לפני מספר שנים, במסגרת הניסיונות שלי לרדת במשקל, פניתי לסיוע קבוצתי, אשר בכל שבוע קיבלנו במסגרתו תפריט, והוצגו לנו אפשרויות חליפיות מגוונות. בסיום אחד מהמפגשים המנחה אפשרה לנו להעלות שאלות. שמחתי על ההזדמנות, ושאלתי "מה אני עושה במקרה שהתפריט הרשום כאן אינו מספיק לי, ואני רעבה? ". התשובה שקיבלתי הייתה: "תאכלי עוד סלט ירקות". כמובן שכמשתתפת ממושמעת עשיתי כפי שהתבקשתי, וכצפוי בשבוע לאחר מכן חזרתי עם אותה בעיה, וקיבלתי תשובה דומה. הבנתי לאחר זמן מה שהמסגרת הזו לא תוכל לסייע לי לגלות את התשובות להן אני זקוקה, ונטשתי אותה. לכן כאשר שאלה דומה עלתה באחד ממפגשי הסדנא, לא הייתי מופתעת, להיפך אף ציפיתי לה.
שרה (שם בדוי) העלתה את השאלה במפגש השני של הסדנא: "אני כל הזמן חושבת על אוכל, אוכלת ועדיין רעבה, מה לעשות? ". עליי לציין כי בשבוע הראשון שרה ויתר המשתתפות התבקשו לערוך מעקב צמוד אחר התזונה השבועית שלהן. כאשר פנית ליתר המשתתפות לתיאור השבוע האחרון עלו תשובות, שאפשר לחלקן לשניים. הסוג הראשון בעיקרו היה דומה לתשובתה של שרה, והשני: "אכלתי פחות, כי כשראיתי את הכמויות נבהלתי... אבל גם הייתי רעבה".
ההבדל בין רזים טבעית לאלו שלא, הוא העיסוק המתמיד עם אוכל. רזים אוכלים כי הגוף שלהם מבקש אוכל, האכילה אצלם קשורה בהקשבה לגוף. הם יודעים באופן טבעי מתי הם רעבים כך שהגיע הזמן לאכול, ומתי הם שבעים. ההבנה הזו קשורה למודעות ל"סולם הרעב והשובע". משמעותו סולם מדורג מרעב קיצוני ועד שובע קיצוני.
חזרתי לשרה בבקשה לתאר לנו את "סולם הרעב והשובע" שלה, ונעזרנו במעקב התזונה שערכה במהלך השבוע. בדקנו מתי היא חשה רעבה? ומתי היא אכלה? שרה הודתה "אני לא זוכרת מתי הייתי באמת רעבה... ". הכוונה הייתה לרעב, שמשמעותו תחושת כאב פיזית בבטנה: בטן מקרקרת, חלל בקיבה, סחרחורות, כאב ראש, בחילה ועוד. בתהליך אישי בקבוצה כל אחת מהמשתתפות בחנה את המקום שלה ב"סולם הרעב והשובע", בדרך בו בחרה להציג. הן גילו מלבד רעב או שובע קיצוני עוד דרגות ביניים, שעזרו להן להבין את נקודות המשבר והקושי.
ההמשך היה תהליך של דמיון מודרך, שהציג רגע משבר של שרה מול המקרר. המחשבות והרגשות שהתעוררו באמצעות התהליך סייעו לה ליצור תמונה חדשה. בה היא בחרה דרך אחרת להתמודדות במקרים דומים.
מסיפורה של שרה עלה כי דרך ההתמודדות שלה עד כה עם הרעב היה הקושי לעמוד מול גלידה, "אני חייבת גלידה לאחר כל ארוחה... אני יודעת שהיא במקפיא... זה קורא לי... ". לצד הרצון בסיפוק מיידי של תחושות נעימות או מרגיעות "... רציתי את הרגשה הנעימה של הגלידה... ".
