כולנו יודעים שאדם וחוה עשו טעות חמורה בגן - עדן. אך האם הטעות המהותית שלהם הייתה האכילה מעץ הדעת? מסתבר שלא. אם נביט בפסוקים (בראשית ג' ח' - יג), נגלה דבר עמוק ביותר: " [לאחר שאכלו מעץ הדעת] ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלוקים אל האדם, ויאמר לו 'אייכה' [היכן אתה? ], ויאמר [אדם] את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי, ואיחבא ויאמר [ה'] : מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ויאמר האדם: האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל ויאמר ה' אלוקים לאישה: מה זאת עשית? ותאמר האישה: הנחש השיאני [שכנע אותי] ואוכל".
רש"י מסביר את מהלך האירועים כך: הקב"ה יודע מה עשה אדם, אך הוא בוחר שלא לתקוף אותו בהאשמות. במקום זאת, הקב"ה מנסה לנקוט בדרך של שיחה, כשהוא שואל בדרך עדינה ולא מאיימת: "אייכה? ", איפה אתה? הוא נותן לאדם הזדמנות להודות בטעות שעשה, ולהביע חרטה על מעשיו.
במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. וחוזר חלילה כשכל אחד טוען שלא עשה שום טעות!
... וזו הייתה הטעות החמורה ביותר שלהם!
אלוקים יודע שאיננו מושלמים. הרי הוא זה שברא אותנו כך! אך הוא בהחלט מצפה מאתנו לקחת אחריות על מעשינו ולהודות בטעויות שאנו עושים. משום שאם לא ננהג כך, לא קיימת כל תקווה לתקן את דרכינו בעתיד.
את המסר הזה ניתן ליישם גם בחינוך הילדים. דמיינו שאתם נכנסים למטבח ומוצאים את הבן שלכם עומד על השיש, מושיט ידו לצנצנת העוגיות. אל תאשימו, אל תתקפו, אל תדחקו אותו לפינה. המעשה של לקיחת העוגיות כבר נעשה, כעת השאלה היחידה שנותרה היא, כיצד יתמודד הילד עם הטעות שעשה. נסו לומר לו כבדרך אגב: "הי, מה קורה עם העוגיות? ". אמירה כזאת נותנת לו הזדמנות להודות באמת, מבלי שירגיש מאוים.
מדוע כל כך הרבה אנשים מתקשים להודות בטעויות שלהם?
סיבה אפשרית אחת היא, שללא עקרונות מוחלטים של טוב ורע, אין מה שיחייב אותם להודות במעשיהם.
העיתון הגדול במדינה פרסם את הדברים הבאים:
מספרת אישה, שבנה נרצח בפיגוע טרור: "הגעתי לבית המשפט, והנאשם ברצח הסתכל עלי במבט של 'מה הבעיה שלך? אז מה אם רצחתי את הבן שלך? '". מתוך עשרות משפחות שנעזרו בטיפול נפשי בכדי להתמודד עם רצח יקיריהן, ניתן לספור על יד אחת את אלו מהן שזכו לשמוע חרטה וצער מהאדם שרצח את יקירם. מדובר בפחות מאחוז אחד".
בחברה המערבית מדובר בתופעה נפוצה מאד שאנשים נמנעים מלהביע חרטה על מעשיהם. בין אם מדובר בנהג ש'חתך' את הנהגים האחרים על הכביש, או באדם שהרס מערכת נישואין, ההודאה באשמה היא לגמרי מחוץ לאופנה. למעשה החברה "הנאורה" של ימינו עושה הכל בכדי להסיר לחלוטין את מושג "האשמה" מהלקסיקון שלנו. הרבה יותר קל לתרץ את הטעויות שלנו בהסברים מלאי היגיון. תחושת האשמה איננה נחשבת טובה לבריאותינו, ולכן מציעים לנו - "תדחיקו את זה! ".
ההדחקה הזו איננה בריאה. כאשר אנו מסרבים להודות במעשינו, ההרגשה הרעה אינה נעלמת, להפך, היא מתגברת ומכרסמת בנו עד שנתייחס אליה, נודה במעשינו ונתקן את דרכינו.
ברמה אחרת, הדחקה שכזו ממש מסוכנת. כאשר אדם חוזר על פעולה אסורה שוב ושוב, הוא בסוף נותן לה הסבר הגיוני שהופך אותה עבורו לנכונה ומותרת. "הימל", החייל הנאצי, כתב שבניסיונו האישי ברציחת יהודים, נקודת המפנה הגיעה כשהוא הצליח להירדם בלילות ללא כל תחושת אשמה. בשלב ההוא, הוא הבין שמשם כבר אין דרך חזרה
פרשת השבוע מספקת לנו כלי חשוב שיסייע לנו להודות במעשינו:
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך... ואמרת לפני ה' אלוקיך: 'ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו לגר ליתום ולאלמנה'"... (דברים כ"ו יב יג).
