* התאבדות - הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 1.

ד. "הטקסט המניא"

הטקסט מתחלק לשני חלקים, הראשון מבטא את העמדה המזדהה והשני את העמדה המתעמתת.

א

שלום, שמי כך וכך. מה שמך?

למותר להדגיש את חשיבות שמו של האדם שעל לבו אנו מדברים. החזרה על שמו של האדם ברגעים המתאימים ובטון המתאים, מבטאת בצורה בלתי אמצעית את דאגתו וחיבתו של המציל. בחרנו כאן בשם רון, על שמו של משורר ישראלי בן תשע - עשרה, רון אדלר, שהתאבד ב1976 -.

שלום רון. באתי לדבר אתך. אני פה, ברשותך, כדי לדבר לטובת צד אחד מבין הצדדים הנצים שבתוכך, הצד שעדיין רוצה לחיות.

כל עוד לא שם אדם קץ לחייו, אנו חייבים להניח שעדיין קיים בתוכו צד המבקש לחיות. תופעה זאת כונתה ע"י שניידמן1 2 "הפרלמנט של הנפש" (congress of the mind). להלן נשתמש במטפורה חזקה אף יותר:

אני רוצה לדבר אתך כי אפילו בבית המשפט, אפילו במדינות טוטליטאריות, אפילו במשפטי האינקוויזיציה, הייתה לכל אדם זכות לסנגור שמדבר לזכותו, ואילו אתה מינית את עצמך לתובע, לשופט ולתליין גם יחד. אז אני מבקש את הזכות להיות הסנגור שלך.

ראשית, אני רוצה לומר לך שאני מבין שאתה נמצא במצב שהוא, באמת ובתמים, קצה גבול היכולת. כמות הכאב שאתה מרגיש, ויותר מזה, כמות הכאב שאתה חושש שעוד מחכה לך, היא ללא ספק ענקית. אתה בטוח שזוהי סיטואציה בלתי נסבלת ששום דבר לא דומה לה, שאי אפשר ללכת ממנה הלאה, שאי אפשר להתגבר עליה, שאתה מוכרח לעשות משהו כדי להפסיק את הבלתי נסבל, את הכאב שהגיע לממדים בלתי אנושיים. אולי אתה גם מרגיש תשוש ומובס מול כוחות חזקים ממך שאין לך יותר כוח לצאת נגדם, נגד הרוע, הציניות והשחיתות שנתקלת בהם.

אני מכיר, מקבל ומבין את הלגיטימיות של הכאב שלך, של תחושת חוסר הפתרון הטוטאלי, תחושת סוף הדרך. יש מקרים שבהם מגיע מצב שבו בן - אדם אומר: זהו, עד כאן אני מוכן לסבול ולא יותר. אני מכיר בעובדה שאתה הגעת למצב הזה. ובכל זאת, אני הולך לנסות לדבר אתך בכוון השני. אני עדיין מאמין שיש, אצלך בפנים, צד ששוקל אחרת.

אתה בוודאי אומר לעצמך, מי החכמולוג הזה שבא לפתות אותי לא להתאבד. בעיניך אני אולי סתם איש מקצוע שמקבל כסף ושמוכן לעבוד עליך בכל דרך אפשרית רק שלא תעשה את המעשה. אני מבקש שתאמין לי שזה בכלל לא המצב. ברגע הזה שאני מדבר אתך אני לא רק פסיכולוג ולא שוטר ולא קצין ולא עובד סוציאלי. ברגע הזה אני בן אדם מבוהל מאוד מן המעשה שאתה רוצה לעשות.

קיצוניות הסיטואציה מחייבת במידה רבה את פתיחת הגלימה המקצועית של המציל כך שיבצבץ צדו האנושי. רגישותו של המתאבד עשויה ממילא לחשוף כל העמדת פנים, ועל כן עדיף להודות בקיומם של רגשות שסביר שכל אדם יחוש במצב זה, דהיינו הפחד מפני מעשה ההתאבדות. הביטוי הגלוי של הרגשות מצד המציל גם יעזור בהמשך להתחברות עם רגשותיו של המתאבד.