בסיום המפגש שרה פנתה אליי, ועודדתי אותה לתרגל את התמונה החדשה שיצרה. מטרות הן ליצור קביעות למצב אליו היא שואפת להגיע, ולהשתמש בתמונה בכל פעם שהיא חשה רעב, שאינו פיזי. שרה ויתר המשתתפות למדו להבחין בין הרעב הפיזי שלהן, שכבר זמן רב לא אפשרו לגופן לחוש, לעומת הרעב הרגשי, שצץ בכל רגע פנוי.
אשמח אם תשתפו אותי במייל: מתי חשתם לאחרונה רעב פיזי אמיתי?
שרה (שם בדוי) העלתה את השאלה במפגש השני של הסדנא: "אני כל הזמן חושבת על אוכל, אוכלת ועדיין רעבה, מה לעשות? ". עליי לציין כי בשבוע הראשון שרה ויתר המשתתפות התבקשו לערוך מעקב צמוד אחר התזונה השבועית שלהן. כאשר פנית ליתר המשתתפות לתיאור השבוע האחרון עלו תשובות, שאפשר לחלקן לשניים. הסוג הראשון בעיקרו היה דומה לתשובתה של שרה, והשני: "אכלתי פחות, כי כשראיתי את הכמויות נבהלתי... אבל גם הייתי רעבה".
ההבדל בין רזים טבעית לאלו שלא, הוא העיסוק המתמיד עם אוכל. רזים אוכלים כי הגוף שלהם מבקש אוכל, האכילה אצלם קשורה בהקשבה לגוף. הם יודעים באופן טבעי מתי הם רעבים כך שהגיע הזמן לאכול, ומתי הם שבעים. ההבנה הזו קשורה למודעות ל"סולם הרעב והשובע". משמעותו סולם מדורג מרעב קיצוני ועד שובע קיצוני.
חזרתי לשרה בבקשה לתאר לנו את "סולם הרעב והשובע" שלה, ונעזרנו במעקב התזונה שערכה במהלך השבוע. בדקנו מתי היא חשה רעבה? ומתי היא אכלה? שרה הודתה "אני לא זוכרת מתי הייתי באמת רעבה... ". הכוונה הייתה לרעב, שמשמעותו תחושת כאב פיזית בבטנה: בטן מקרקרת, חלל בקיבה, סחרחורות, כאב ראש, בחילה ועוד. בתהליך אישי בקבוצה כל אחת מהמשתתפות בחנה את המקום שלה ב"סולם הרעב והשובע", בדרך בו בחרה להציג. הן גילו מלבד רעב או שובע קיצוני עוד דרגות ביניים, שעזרו להן להבין את נקודות המשבר והקושי.
ההמשך היה תהליך של דמיון מודרך, שהציג רגע משבר של שרה מול המקרר. המחשבות והרגשות שהתעוררו באמצעות התהליך סייעו לה ליצור תמונה חדשה. בה היא בחרה דרך אחרת להתמודדות במקרים דומים.
מסיפורה של שרה עלה כי דרך ההתמודדות שלה עד כה עם הרעב היה הקושי לעמוד מול גלידה, "אני חייבת גלידה לאחר כל ארוחה... אני יודעת שהיא במקפיא... זה קורא לי... ". לצד הרצון בסיפוק מיידי של תחושות נעימות או מרגיעות "... רציתי את הרגשה הנעימה של הגלידה... ".
בסיום המפגש שרה פנתה אליי, ועודדתי אותה לתרגל את התמונה החדשה שיצרה. מטרות הן ליצור קביעות למצב אליו היא שואפת להגיע, ולהשתמש בתמונה בכל פעם שהיא חשה רעב, שאינו פיזי. שרה ויתר המשתתפות למדו להבחין בין הרעב הפיזי שלהן, שכבר זמן רב לא אפשרו לגופן לחוש, לעומת הרעב הרגשי, שצץ בכל רגע פנוי.
אשמח אם תשתפו אותי במייל: מתי חשתם לאחרונה רעב פיזי אמיתי?
050-3331-331