התורה מלמדת אותנו שהמפתח להעריך את הרמה הרוחנית שלנו באופן אמיתי, הוא לומר בקול רם ולבטא במילים, איפה הצלחנו ואיפה נכשלנו.
"האדם הוא יצור אינטליגנטי, חושב ויצירתי, ולכן מתרוצצות בראשו מחשבות שונות באופן בלתי פוסק. אפילו מחשבות מעודנות של חרטה ושיפור - עצמי אינן זרות לו, אך הן אינן מחזיקות מעמד למשך זמן רב. בכדי שמחשבותיו יאריכו ימים, על האדם להמיר אותן למילים, משום שתהליך החשיבה מגיע לשיאו רק כאשר הרעיונות מקבלים ביטוי והבהרה. זה לא כל כך קל כפי שזה נשמע. בדרך כלל מאד קשה לאנשים להודות במפורש שהם עשו מעשה שגוי. אנחנו מצטיינים בלהמציא לעצמנו תירוצים. אנו מסרבים להודות באמת. אנחנו זורקים את האשמה
על מישהו או משהו אחר. אנחנו מכחישים את המובן מאליו. אנחנו מצטיינים במתן הסברים הגיוניים. אך אדם שמצליח במאמץ רב להוציא מעצמו את האמת המכאיבה: "טעיתי", "חטאתי", מבצע בכך מעשה גדול ומשמעותי".
השיעור הזה חשוב במיוחד כשמתקרבים לימים הנוראים, תקופה בה אנו נדרשים "לעמוד מול המראה" ורואים את המציאות הלא כל כך מחמיאה, של מי אנחנו באמת.
הרמב"ם מסביר:
"כל המצוות שבתורה... אם עבר אדם על אחת מהן... חייב להתוודות לפני הא - ל... כיצד מתוודה? אומר 'אנא, השם! חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". (הלכות תשובה, א' א).
במסורת היהודית, הוידוי הוא עניין אישי המתנהל רק בינך לבין הקב"ה. למעשה, המלה "להתוודות" נאמרת במשקל 'התפעל', בכדי לשקף שמדובר בפעולה שאדם עושה על עצמו. למרות שאנו מדברים אל הקב"ה, אנו פועלים לשנות את עצמנו - הרי הוא כבר יודע את האמת.
הבעיה מתחילה כאשר איננו מוכנים להודות באמת בפני עצמנו. כמו שאמר ירמיהו הנביא: "הנני נשפט אותך על אומרך 'לא חטאתי" (ירמיהו ב' לה).
אם נשכיל להשתמש בכלים שמלמדת אותנו פרשת השבוע, נוכל להפסיק להתכחש ולהתחיל להתמודד עם הטעויות שלנו ורק כך נוכל להגיע לצמיחה והתקדמות.
רש"י מסביר את מהלך האירועים כך: הקב"ה יודע מה עשה אדם, אך הוא בוחר שלא לתקוף אותו בהאשמות. במקום זאת, הקב"ה מנסה לנקוט בדרך של שיחה, כשהוא שואל בדרך עדינה ולא מאיימת: "אייכה? ", איפה אתה? הוא נותן לאדם הזדמנות להודות בטעות שעשה, ולהביע חרטה על מעשיו.
במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. וחוזר חלילה כשכל אחד טוען שלא עשה שום טעות!
... וזו הייתה הטעות החמורה ביותר שלהם!
אלוקים יודע שאיננו מושלמים. הרי הוא זה שברא אותנו כך! אך הוא בהחלט מצפה מאתנו לקחת אחריות על מעשינו ולהודות בטעויות שאנו עושים. משום שאם לא ננהג כך, לא קיימת כל תקווה לתקן את דרכינו בעתיד.
את המסר הזה ניתן ליישם גם בחינוך הילדים. דמיינו שאתם נכנסים למטבח ומוצאים את הבן שלכם עומד על השיש, מושיט ידו לצנצנת העוגיות. אל תאשימו, אל תתקפו, אל תדחקו אותו לפינה. המעשה של לקיחת העוגיות כבר נעשה, כעת השאלה היחידה שנותרה היא, כיצד יתמודד הילד עם הטעות שעשה. נסו לומר לו כבדרך אגב: "הי, מה קורה עם העוגיות? ". אמירה כזאת נותנת לו הזדמנות להודות באמת, מבלי שירגיש מאוים.
מדוע כל כך הרבה אנשים מתקשים להודות בטעויות שלהם?
סיבה אפשרית אחת היא, שללא עקרונות מוחלטים של טוב ורע, אין מה שיחייב אותם להודות במעשיהם.