ואל תחשוב שאני תמיד נגד התאבדות. תן לי להבהיר לך, דבר ראשון, שעמדתי אינה אומרת שבכל מקרה אסור להתאבד. אני אישית לא חושב שזה תמיד חטא להתאבד. יש מצבים שבהם אדם אומר "טוב מותי מחיי" ובהם אני אכבד החלטה שלו לעשות את זה. לכן אני רוצה לבקש ממך לשמוע אותי, לדבר איתי, לשקול את הדברים שאני אומר. ואם, בסופו של דבר, אחרי שתשמע אותי, תגיע למסקנה שבכל זאת טוב מותך מחייך, ושאין סיכוי ואין תקווה ואין בשביל מה לשאת את הכאב הזה, אני לא אפריע לך!

זוהי, כמובן, שאלה של השקפת עולם. לנו חשוב לומר דברים אלה כדי לאפשר לנו טוב יותר לנקוט בעמדה המזדהה. הדבר יסייע לנו בהבעת העמדה המתעמתת בהמשך, כשננסה לשכנע את המתאבד שהבחירה בחיים היא כדאית מנקודת ראותו ולא מנקודת ראותה של אידיאה מופשטת. קשה להאמין כי עמדה מטאפיזית בדבר "קדושת החיים" כשלעצמם תדבר אל לבו של המתאבד ברגע זה.

לכן, רון, אם אני מבין אותך נכון, מבחינתך ישנה רק דרך אחת להפסיק את הסיוט שאתה עובר: לכבות את המודעות שלך, לכבות את האור, לשים קץ לכל אפשרות להרגיש, לחשוב, לחיות לסבול.

הייתי אפילו אומר שמבחינתך, האופציה היא לא רק בין מצב בלתי נסבל לבין הפסקתו. זה לא סתם מצב בלתי נסבל, אלא מצב שעלול להיות יותר ויותר גרוע. נדמה לי שבתחזית שלך, הסבל העכשווי עלול להיות רק התחלה של סבל גדול עוד יותר. לכן, ההיגיון שלך אומר לך לשים קץ לחייך עכשיו. אתה בוודאי מאמין שאילו היית משתכנע לא להתאבד, פירוש הדבר לא היה לחזור למסלול החיים הרגיל אלא להתחיל מסע ארוך של סבל, ואולי של בדידות, השפלה ובושה. אתה כנראה אומר לעצמך: לא רק שאני חייב לגמור עם הסבל המיידי שיש לי, אלא שאם אוותר על ההחלטה להתאבד, אם אאבד את האומץ לעשות את המעשה הזה עכשיו, אז אצטרך להתחיל דרך ארוכה של סבל יומיומי, לצאת וללכת באשפתות, ולהתחיל מאפס, ולזה אין לי עוד את הכוחות.

אולי יטען הקורא שבכך אנו עלולים לחזק את ההיגיון האובדני. לדעתנו זהו חשש סרק. בהביענו את ההיגיון האובדני בעוצמה המרבית אנו מתחברים אל המתאבד ואמינות דברינו עולה, שהרי הוא רואה שאיננו מנסים לייפות את המציאות.

היגיון נוסף שאני רואה מאחורי הרצון שלך למות זו התחושה שאתה נמצא לגמרי לבד עם הבעיה שלך, שאין אף אחד בעולם שיכול לעזור לך. אתה מרגיש כנראה בדידות אין - סופית בתוך עולם אין - סופי. תחושתך היא שזה הפתרון היחידי לבעיה שנראית מכל הבחינות האחרות בלתי פתירה. נדמה לי שבעולם שלך יש רק דבר אחד: הסבל, הסבל, הסבל, ומולו רק מוצא אחד: המוות.

אולי אתה מתפלא מדוע אני אומר דברים אלה, מדוע אני מנסה לומר לך בצורה מוזרה כזאת שאני מאשר את ההיגיון שברצון שלך למות. אתה אולי אומר: מה, ככה אתה רוצה לעזור לי להתאבד? אני רוצה לומר לך בצורה חד - משמעית: אני יוצא מתוך הנחה שאתה לא רק רוצה להתאבד, אלא שיש חלק בתוכך שעדיין רוצה דווקא לחיות, ואני רוצה, ברשותך, להיות לצד הזה לפה.

