אלימות אינה מתרחשת בחלל ריק. כשם שבטיפול משפחתי או קבוצתי "הפציינט המזוהה" אומר לנו משהו על המשפחה או הקבוצה כולה, כך התגברות תופעת האלימות בחברה אומרת לנו משהו עלינו כחברה.
כאשר חברה מאופיינת בניכור, כוחניות, הישגיות רומסת, העדר "משחק קבוצתי" שבו כולם נשכרים, העדר כבוד למי שנראה שונה או חושב אחרת, כאשר ישנה העדפה של התנצחות והיאחזות ב"צדק אבסולוטי" במקום הקשבה ורצון לדיאלוג האמתי אזי החברה מהווה קרקע פורייה להתפתחות אלימות לסוגיה השונים.
רבים מדברים על "מיגור האלימות" ועל חינוך ששם דגש על "הצבת גבולות".
להצבת גבולות יש תפקיד חיוני בחינוך למניעת אלימות. יחד עם זאת, לא די בהצבת גבולות.
ללא גלוי של כבוד, הבנה והתחשבות של ההורים (ללא ביטול עצמי) כלפי הילד, הוא יחווה את הצבת הגבולות כדיכוי ולא כהזמנה ליחסים של קשר אנושי שמטרתו לדאוג לרווחתם הרגשית של כל הצדדים.
ישנם סוגים שונים של אלימות ושל מוטיבציות להתנהגות אלימה.
כהכללה רחבה: אלימות היא התנהגות אנושית שמתקיימת על רקע של
* הזנחה רגשית, התעלמות, העדר הקשבה והכלה של רגשות "בעייתיים".
* התפתחות אטימות רגשית.
* העדר חמלה.
* דפוסים כוחניים של התמודדות במצבי קונפליקט.
* דיכוי.
* העדר נוכחות הורית מגובשת שמתווה קיום משותף תוך הקשבה והתחשבות הדדית.
* חוסר בכישורי דיאלוג.
כדי למנוע אלימות יש לטפח בתוך המסגרת המשפחתית ומחוצה לה את ה"דחף הקבוצתי" שקיים בנו באופן טבעי. זהו דחף לחיים של שיתוף, שמסייע לנו להפעיל כישורים של אמפתיה, חמלה והתחשבות, בשילוב של הכרה בחשיבותו הרבה של היחיד. במילים אחרות, היחיד במשפחה, חשוב ככל שיהיה מהווה חלק משלם כאשר המטרה המשותפת לכולם היא טיפוח אופייה המיטיב של מערכת היחסים במשפחה.
במקום "להקנות ערכים" בהטפה חמורת סבר, עדיף להפשיל שרוולים וליצור בפועל באופן חוויתי יחסים בין - אישיים שמהווים מקור של סיפוק, כבוד, אמפתיה והתחשבות עבור כל השותפים.
המרחב המשפחתי, המרחב הבית - ספרי והמרחב הציבורי הם המקומות בהם עלינו להשקיע משאבים רבים כדי לפתח לעצמנו עולם ידידותי יותר. לא די ב"להוקיע" את התופעות הקיצוניות, להתחלחל ולהזדעק לרגע כאשר מתבצע פשע מזעזע כפי שאנו עדים במקרי האלימות האחרונים שפוקדים אותנו ואז "לחזור לקונכייה", לרדיפת ההבלים או סתם לשאננות רדומה.
לא די ב"להיאבק באלימות". יש להיאבק על האיכות הכוללת של הקשר. כאשר ישנה התעניינות כנה, הקשבה, עידוד לביטוי והכלה של רגשות יש פחות סיכוי להתפרצות אלימה של תסכול שנותר בבדידותו ללא מענה ועזרה.
כאשר אנחנו לומדים ביחד במצבי קונפליקט ועיתות משבר כיצד לנהל דיאלוג שבו אנו מנסים להבין וללמוד עוד משהו על עצמנו ועל הזולת וכתוצאה מכך להתפתח, להתחזק ולהשכיל ולצאת מחוזקים מהמשבר שפקד אותנו, יפחת בנו באופן ניכר הצורך להתבטא בצורה אלימה ומשולחת רסן.
מבחן היישום של חיים מופחתי אלימות אינו קל ואינו פשוט. זוהי דרך ארוכה ומרתקת של השבת האמון בפוטנציאל החיובי שבנו, של למידה הולכת ונמשכת אודות עוצמתנו "הרכה" ויכולתנו להכיל רגעי משבר שעוברים על כולנו בתקופות השונות שבחיינו וללמוד לצאת מהם מחוזקים וטובים יותר.
