* טיפשות / אביטל רונאל - חלק 1.

המשורר - מחזאי - שילר אמר: במאבקם עם הטיפשות, ידם של האלים עצמם על התחתונה. מסתבר שאנשים רבים אמרו דברים בנושא, אך מעטים ניסו לרדת לעומק הדבר הזה ששמו טיפשות, והמכתמים של אותם ענקי רוח מעמידים בפנינו את עומק הטיפשות אך לא מסבירים אותה.

ז'אן דארק בדרמה של שילר "הבתולה מאורליאן" היא נבערת מדעת וחסרת השכלה. אך נעשית כלי קיבול ליעוד נעלה. משום שניחנה בטיפשות עילאית היא פתוחה לאקסטזה מיסטית ולהזיז על כינון היסטוריה. בהמשך תישאל רונאל את השאלה האם נבערות וחוסר השכלה מקבילים לטיפשות.

כאן נכנסת אביטל רונאל לניתוח עומק של המסה "על הטיפשות" של מוסיל ומתחילה בניתוח מלות הכותרת. uber die dummheit אומרת אכן "על הטיפשות. אך למלה uber עצמה יש מובן נוסף, מעל, וכך אפשר לקרוא את המסה של מוסיל כמי שכותב מעל הטיפשות. וזו לא רק בחירה במלה ופירושה אלא בעלת ערך התייחסותי עמוק.

המסקנה אליה מגיע מוסיל במסה שלו היא שיש מצב בלתי נמנע ונורא, אשר לפיו כל דבר עלול ליפול טרף לטיפשות ולהיבלע במנגנון הייצור שלה.

"קיימת נטייה אצל בני האדם בעולם, בכל מקום שהם מופיעים במספרים גדולים, להרשות לעצמם באופן קיבוצי כל דבר שאסור עליהם באופן אישי... ברור כשמש שממצב זה מתפתחת הפרעה רגשית, הפרעה בשיווי המשקל הרגשי המונח הן ביסוד הניגוד המתקיים בין "אני" ובין" אנחנו" וכמו כן בין כל ערכי המוסר"

שני פרקים שאתעכב עליהם פחות הם אלו שבהם בודקת רונאל את הקשר הקיים או לא בין חוסר ידיעה, לטיפשות, בורות ואידיוטיות. בדיקה של יחסים לטיפשות בהקשר של נשים כפי שצוירו ותוארו בספרות מאות קודמות בראיה פמיניסטית מודרנית, כמובן. לא בגלל שהם לא מעניינים או חשובים, אלא שאני רוצה לעבור לכיוון האידיוטים הספרותיים, ובראשם כמובן זה שנתן למושג כאן את שמו, האידיוט של דוסטויבסקי.

את האידיוט כתב דוסטויבסקי בשוויצריה אחרי שעזב את גרמניה אותה שנא. הוא שנא את הקתולים אך את הפרוטסטנטים והלותרנים שנא יותר וראה בהם מחריבי האמונה. הגרמנים נתפסו בעיניו כטיפשים.

הנסיך מישקין "האידיוט" מוצג לראשונה כמי שחוזר מבית משוגעים או בית חולי עצבים. זר החוזר לרוסיה. ומשם כל אדם שיפגוש בו ילך וישתנה. ייהפך לטוב יותר, נדיב, או לרע. אף אחד לא יכול להישאר אדיש מול " הריקות" האידיוט הוא דמות דתית כמובן, כמו כמה מגיבוריו האחרים של דוסטויבסקי, שהיה בעצמו איש דתי מאוד.

האידיוט הוא אביהם הרוחני של כמה וכצמה גיבורי תרבות. אצל פייר פאולו פאזוליני בסרט "תיאורמה" מופיע איש זר לתוך משפחת תעשיינים במילאנו. אינני זוכר עוד כיצד הזר מוצג בסרט אך אצל פאזוליני המגע שלו באחרים, כמו מגעו הנפשי של האידיוט התבצע דרך יחסי מין, בצד הכי גופני. הוא שכב עם כל בני המשפחה. גברים ונשים וכל אחד משתנה בדרכו. האב נעלם במדבר, האם הופכת זונה הבן מתאבד ורק המשרתת אתה לא שכב הופכת לקדושה וגופה מרחף מעל העיר.

דוסטויבסקי

בספרו של יז'י קושינסקי "להיות שם" גיבור הספר האידיוט הנזרק מביתו והופך בגלל טיפשותו לנשיא אמריקה. כש - רונאל ניגשת אל האידיוט שהוא סוג של התגלמות של ישו. מכיוון ש - ישו הוא ההתגלמות הגופנית של האל היא בודקת את משמעות ההתגלמות הגופית שלו כמו שהיא מופיעה אצל דוסטויבסקי. ומשם היא עוברת לשכבות אחרות ועמוקות.

