדות כשנגדו מתנפצת כל יצירה כתובה". ושוב גוסטב פלובר, בספרו "החינוך הסנטימנטאלי" ישנה דמות של גרמני (מי עוד ייחשב לטיפש אם לא הגרמני) מר שאהוצנישבאך, מתמטיקאי שהמתמטיקה בלעה אותו ואת חייו עליו אומר אחד מגיבורי הספר "מעולם לא היה בחור שהיה טיפש חרוץ יותר". אביטל רונאל תביא ניתוחים מתורות אחרות. כגון כתביו של ז'אן פאול, הוגה גרמני שכתב:
"הסובייקט הטיפש, שאין לו היכולת להתחדש ולהתגבר, ניחן באנרגיה אדיפאלית נמוכה. הוא נאחז ברעיונות, בחפצים ובדוגמות שאביו העביר אליו בילדותו. מכיוון שאין לטיפש רצון לעלות על האב ולדכא אותו, הוא נותר תמיד בצד המוות. ראשו מוגבל ומת. משקף לב לא פחות קטן, מת"
טיפשים נאבקים לשמר את המורשת של אבותיהם ומגייסים כל נשק אפשרי של רוע וטיפשות כל תגלית חדשה גוזלת מהם את ביטחונם ושלוותם. דברים קטנוניים מזינים את רוחם הקטנונית. הטיפש פועל אך ורק עם הידוע מכיוון שהוא מחקה ומעריץ בלבד. יכול פאול להגיד שהטיפש הוא גם יצור קורא, המגלה עניין בחשיבה של אחרים מאשר ביצירת מחשבות משל עצמו.
רוברט מוסיל, סופר גרמני מוערך מאוד, כתב מאוחר מדי (1933) מסה שכבר לא פורסמה על הכניעה לכוח הנציונאל סוציאליסטי שעיקרה:
"הנאציונאל סוציאליזם תובע בראש וראשונה שהאינטלקט ייטמע וייכנע באופן מוחלט לתנועה".
תקופת הנאורות שהתחילה במאה השמונה עשרה ונתפסה בעיני רבים כמלחמה בטיפשות היא זו שהייתה יכולה, בהתחדשותה, להביא אנשים כמו רוברט מוסיל או פרימו לוי לנסות ולהבין את המלחמה נגד האינטלקט של הנאציונאל סוציאליזם. האם הנאורות חזקה מספיק לרסן, לדחות או לשכך את התקוממותה של הטיפשות? ההיסטוריה הקרובה אינה מוכיחה זאת. האינטלקטואל החושב כשל מול הגל העכור.
סופרים מכירים את המלחמה בטיפשות בניסיונם לעלות מדרגה אחת מעליה. רבים מהם ביטאו את המלנכוליה שחש אדם הבוחן את כישלונו להתרומם מעל מדרגת הטיפשות הראשונה. תומס פינצ'ון האמריקאי הודה, אחרי שביקשו ממנו לעבור על כתביו המוקדמים כדי לחדש את פרסומם:
"ייתכן שאתם כבר יודעים איזו מהלומה לאגו עשוי להנחית הצורך לשוב ולקרוא מה שכתבת לפני עשרים שנה. "
ארצ'י באנקר הגזעני הסקסיסטי הטיפש והפאשיסטי. התכונות היוצרת טיפש מושלם.
בהמשך הוא מסביר שלא רק לאיכות הכתיבה עצמה אלא לחומר מחשבה שלו, התכוון. להיפגש מחדש בעמדה האינפנטילית, ביכולת להיות מטופש לעסוק בערכים של מתבגרים בלי לעמוד מהצד.
ואם יש צורך להביא את הדוגמא האולטימטיבית לדמות הטיפש האמריקאי, דמות שזלגה לה דרך הסדרה הטלוויזיונית של שנות השבעים אל כל העולם הרי זה ארצ'י באנקר הגזעני, הסקסיסטי, הטיפש והפאשיסטי. התכונות היוצרת טיפש מושלם.