דב אבן - זהב הינו פסיכולוג ומרצה במרכז להורות ולמשפחה, סמינר הקיבוצים. www.humanism.co.il
כאשר חברה מאופיינת בניכור, כוחניות, הישגיות רומסת, העדר "משחק קבוצתי" שבו כולם נשכרים, העדר כבוד למי שנראה שונה או חושב אחרת, כאשר ישנה העדפה של התנצחות והיאחזות ב"צדק אבסולוטי" במקום הקשבה ורצון לדיאלוג האמתי אזי החברה מהווה קרקע פורייה להתפתחות אלימות לסוגיה השונים.
רבים מדברים על "מיגור האלימות" ועל חינוך ששם דגש על "הצבת גבולות".
להצבת גבולות יש תפקיד חיוני בחינוך למניעת אלימות. יחד עם זאת, לא די בהצבת גבולות.
ללא גלוי של כבוד, הבנה והתחשבות של ההורים (ללא ביטול עצמי) כלפי הילד, הוא יחווה את הצבת הגבולות כדיכוי ולא כהזמנה ליחסים של קשר אנושי שמטרתו לדאוג לרווחתם הרגשית של כל הצדדים.
ישנם סוגים שונים של אלימות ושל מוטיבציות להתנהגות אלימה.
כהכללה רחבה: אלימות היא התנהגות אנושית שמתקיימת על רקע של
* הזנחה רגשית, התעלמות, העדר הקשבה והכלה של רגשות "בעייתיים".
* התפתחות אטימות רגשית.
* העדר חמלה.
* דפוסים כוחניים של התמודדות במצבי קונפליקט.
* דיכוי.
* העדר נוכחות הורית מגובשת שמתווה קיום משותף תוך הקשבה והתחשבות הדדית.
* חוסר בכישורי דיאלוג.
כדי למנוע אלימות יש לטפח בתוך המסגרת המשפחתית ומחוצה לה את ה"דחף הקבוצתי" שקיים בנו באופן טבעי. זהו דחף לחיים של שיתוף, שמסייע לנו להפעיל כישורים של אמפתיה, חמלה והתחשבות, בשילוב של הכרה בחשיבותו הרבה של היחיד. במילים אחרות, היחיד במשפחה, חשוב ככל שיהיה מהווה חלק משלם כאשר המטרה המשותפת לכולם היא טיפוח אופייה המיטיב של מערכת היחסים במשפחה.
במקום "להקנות ערכים" בהטפה חמורת סבר, עדיף להפשיל שרוולים וליצור בפועל באופן חוויתי יחסים בין - אישיים שמהווים מקור של סיפוק, כבוד, אמפתיה והתחשבות עבור כל השותפים.
המרחב המשפחתי, המרחב הבית - ספרי והמרחב הציבורי הם המקומות בהם עלינו להשקיע משאבים רבים כדי לפתח לעצמנו עולם ידידותי יותר. לא די ב"להוקיע" את התופעות הקיצוניות, להתחלחל ולהזדעק לרגע כאשר מתבצע פשע מזעזע כפי שאנו עדים במקרי האלימות האחרונים שפוקדים אותנו ואז "לחזור לקונכייה", לרדיפת ההבלים או סתם לשאננות רדומה.
לא די ב"להיאבק באלימות". יש להיאבק על האיכות הכוללת של הקשר. כאשר ישנה התעניינות כנה, הקשבה, עידוד לביטוי והכלה של רגשות יש פחות סיכוי להתפרצות אלימה של תסכול שנותר בבדידותו ללא מענה ועזרה.
כאשר אנחנו לומדים ביחד במצבי קונפליקט ועיתות משבר כיצד לנהל דיאלוג שבו אנו מנסים להבין וללמוד עוד משהו על עצמנו ועל הזולת וכתוצאה מכך להתפתח, להתחזק ולהשכיל ולצאת מחוזקים מהמשבר שפקד אותנו, יפחת בנו באופן ניכר הצורך להתבטא בצורה אלימה ומשולחת רסן.
מבחן היישום של חיים מופחתי אלימות אינו קל ואינו פשוט. זוהי דרך ארוכה ומרתקת של השבת האמון בפוטנציאל החיובי שבנו, של למידה הולכת ונמשכת אודות עוצמתנו "הרכה" ויכולתנו להכיל רגעי משבר שעוברים על כולנו בתקופות השונות שבחיינו וללמוד לצאת מהם מחוזקים וטובים יותר.
דב אבן - זהב הינו פסיכולוג ומרצה במרכז להורות ולמשפחה, סמינר הקיבוצים. www.humanism.co.il
050-3331-331