רון, אני חושב שאני יודע היכן אתה נמצא, באיזה בור, באיזה ייאוש טוטאלי, באיזו תחתית של החיים אתה נמצא. לא הגעת למצב הזה מתוך פיקניק. אני רוצה להדגיש שאני מאמין שאם היית יכול לראות פתרון אחר לבעיה שלך, לא היית רוצה למות. במובן הזה, הכוונה שלך היא מכובדת. אני מכבד אותה כי אני מאמין שאילו יכולת, היית עושה אחרת.

ערכו העצמי של המתאבד ברגע זה הוא, בוודאי, בשפל. כיצד, אם כן, לבטא הערכה בצורה שתוכל להתקבל על ידו? הבעת הכבוד כלפי ההיגיון האובדני - ללא הסכמה, כמובן - היא דרך אחת לעשות זאת.

בפסקה הבאה אנו מתייחסים לראשונה למניע הספציפי של המתאבד, בהנחה שבינתיים הצלחנו לברר מהו, אם ממקורות חיצוניים, או, מוטב, מהצלחתנו להביא את המתאבד עצמו להגיב לדברינו. לצורך רציפות הטקסט בחרנו בדוגמה הידועה של כישלון בקורס קצינים.

ישנה סיבה נוספת למה אני מוכן לכבד את כוונתך, את הצורך שלך ואת הנטייה שלך לשים קץ לחייך. והסיבה היא שההדחה מקורס הקצינים גרמה לכך שהחיים איבדו כל ערך עבורך. אני מתאר לעצמי שהקורס הזה היה בשבילך ביטוי למשאלה העיקרית, המרכזית והחשובה ביותר בחייך. אני יכול לראות עד כמה הדבר היה חשוב לך, עד כמה זה הפך למבחן לערך שלך, להתגשמות כל מאווייך. מבחינתך, להיכשל זה לא רק להיזרק מקורס קצינים, אלא מעצם תחושת הערך, המעמד והכבוד, מתחושת היכולת לתרום משהו, להיות מוכר בזכות משהו. ועכשיו, אתה הולך לעמוד בפני מצב שבו אתה מרגיש בזוי טוטאלית. בשבילך, זאת ההוכחה שאתה נכשלת, שאתה הולך יחד עם האפסים, ואין לך יותר מה להראות את פרצופך, לא לאחרים ובוודאי שלא לעצמך.

בהביענו את העמדה המזדהה, עלינו לנסות ולבטא את הערך ההרוס שבגללו רוצה המתאבד לוותר על חייו כערך משמעותי ביותר. כך, למשל, לו היה מדובר בכוונה אובדנית בעקבות אהבה נכזבת, היינו מבטאים באותה עוצמה את משמעות אובדן האהבה.

יתכן שיש סיבה נוספת להחלטה שלך להתאבד. אולי ההרגשה שלך היא שהעולם יהיה טוב יותר בלעדיך. לא מעט אנשים במצב קיצוני כמו שלך מרגישים לפעמים כאילו העולם יתנקה מאיזשהו מטרד, ממפגע ומלכלוך אם הם ימותו. אולי גם אתה חושב כך, כאילו היציאה שלך מהעולם משפרת אותו.

עצם הניסיון לבטא במילים את השנאה העצמית של המתאבד משיג שתי מטרות: ראשית, הגדלת האמינות של המציל בכך שהוא "נותן לדברים הרעים ביותר את המילים הרעות ביותר" (אותלו). שנית, השמעת מילות הזלזול העצמי ע"י אדם אחר מאפשרת את יצירת הריחוק הדרוש להכרת האבסורדיות שלהם.