הגל מתח ביקורת על שלינג על שהציב את הטיפשות במקור הישות. היעדר אינטליגנציה מכונן אינטליגנציה. הגל נלחץ מהאפשרות. מלבד ניטשה אין התייחסות פילוסופית לטיפשות. הורקהיימר ו - אדורנו רואים בטיפשות צלקת. "חלקה זעירה ומיובלת של אי רגישות".
בספרות, הטיפשות נבחנת רק במימד הנושא. טיפשותו של בובארי, כסילותם החביבה והמצחיקה של בובאר ופקושה אצל פלובר. אצל הנרי ג'יימס אין להבין אם נאמנותה חסרת המעצורים של הגיבורה למאהבה היא טיפשות או נשגבות.
"אין חטא זולת הטיפשות" אמר אוסקר ווילד ומכאן יוצאת הכותבת במסע אחרי המלה. האחר הוא טיפש. הגדרה המתחילה ביוון העתיקה. פריקלס אמר שמי שאינו אתונאי, הוא אידיוט. וכך כל האתונאים, מלבד הציניקנים נעשו אידיוטים. אם כי ישנם פרושים אחרים למושג הישן שחלקם יגיד, כפרי, תמים, ילדותי. אידיוט הוא מושג שהספרות בעיקר תשכלל מדור לדור. החלטתו של היידגר לא לעקור ל - ברלין הוא מעשה " אנטי יווני".
כאן מביאה אביטל רונאל קטע המתייחס לשאלת השפה המגדירה. המלה stupidity האנגלית שיש לה מלה דומה בעלת מובן שונה במקצת dumbnessשהיא מכוונת יותר לכיוון "סתום" מול ה dummheit הגרמנית וה betise הצרפתית שכבר מכילה צל זואולוגי. לכן שאלת התרגום שמעלה רונאל מדברי היידגר האם צריך לתרגם את ה dummheit שלו ל stupidity משמעה, הייתי טיפש ב1933 או אולי ל dumbness במשמעות, היייתי סתום ויש הבדל סמנטי בין שתי ההגדרות העצמיות הללו.
אוסקר ווילד. אין חטא זולת הטיפשות.
הגרמנים העמידו מיני שלומיאלים, גיבורים טיפשיים בתרבותם גם את המושג שווה לכלום (taugenichts) מוסיל במסה שלו על הטיפשות בודק את השוואת בני האדם לעדר כבשים. מצד אחד, כבשים הם דימוי של האלוהים לבני אדם. אלוהים מכנה את בניו לעתים קרובות עדר. או כבשים טועות. ישו הוא כבשה, שה האלוהים. אנחנו מצד שני, הפכנו אותן לסמל הטיפשות. האם יתכן שאלוהים טעה עד כדי כך? שואל מוסיל כי הוא הרי אהב את הכבשים. תמיד הגן על העדר, כי הכבשה כמעט אף פעם אינה נתפסת כיחידה.
חכמים מפחדים להיהפך לטיפשים. שופנהאואר אמר שאפשר להפוך סטודנטים חכמים לטיפשים אם יאלצו אותם לקרוא את הגל. רוזה לוקסמבורג דיברה על היטמטמותו של עם. ז. ז רוסו אמר שאי יכולתו של האדם להיות לבד הופכת אותו לטיפש. האדם החכם חי בגפו. בימינו אומרים שהטלוויזיה, שכולם צופים בה, מטמטמת. קרל מרקס היטיב להבין את הטיפשות והעמיד אותה ככוח היסטורי שלישי אחרי כלכלה ואלימות. כבר בגיל תשע עשרה כתב מרקס את המכתם:
"בכיסא נוח, בטיפשות נינוחה, יושב בלי להשמיע הגה, הציבור הגרמני. "
אצל מוסיל מוצאת רונאל הגדרה ראשונית מעניינת:
"אנחנו אומרים "אנחנו" במקום אני. האנחנו זוקפת ראש בחסות מפלגה, אומה, כת, או זרם אמנותי"
"כל דבר שאנו עושים עשוי להראות טיפשי. זה שלא הצלחת להירדם אמש. זה שכל הקיץ התעניתי בגלל מקלחת של השכנים, זה שאת הולכת לאכול ארוחת צהרים, זה שאנחנו בקשר זוגי, זה שאנחנו לא בקשר זוגי... אין שום דבר שאיננו טיפשי, אך שום דבר איננו הטיפשות שלעצמה... הטיפשות היא הגבול של הגבול" את זה אומרת רונאל.