הנסיך מוצג לאורך כל הספר כתמים. תמים מדי. עד כדי חוסר הבחנה והבנה. הוא חסר כל כבוד עצמי ומוחל על כל עלבון. הוא מאמין אמונה שלמה בכל מי שהוא פוגש. הוא סובל מאפילפסיה, כמו דוסטויבסקי עצמו, הוא מצדיק כל מי שפוגע בו ומתבדח עליו. התמימות בהתגלמותה, כל כך תמים, קדוש אך אידיוט של ממש.

ביומנו כותב דוסטויבסקי כשכבר היה כמעט באמצע הספר שאיננו יודע אם גיבור הוא כסיל או נוכל. בהמשך הוא מביא הסתמכות על גוגול, הנחשב לאבי הספרות הרוסית:

"די לפלמוני לאמץ לו איזה רעיון קלוט מן האוויר ומיד הוא מאמין באמונה שלמה שאלה רעיונותיו שלו. פרי רוחו והגותו. חציפותו של התו מגיעה במקרים כאלה לשיאים מדהימים... אותה חציפות של הפתי, אותו ביטחון בלתי מעורער שבוטח הכסיל בעמנו ובכישרונו מתואר בידי גוגול באמנות עילאית... "

בהמשך תראה רונאל ש - דוסטויבסקי משתמש בגוגול ודמויותיו הטיפשיות לא כמורה דרך אלא שמול גוגול הוא יכול לעשות את ההבדל בין הטיפשות לאידיוטיות, שאיננה אותו דבר בעיני דוסטויבסקי. ודבר ששכחתי, ומזכירה רונאל, ועושה בו חיבור חשוב מאידיוט לאידיוט. הנסיך מישקין קורא את מאדאם בובארי של גוסטב פלובר. וכבר דובר בטיפשות הקרתנית שב - מאדאם בובארי. אביטל רונאל לוקחת צעד קדימה ומזכירה שהן פלובר והן דוסטויבסקי סבלו מאפילפסיה, אם תרצו מחלת האידיוטים. רונאל בוחנת לעומק את ההתכתבות הספרותית של שני הענקים הללו, החל מפרטים ביוגראפיים דומים. שניהם נולדו באותה שנה, שניהם בנים לרופאים. ועד למערכת הערכים הפנימית ביותר של הדמויות.

פרק מיוחד מקדישה רונאל למשורר הרומנטי ויליאם וורדסוורת'. היא בוחנת את עמנואל קאנט וקשיי הכתיבה שלו, כפי שהוא מעיד עליהם בעצמו. ועוברת ל - זיגמונד פרויד, ז'יל דלז, פרנץ קפקא, ז'אק לאקאן ואחרים. לכולם היא קוראת לעזרה, או לפירוק.

הספר שנוגע בנושא לגמרי לא טיפשי ולא קל, שהוא בחלקו הגדול ניסיון רוחני עמוק להגדיר את מה שחומק מהגדרה. כתוב לעתים בשפה בהירה מאוד, שאין בו כל מני "פילוסופיזציות" של השפה, גם כשהיא עוסקת בשאלות של שפה ופילוסופיה ולעתים שפה כתובה באותה צורה שאקדמאים חושבים שבלעדיה לא ייחשבו לרציניים. היא מפרקת סופרים ומחברת אותם מחדש. בודקת מבנים ואת ההתנגשויות או ההסתמכויות של האחד על השני. הספר מתרחב הרבה מעבר להגדרת שמו. לא רק על הטיפשות היא כותבת. אביטל רונאל משתפת אותנו בנימה אישית מאוד בתחושותיה ולא רק בדעותיה כשהיא קוראת מאמר או ספר של אחרים ומנתחת אותם. יש לה צורך פנימי להוליך אותנו מהאישי לתיאורטי, ולהוליך אותנו אל תוך המחשבה הפנימית ממנה נבנית בסופו של דבר המסקנה "המדעית - פילוסופית". דבר ההופך את הקריאה לזורמת, רבת עניין ומרתקת. וכמו שהיא מספרת על הצחוק שעוררה כותרת הרצאה שניתנה "על הטיפשות" בתוך כל הרצינות הזאת שבספר יש מקומות לחיוך. ספר עמוק ומדהים על נושא שלא ממש דובר בו. רונאל דווקא מדברת עליו נכבדות.

בסופו של דבר ניסיתי לבדוק מה אני יודע על הטיפשות יותר ממה שידעתי קודם. והיו לי רק סימני שאלה. האם אני טיפש מדי לרדת לעומקו של הספר, ואין לי שום דרך להגדיר מחדש את הטיפשות, או שהמחברת החליטה באיזה רגע שהיא לא מוכרחה לתת תשובה ממשית ומחייבת כדי לא להיחשב לטיפשה. אך המסע על פני דעותיהם של אחרים, ניתוחי הספרות שבדרך היו לי מענגים בדרכם.