העיתון הגדול במדינה פרסם את הדברים הבאים:
מספרת אישה, שבנה נרצח בפיגוע טרור: "הגעתי לבית המשפט, והנאשם ברצח הסתכל עלי במבט של 'מה הבעיה שלך? אז מה אם רצחתי את הבן שלך? '". מתוך עשרות משפחות שנעזרו בטיפול נפשי בכדי להתמודד עם רצח יקיריהן, ניתן לספור על יד אחת את אלו מהן שזכו לשמוע חרטה וצער מהאדם שרצח את יקירם. מדובר בפחות מאחוז אחד".
בחברה המערבית מדובר בתופעה נפוצה מאד שאנשים נמנעים מלהביע חרטה על מעשיהם. בין אם מדובר בנהג ש'חתך' את הנהגים האחרים על הכביש, או באדם שהרס מערכת נישואין, ההודאה באשמה היא לגמרי מחוץ לאופנה. למעשה החברה "הנאורה" של ימינו עושה הכל בכדי להסיר לחלוטין את מושג "האשמה" מהלקסיקון שלנו. הרבה יותר קל לתרץ את הטעויות שלנו בהסברים מלאי היגיון. תחושת האשמה איננה נחשבת טובה לבריאותינו, ולכן מציעים לנו - "תדחיקו את זה! ".
ההדחקה הזו איננה בריאה. כאשר אנו מסרבים להודות במעשינו, ההרגשה הרעה אינה נעלמת, להפך, היא מתגברת ומכרסמת בנו עד שנתייחס אליה, נודה במעשינו ונתקן את דרכינו.
ברמה אחרת, הדחקה שכזו ממש מסוכנת. כאשר אדם חוזר על פעולה אסורה שוב ושוב, הוא בסוף נותן לה הסבר הגיוני שהופך אותה עבורו לנכונה ומותרת. "הימל", החייל הנאצי, כתב שבניסיונו האישי ברציחת יהודים, נקודת המפנה הגיעה כשהוא הצליח להירדם בלילות ללא כל תחושת אשמה. בשלב ההוא, הוא הבין שמשם כבר אין דרך חזרה
פרשת השבוע מספקת לנו כלי חשוב שיסייע לנו להודות במעשינו:
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך... ואמרת לפני ה' אלוקיך: 'ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו לגר ליתום ולאלמנה'"... (דברים כ"ו יב יג).
התורה מלמדת אותנו שהמפתח להעריך את הרמה הרוחנית שלנו באופן אמיתי, הוא לומר בקול רם ולבטא במילים, איפה הצלחנו ואיפה נכשלנו.
"האדם הוא יצור אינטליגנטי, חושב ויצירתי, ולכן מתרוצצות בראשו מחשבות שונות באופן בלתי פוסק. אפילו מחשבות מעודנות של חרטה ושיפור - עצמי אינן זרות לו, אך הן אינן מחזיקות מעמד למשך זמן רב. בכדי שמחשבותיו יאריכו ימים, על האדם להמיר אותן למילים, משום שתהליך החשיבה מגיע לשיאו רק כאשר הרעיונות מקבלים ביטוי והבהרה. זה לא כל כך קל כפי שזה נשמע. בדרך כלל מאד קשה לאנשים להודות במפורש שהם עשו מעשה שגוי. אנחנו מצטיינים בלהמציא לעצמנו תירוצים. אנו מסרבים להודות באמת. אנחנו זורקים את האשמה
על מישהו או משהו אחר. אנחנו מכחישים את המובן מאליו. אנחנו מצטיינים במתן הסברים הגיוניים. אך אדם שמצליח במאמץ רב להוציא מעצמו את האמת המכאיבה: "טעיתי", "חטאתי", מבצע בכך מעשה גדול ומשמעותי".
השיעור הזה חשוב במיוחד כשמתקרבים לימים הנוראים, תקופה בה אנו נדרשים "לעמוד מול המראה" ורואים את המציאות הלא כל כך מחמיאה, של מי אנחנו באמת.
הרמב"ם מסביר:
"כל המצוות שבתורה... אם עבר אדם על אחת מהן... חייב להתוודות לפני הא - ל... כיצד מתוודה? אומר 'אנא, השם! חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". (הלכות תשובה, א' א).
במסורת היהודית, הוידוי הוא עניין אישי המתנהל רק בינך לבין הקב"ה. למעשה, המלה "להתוודות" נאמרת במשקל 'התפעל', בכדי לשקף שמדובר בפעולה שאדם עושה על עצמו. למרות שאנו מדברים אל הקב"ה, אנו פועלים לשנות את עצמנו - הרי הוא כבר יודע את האמת.
הבעיה מתחילה כאשר איננו מוכנים להודות באמת בפני עצמנו. כמו שאמר ירמיהו הנביא: "הנני נשפט אותך על אומרך 'לא חטאתי" (ירמיהו ב' לה).
אם נשכיל להשתמש בכלים שמלמדת אותנו פרשת השבוע, נוכל להפסיק להתכחש ולהתחיל להתמודד עם הטעויות שלנו ורק כך נוכל להגיע לצמיחה והתקדמות.
050-3331-331