וציטטה של אינשטיין תאמר את הדברים בדרכו:
"יש שני דברים אין סופיים. היקום והטיפשות האנושית, אבל אני לא בטוח לגמרי לגבי היקום".
* טיפשות / אביטל רונאל - חלק 2.
טיפשות. תכונה? מצב? כולנו מסוגלים לזהות טיפשות, אך כלל לא ברור אם אנחנו יודעים להגדיר אותה. טיפשות איננה מצב של חוסר השכלה. יכול אדם להיות בעל תארים אקדמאיים ובכל זאת להיות טיפש, והקריאה "אבל הוא למד באוניברסיטה" היא קריאתו של זה שאינו יודע להגדיר טיפשות ומחבר אותה חיבורים לא נכונים בהכרח.
ילדים קטנים מזהים טיפשות כאחד הדברים הראשונים. כבר בגן ילדים הן מכנים אחד את השני טיפש, ואחד האיסורים הראשונים שגננת תגיד לילד "אסור לקרוא למישהו טיפש" כלומר עם הכינוי והגינוי נולד מיד כלי של הארה של מותר ואסור.
בסוף שנות השישים תורגם לעברית הספר "בשבחי הכסילות" של ארסמוס מרוטרדם. הספר נעלם לי מזמן מזמן ואני לא זוכר ממנו הרבה. הייתי צעיר מדי. אך אני זוכר את החדווה בה ארסמוס בלשון הפוך על הפוך, כפי שילדים היו קוראים לזה היום, משבח את הטיפשות.
אחת הבעיות היא שקשה להגדיר ולכמת טיפשות. מי שאתה עשוי לקרוא לו טיפש, יש לו רשימת טיפשים משלו וכל הסיכויים שאתה בתוכה. כך טיפשות היא עמדת "מתנגד" לדעתך. התואר עצמו עשוי להיחשב לאלים במקצת. חזרו אל ההגדרה הילדותית. הסופרת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בדקה את עניין הטיפשות אצל מנהיגים וכתבה את הספר שנתן את שמו לתופעות שבאו אחריו "מצעד האיוולת".
כעת מגיע ספרה של אביטל רונאל, ומנסה לחקור ולהגדיר ולעשות איזה סדר במושג שתנסה לענות על כמה מהשאלות הללו. אביטל רונאל בת למשפחת דיפלומטים ישראליים נולדה בפראג. גדלה ב - ניו יורק, למדה בברלין הרמנויטיקה, קיבלה תואר דוקטור לספרות בפרינסטון. עבדה עם סיקסו ו - דרידה בפריז, כיהנה כפרופסור בברקלי. בין ידידיה מלבד דרידה אתו עבדה נמצאים אנשים כמו בודריאר, לנצמן ורבים אחרים. התעסקותה הן בפילוסופיה והן בספרות הביאו אותה לחשוב ולכתוב על נושא שפילוסופים פחדו להתעסק אתו ברצינות. רונאל מנהלת דו שיח כפול, הן עם "המורים הגדולים" אך גם עם הקורא.
רשימת ספריה יכולים להראות את הנושאים בהם היא עוסקת ברצינות. "ספר הטלפון: טכנולוגיה, סכיזופרניה ודיבור חשמלי", "מלחמות הקראק: ספרות התמכרות ומאניה" וכמובן "טיפשות" ועוד כמה פרסומים בנושאים שלכאורה נדחקו לשולי המחשבה.