ויתכן שאתה מרגיש אחרת בקשר לאנשים אחרים: שאם ישנם אנשים שיסבלו מזה שאתה תמות - אז זה דווקא מגיע להם. אולי אתה נעזבת, נבגדת, אולי אתה מרגיש שהאנשים לא עמדו לצדך. אם זה המצב, יתכן מאוד שאתה מרגיש שמגיע להם העונש הזה.

אני יכול גם להבין את התחושה שלך, רון, שבמצב הסגור, החשוך, הסוער והזוועתי שבו אתה נמצא, הסבל שלך כל כך חזק עד שכל האנשים שמחוץ לבור שבו אתה נמצא נראים רחוקים. קשה אפילו לשמוע אותם או לחשוב עליהם. לעומת הסבל שלך הכל מתגמד. לגמור עם זה, אחת ולתמיד, זה מה שחשוב לך, כאן ומייד!

אני גם רוצה לומר לך, שבזמן שאני מבטא את כל הסיבות האלה שיכולות להיות לך להתאבד, את הסבל הנוראי שבו אתה נתון, אני מרגיש שחלק מהייאוש, הדיכאון ותחושת חוסר האונים הזוועתי שבהם אתה נמצא, איכשהו אפילו מצליחים לעבור אליי. ברגעים מסוימים אני אפילו נדבק במידה מסוימת בתחושה זו של האומללות, הבדידות וסוף הדרך שבה אתה נתון.

בכך הבאנו את העמדה המזדהה לשיאה, או, נכון יותר, לתחתיתה. המציל מצטרף, במובן מסוים, אפילו לתחושת הדיכאון בה נתון המתאבד.

ב

ובכל זאת, רון

כל מה שנאמר עד כה, יש בו כדי לקנות לנו את הזכות, בעיני המתאבד, להשמיע עתה את העמדה המתעמתת. הביטוי "בכל זאת" מסמל את התפנית. אולם, כפי שנראה, נדאג לשמור על הקרבה אל המתאבד גם בהמשך.

אני הולך עכשיו לנסות לדבר אל לבך, לנסות לחדור לתוך השריון שמבודד אותך. אני הולך לנסות לשכנע אותך לא לעשות את זה. אני רוצה לפנות אל הקול האחר הקיים בתוכך, זה שעדיין רוצה לחיות. אני יכול, חלילה, להיכשל, אבל אני הולך לנסות בכל הכוח.

אתחיל בזה שאני מוכן להתחייב שאעמוד לצדך כדי להשיג את הפתרונות במקומות שהפתרונות הם אפשריים. אני מוכן לעמוד לצדך במאבק הצודק להמשיך להילחם על איזושהי הגשמה לצורך החיוני, האנושי המובן והלגיטימי שלך. אני לא יכול לעשות את הבלתי אפשרי, אבל אני יכול להתאמץ ולעמוד לצדך כדי לעשות את המקסימום - כולל פתרונות מעשיים - כדי להקל על המצוקה שלך. העזרה שאני רוצה להציע לך היא לא רק מילים, אלא גם ליווי ותמיכה, וגם את השפעתי במקום שאפשר. במילים אחרות, אני נותן לך את דברתי שכשתרד מהגג הזה אני לא אפרד ממך. אני אקיים את הבטחתי להיות לצדך ולעזור לך לחזור לחיים. בעצם השיחה הזאת שלנו כבלתי את עצמי למחויבות חזקה אליך, אולי להרבה זמן.

מובן שעל כל מציל לשקול האם הוא נכון לעמוד בהתחייבות זו להמשיך ולהיות בקשר עם המתאבד גם אחרי חלוף הסכנה המיידית. אם אינו בטוח בכך, עדיף שישמיט התחייבות זו או שיחליף אותה בנוסח פחות מרחיק - לכת. כך או אחרת, המציל צריך להכיר בגלוי בחרדותיו של המתאבד מפני המצפה לו כבר בראשית הדרך חזרה, חרדות המאיימות להתעורר עתה מחדש, ולנסות להתייצב אתו מולן.

