חלפה שנה מאז הפכתי לאב - המנזר של אנטאיז, י. עד אז לא הייתי צריך לדאוג לדברים רבים מלבד התרגול הפרטי שלי, אבל כעת השתנו תחומי האחריות שלי: לא עוד נזיר המתרגל בהנחייתו של מורה כי אם מדריך למתרגלים והאורחים הלוקחים חלק בחיינו, זאת בנוסף לתרגול שלי. בשנה שחלפה פגשתי כמאה - וחמישים אנשים שבאו לתרגל באנטאיז, י, הייתי צריך להתעמת עם הספקות שלהם ולענות על שאלותיהם. נדמה לי שלמדתי מהם יותר משהם למדו ממני.

השנה זו גם השנה העשרים לתרגול הזאזן שלי. אני עצמי נתקלתי בלא מעט שאלות בשני העשורים שחלפו, ולעתים ספקות וקשיים נערמו לפניי כקירות. איני יכול לספור את הפעמים שבהם נתקעתי בתרגול. אבל החל מהחודש אנסה להרהר אודות הניסיונות והקשיים שלי, בניסיון להבהיר לעצמי ולאחרים מה זאת אומרת לתרגל את דרך - הבודהה.

ניתן להבין מדבריי כאילו אני מדבר במשהו קשה מנשוא. כמובן שזהו לא המקרה. בפועל אין דבר קל יותר מזאזן או מתרגול דרך - הבודהה.

"מהו זאזן, מהו תרגול? "

"פשוט לשבת, פשוט לעשות. "

"לשם מה? "

"ללא מטרה. פשוט עשו זאת. תרגלו את את הדהרמה לשם הדהרמה. אין מטרה, אין למה לשאוף ואין מה להשיג. פשוט לכו בעקבות החיים ברגע יחידי זה, כאן ועכשיו - החיים שאתם חיים בהווה. הייה אחד עם הממשות, זה הכל. "

התאוריה ממש פשוטה. הבעיה היחידה היא שתאוריה לא תעזור לנו להיות מרוצים מהתרגול שלנו. למרות שתרגול דרך - הבודהה אמור להיות הדבר הפשוט ביותר עלי אדמות, אני חושב שהעובדה היא שאנחנו אף - פעם לא לגמרי מרוצים מהתרגול שלנו, מדוע?

זאת ועוד, למרות שאנחנו יודעים שאנחנו לא צריכים לשאוף לדבר, לא לנסות להגיע למטרה או להשיג דבר - מה - האם לא כולנו מתחילים בתרגול שלנו בדיוק כיון שאנחנו כן רוצים להשיג איזו מטרה, להשיג דבר - מה וכולי? לו לא היינו שואפים לדבר, לא היינו מתחילים לתרגל מלכתחילה. מי יחצה ימים ויטפס על הר להגיע לאנטאיז, י בשביל "פשוט לשבת"? אנשים באים כיון שיש להם מטרה והם מקווים שהתרגול שלהם יעזור להשיג את המטרה הזו. לכן הם מתאמצים להשיג את מה שהם חושבים שהיא דרך - הבודהה. זה טבעי לחלוטין, אבל זה שגוי מיסודו. לכן אך טבעי שאנשים נתקעים בתרגול ולא משיגים את מטרותיהם גם לאחר שנים של תרגול בלב - שלם.

אין שום בעיה להיתקע - כך או כך אנחנו צפויים להיתקע באיזשהו אופן במוקדם או במאוחר. הבעיה היא מה לעשות כשנתקעים. לזה אני קורה הבעיה של "תרגול למבוגרים". אנחנו לא נצליח להתקדם עם הגישה הילדותית שלנו.

אחד מאחי הדהרמה הוותיקים ממני אמר שלנסות "פשוט לשבת" ללא שיטה או טכניקה זה כמו "ילד בגן שמנסה ללמוד באוניברסיטה. " זה הזכיר לי ציטוט של הרושי יאמאדה מומון. אני מצטט מן הזיכרון: "יש סוגים רבים של דתות. יש כמה כתות חדשות שהן כמו גן - הילדים של הדתות, בעוד שדתות שמלמדות אותנו שלמעשה טוב יש שכר ולמעשה רע עונש הן כמו בית - ספר יסודי. זרם המהיאנה בבודהיזם הוא כמו האוניברסיטה של הדתות, וזן הוא כמו תואר - שני ודוקטורט. "

המורה שלי, הרושי מיאורה שיניו ז"ל, הוסיף עוד ואמר: "אנטאיזי הוא לא בית - ספר, זוהי סנגהה למבוגרים! "

גן ובית - ספר יסודי הם הכרחיים לילדים. אין להם מה ללמוד באוניברסיטה. עליך להיות בוגר, מבוגר, בכדי לטפס על קירות הספק ולהתגבר על המכשולים שתתקל בהם בתרגול שלך. מהו ההבדל המדויק בין תרגול לילדים לבין תרגול למבוגרים? לומר זאת בפשטות, השאלה היא האם אתם מסוגלים לנגב לעצמכם את התחת או לא? ילדים רוצים שיסחבו אותם "אנשים גדולים". מבוגר צריך לצעוד על רגליו, להתמודד עם הקשיים של חייו, לפתור את הספקות של עצמו. עוד בנושא הזה בחודש הבא. www.bendowa.net/zenblog1/תרגומים/muho/adult-practice/תרגול-למבוגרים/