"לא נוכל לתאר לעצמו שמדינה, אפילו ארצות הברית, תקרא תיגר על הטיפשות, כפי שהיא מנהלת מלחמה רבת היקף נגד הסמים... טיפשות חורגת מעבר לחומריות, מערערת אותה. מתרוצצת שלוחת רסן. מנצחת בכמה סיבובים, נסוגה, מוחזרת לעמדת פתיחה אחוזה בלפיתתה של הכחשה, ושבה. טיפשות קשורה במהותה למה שאינו ניתן למיצוי, היא גם זו המתישה את הידע ומייגעת את ההיסטוריה".
פרידריך ניטשה, טיפשות מכילה קשיחות והיא האחראית למשמעת וגידול ילדים.
פתיחה מעניינת להצגת הנושא. הגדרה ראשונית שתלך ותתפתח לכיוונים שונים ורבים בספר הזה. נקודת מוצא אחת היא העובדה שהטיפשות לא נדונה ברצינות. אין אף ספר פילוסופיה עב כרס הנושא את הכותרת "על מהות הטיפשות" אומרת הכותבת ולא ניכר בה חיוך. היא מתכוונת ברצינות גמורה.
טיפשות אינה ניתנת לתיאור. היא איננה פתולוגיה ואינה משמשת כמדד לשום דבר. אך היא מתקשרת לכישלונות הגדולים של המאמץ האנושי. טיפשות היא סוג של חומה שאינה נותנת לעובדות חדשות לשנות את דעתם של אנשים.
פרידריך ניטשה אמר שטיפשות מכילה קשיחות והיא האחראית למשמעת וגידול ילדים. הוא נותן לטיפשות מימד אנושי חיובי, בדרכו החסודה. אך מצד שני ניטשה כפילוסוף, לא עסק בטיפשות כערך פילוסופי לדון בו.
טיפשות איננה דחייה של ידע, היא איננה ניגוד ואין היא צד אחר של החשיבה. היא עומדת לה שם בהיעדר יחס אל הידע. אביטל רונאל כאשת ספרות הולכת לבדוק מה אמרו משוררים על טיפשות, היא תבדוק אצל הומרוס ואצל הלדרליין הגרמני אצלו מצאה סוג של התייחסות. והנה רילקה כתב את "שיר האידיוט" שהוא קורא לה לפרשו.
גוסטב פלובר טען שכתיבה היא "מעשה של טיפשות צרופה" אך מסעו של פלובר מתקלקל כשהוא רואה על אחד משערי פומפי העתיקה גרפיטי הנושא את השם תומפסון, והוא רוגז על טיפשותו של האיש שאיננו מכיר ואין יודע מי הוא, שהפך בטיפשותו את שער הכניסה לפומפי העתיקה לעמוד זיכרון לטיפשותו של אחד תומפסון. הטיפשות החליפה את עמוד האבן, כותב פלובר הכעוס, תומפסון הזה השאיר מאחריו גוש חרא ענקי במקום שם עמד מונומנט. הטיפשים נעשים מה שארסמוס מכנה "כסילוסופים" (foolosophers) ו - פלובר מסכם:
"טיפשות היא דבר בלתי מעורער. כל דבר שמתקיף אותה מתנפץ אליה. כמוה כגרניט, היא קשה ועמידה".
גוסטב פלובר. טיפשות היא דבר בלתי מעורער. כל דבר שמתקיף אותה מתנפץ אליה. כמוה כגרניט, היא קשה ועמידה
רולאן בארת כתב על הטיפשות "גרעין ההתנגדות כשנגדו מתנפצת כל יצירה כתובה". ושוב גוסטב פלובר, בספרו "החינוך הסנטימנטאלי" ישנה דמות של גרמני (מי עוד ייחשב לטיפש אם לא הגרמני) מר שאהוצנישבאך, מתמטיקאי שהמתמטיקה בלעה אותו ואת חייו עליו אומר אחד מגיבורי הספר "מעולם לא היה בחור שהיה טיפש חרוץ יותר". אביטל רונאל תביא ניתוחים מתורות אחרות. כגון כתביו של ז'אן פאול, הוגה גרמני שכתב:
"הסובייקט הטיפש, שאין לו היכולת להתחדש ולהתגבר, ניחן באנרגיה אדיפאלית נמוכה. הוא נאחז ברעיונות, בחפצים ובדוגמות שאביו העביר אליו בילדותו. מכיוון שאין לטיפש רצון לעלות על האב ולדכא אותו, הוא נותר תמיד בצד המוות. ראשו מוגבל ומת. משקף לב לא פחות קטן, מת"
טיפשים נאבקים לשמר את המורשת של אבותיהם ומגייסים כל נשק אפשרי של רוע וטיפשות כל תגלית חדשה גוזלת מהם את ביטחונם ושלוותם. דברים קטנוניים מזינים את רוחם הקטנונית. הטיפש פועל אך ורק עם הידוע מכיוון שהוא מחקה ומעריץ בלבד. יכול פאול להגיד שהטיפש הוא גם יצור קורא, המגלה עניין בחשיבה של אחרים מאשר ביצירת מחשבות משל עצמו.