עד עכשיו שמעת אותי ואני מודה לך על כך. אני יכול לשער שאחת הסיבות שהסכמת להקשיב לי היא שחלק מהדברים שאמרתי על הרצון שלך למות היו נכונים. לכן, אני רוצה עכשיו לבקש ממך לתת לי לעמוד עכשיו בצד השני של המתרס. אני מבקש ממך להמשיך ולתת לי לדבר, לצדך, כסנגור שלך, נגד הרעיון של המוות, שנוכל שנינו להסתכל אל המוות שעומד מולנו. הוא מנסה לשכנע אותך לעבור אליו, ואני אנסה לשכנע אותך להישאר.

הפיכת המוות לדמות חיצונית הטומנת מלכודת למתאבד (על פי דרכם של וייט ואפסטון) מאפשרת למציל לנקוט בעמדה המתעמתת מבלי לזנוח את העמדה המזדהה. ע"י נקיטת גישה אנתרופומורפית זו יכול המציל להזדהות מעתה ואילך עם חלקו החפץ - חיים של המתאבד ולתקוף את פיתוי המוות שהוצב עתה מנגד.

אחד ממעשי הרמאות הגדולים של המוות המפתה הוא להביא אותך למצב שבו שאר העולם נעשה כל כך רחוק עד שהוא מפסיק בעצם להתקיים לגביך. הוא מביא אותך להרגיש, מרוב עוצמת הסבל, שכל שאר העולם הולך ומתפוגג. לא רק החברים נעשים רחוקים. הילדים נעשים רחוקים, האחים נעשים רחוקים, ההורים נעשים רחוקים - הכל נעשה רחוק, לא מציאותי. כל פתרון אפשרי נראה כאילו מבעד לערפל. מרחקים אינסופיים מפרידים בינך לבין כל מצב שיכול להיות טוב יותר.

זהו, כמובן, הראשון משני המאפיינים שהזכרנו בהקדמה, תחושת הבדידות והניתוק.

אתה מכיר מצבים אחרים כאלה. אתה יודע מה קורה לאדם עם כאב שיניים נוראי. באותו רגע לא חשוב לו יותר שום דבר, הכל מאבד את הטעם, והמטרה היא רק להפסיק את כאב השיניים. על אחת כמה וכמה לגבי אדם הסובל מבחילה נוראית או ממחלת ים איומה. אנשים במצב זה אומרים "טוב מותי מחיי". באותו הרגע, הבחילה היא כל מה שקיים. לא נשאר שום דבר חוץ מהבחילה. לאדם במצב הזה, המחשבה שאולי הוא יוכל לרצות אי - פעם לאכול היא מחשבה אבסורדית לחלוטין. הבחילה היא הכל. יחד עם זאת, הרי ברור לכל אדם במצב הזה שזה מצב זמני, שהבחילה תעבור, יהיה שוב אפשרי לחיות ואפילו לאכול, ואפילו שזה יהיה נעים. אף אחד לא התאבד בגלל כאב שיניים או מחלת ים.

טיעון זה נראה אולי טריוויאלי, אולם ברצוננו להדגיש כי בהיאמרו בנקודה זו, לאחר כל מה שאמרנו בזכות הלגיטימיות של העמדה האובדנית, אזי הטריוויאלי אינו עוד טריוויאלי. קנינו לנו עמדה המזכה אותנו בזכות הקשב של המתאבד.

אתה יכול להרגיש שזו חוצפה מצדי שאני משווה את הסבל שלך לבחילה או לכאב שיניים. אתה יכול להרגיש שזה מגוחך בעיקר משום שהאדם עם הבחילה הכי נוראית שלא תהיה, עם מחלת ים או אפילו עם כאב השיניים הכי נוראי שיהיה, יודע שתוך זמן מסוים - שעות או ימים - הסבל הנורא הזה יפסק, בעוד שהתחושה שלך היא שהכאב הזה שלך רק מתחיל ולא ייגמר לעולם, ואין פתרון ואין סוף הנראה לעין. מה שאני רוצה לומר לך זה שיתכן מאוד שהמצב שלך הוא גם כן כזה שהכאב יכול להסתיים, שהוא זמני, שהוא יכול להגיע לפתרון.

* התאבדות - הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 3.