רוברט מוסיל, סופר גרמני מוערך מאוד, כתב מאוחר מדי (1933) מסה שכבר לא פורסמה על הכניעה לכוח הנציונאל סוציאליסטי שעיקרה:
"הנאציונאל סוציאליזם תובע בראש וראשונה שהאינטלקט ייטמע וייכנע באופן מוחלט לתנועה".
תקופת הנאורות שהתחילה במאה השמונה עשרה ונתפסה בעיני רבים כמלחמה בטיפשות היא זו שהייתה יכולה, בהתחדשותה, להביא אנשים כמו רוברט מוסיל או פרימו לוי לנסות ולהבין את המלחמה נגד האינטלקט של הנאציונאל סוציאליזם. האם הנאורות חזקה מספיק לרסן, לדחות או לשכך את התקוממותה של הטיפשות? ההיסטוריה הקרובה אינה מוכיחה זאת. האינטלקטואל החושב כשל מול הגל העכור.
סופרים מכירים את המלחמה בטיפשות בניסיונם לעלות מדרגה אחת מעליה. רבים מהם ביטאו את המלנכוליה שחש אדם הבוחן את כישלונו להתרומם מעל מדרגת הטיפשות הראשונה. תומס פינצ'ון האמריקאי הודה, אחרי שביקשו ממנו לעבור על כתביו המוקדמים כדי לחדש את פרסומם:
"ייתכן שאתם כבר יודעים איזו מהלומה לאגו עשוי להנחית הצורך לשוב ולקרוא מה שכתבת לפני עשרים שנה. "
ארצ'י באנקר הגזעני הסקסיסטי הטיפש והפאשיסטי. התכונות היוצרת טיפש מושלם.
בהמשך הוא מסביר שלא רק לאיכות הכתיבה עצמה אלא לחומר מחשבה שלו, התכוון. להיפגש מחדש בעמדה האינפנטילית, ביכולת להיות מטופש לעסוק בערכים של מתבגרים בלי לעמוד מהצד.
ואם יש צורך להביא את הדוגמא האולטימטיבית לדמות הטיפש האמריקאי, דמות שזלגה לה דרך הסדרה הטלוויזיונית של שנות השבעים אל כל העולם הרי זה ארצ'י באנקר הגזעני, הסקסיסטי, הטיפש והפאשיסטי. התכונות היוצרת טיפש מושלם.
הגל מתח ביקורת על שלינג על שהציב את הטיפשות במקור הישות. היעדר אינטליגנציה מכונן אינטליגנציה. הגל נלחץ מהאפשרות. מלבד ניטשה אין התייחסות פילוסופית לטיפשות. הורקהיימר ו - אדורנו רואים בטיפשות צלקת. "חלקה זעירה ומיובלת של אי רגישות".
בספרות, הטיפשות נבחנת רק במימד הנושא. טיפשותו של בובארי, כסילותם החביבה והמצחיקה של בובאר ופקושה אצל פלובר. אצל הנרי ג'יימס אין להבין אם נאמנותה חסרת המעצורים של הגיבורה למאהבה היא טיפשות או נשגבות.
"אין חטא זולת הטיפשות" אמר אוסקר ווילד ומכאן יוצאת הכותבת במסע אחרי המלה. האחר הוא טיפש. הגדרה המתחילה ביוון העתיקה. פריקלס אמר שמי שאינו אתונאי, הוא אידיוט. וכך כל האתונאים, מלבד הציניקנים נעשו אידיוטים. אם כי ישנם פרושים אחרים למושג הישן שחלקם יגיד, כפרי, תמים, ילדותי. אידיוט הוא מושג שהספרות בעיקר תשכלל מדור לדור. החלטתו של היידגר לא לעקור ל - ברלין הוא מעשה " אנטי יווני".
כאן מביאה אביטל רונאל קטע המתייחס לשאלת השפה המגדירה. המלה stupidity האנגלית שיש לה מלה דומה בעלת מובן שונה במקצת dumbnessשהיא מכוונת יותר לכיוון "סתום" מול ה dummheit הגרמנית וה betise הצרפתית שכבר מכילה צל זואולוגי. לכן שאלת התרגום שמעלה רונאל מדברי היידגר האם צריך לתרגם את ה dummheit שלו ל stupidity משמעה, הייתי טיפש ב1933 או אולי ל dumbness במשמעות, היייתי סתום ויש הבדל סמנטי בין שתי ההגדרות העצמיות הללו.
אוסקר ווילד. אין חטא זולת הטיפשות.
הגרמנים העמידו מיני שלומיאלים, גיבורים טיפשיים בתרבותם גם את המושג שווה לכלום (taugenichts) מוסיל במסה שלו על הטיפשות בודק את השוואת בני האדם לעדר כבשים. מצד אחד, כבשים הם דימוי של האלוהים לבני אדם. אלוהים מכנה את בניו לעתים קרובות עדר. או כבשים טועות. ישו הוא כבשה, שה האלוהים. אנחנו מצד שני, הפכנו אותן לסמל הטיפשות. האם יתכן שאלוהים טעה עד כדי כך? שואל מוסיל כי הוא הרי אהב את הכבשים. תמיד הגן על העדר, כי הכבשה כמעט אף פעם אינה נתפסת כיחידה.
חכמים מפחדים להיהפך לטיפשים. שופנהאואר אמר שאפשר להפוך סטודנטים חכמים לטיפשים אם יאלצו אותם לקרוא את הגל. רוזה לוקסמבורג דיברה על היטמטמותו של עם. ז. ז רוסו אמר שאי יכולתו של האדם להיות לבד הופכת אותו לטיפש. האדם החכם חי בגפו. בימינו אומרים שהטלוויזיה, שכולם צופים בה, מטמטמת. קרל מרקס היטיב להבין את הטיפשות והעמיד אותה ככוח היסטורי שלישי אחרי כלכלה ואלימות. כבר בגיל תשע עשרה כתב מרקס את המכתם:
"בכיסא נוח, בטיפשות נינוחה, יושב בלי להשמיע הגה, הציבור הגרמני. "
אצל מוסיל מוצאת רונאל הגדרה ראשונית מעניינת:
"אנחנו אומרים "אנחנו" במקום אני. האנחנו זוקפת ראש בחסות מפלגה, אומה, כת, או זרם אמנותי"
"כל דבר שאנו עושים עשוי להראות טיפשי. זה שלא הצלחת להירדם אמש. זה שכל הקיץ התעניתי בגלל מקלחת של השכנים, זה שאת הולכת לאכול ארוחת צהרים, זה שאנחנו בקשר זוגי, זה שאנחנו לא בקשר זוגי... אין שום דבר שאיננו טיפשי, אך שום דבר איננו הטיפשות שלעצמה... הטיפשות היא הגבול של הגבול" את זה אומרת רונאל.
וציטטה של אינשטיין תאמר את הדברים בדרכו:
"יש שני דברים אין סופיים. היקום והטיפשות האנושית, אבל אני לא בטוח לגמרי לגבי היקום".
* טיפשות / אביטל רונאל - חלק 2.
050-3331-331