אם במקרה פגעו בך ממש קשה ואתה מרגיש ממש כלום, אם במקרה קרה לך משהו נגד רצונך ואיבדת שליטה לחלוטין על מה שקורה לך ואתה מרגיש ממש כלום. דע לך כי טעות היא בידך, אתה לא באמת מרגיש כלום. מי שמרגיש שהוא כלום באמת, אינו סובל משום דבר!

עיקר הסבל שיש לאדם בחיים, הוא בדיוק בגלל שהוא חושב שהוא משהו ולא כלום. כאשר האדם הוא משהו, אז אפשר לפגוע לו בכבוד, אפשר לעשות משהו נגד רצונו וכולי. כאשר האדם מרגיש כלום באמת, אז אי אפשר לעשות לו שום דבר רע. וכפי שניתן לראות בחוש, כי קשה יותר להפיל מישהו נמוך, מאחר שככל שמרכז הכובד של החפץ נמוך יותר, כך הוא יציב יותר. אדם שמרגיש כלום באמת, אדם כזה חי בהרמוניה מושלמת עם המציאות ומאפשר לעצמו ליהנות מהדברים כפי שהם. כמו שהמים מתאימים את עצמם לכל מצב, כך הוא מתאים את עצמו לכל מצב.

בסופו של דבר הכל טמון בדבר אחד, בעד כמה אתה חזק מבפנים.

ככל שאדם חזק יותר מבפנים, כך הוא יותר חי את הרגע ויותר ממוגן אכזבות. חזק מבפנים = האושר שלך אינו תלוי באירועים חיצוניים באשר הם, אלא רק בחוסן נפשי פנימי. ככל שהחוסן הנפשי הפנימי של האדם גדול יותר, כך הוא מאושר יותר באמת.

כבר לפני אלפי שנה נאמר המשפט כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו. ולכאורה הכיצד זה יתכן שההוא שרודף אחרי הכבוד ורוצה כבוד, הכבוד בורח ממנו, אך ההוא שלא רוצה כבוד הכבוד רודף אחריו. (רודף אחריו ז"א זה לא תלוי בו, הוא יברח מהכבוד, אבל הכבוד ירדוף אחריו). כיצד זה יתכן?

וההסבר הוא מאוד פשוט. הכבוד האמיתי הוא הכבוד הפנימי והערך האמיתי שיש לך בעיני עצמך. תחושת כבוד אמיתית היא תחושה פנימית. בסופו של דבר, הכבוד נועד לשרת תחושה פנימית ולא חיצונית. כבוד הוא תחושה, תחושה פנימית. החשוב ביותר בכבוד, הוא שתהיה לך הרגשה טובה באמת. ההוא שרודף אחרי הכבוד, גורם לירידת הערך שלו בעיני עצמו. אך ההוא שבורח מהכבוד, מעלה את הערך הפנימי שלו בעיני עצמו.

כאשר האדם רודף אחרי הכבוד, הוא בעצם בורח מעצמו החוצה, ז"א הוא מנסה להשיג את הכבוד לא מבפנים אלא מבחוץ, הוא צריך שהסביבה תכבד אותו וכולי. מאדם כזה הכבוד הפנימי יברח. לפעמים אדם כזה יהיה מוכן להשפיל את עצמו בשביל טיפת כבוד. היש לך שטות גדולה מזו? אולי מכבדים אותו, אבל אין לאדם הזה כבוד פנימי שנובע מבפנים אלא רק מבחוץ. מי שרודף אחרי הכבוד, הוא האדם המסכן ביותר שקיים בעולם, כי הוא תלוי ברצון של אנשים אחרים לכבד אותו. אולי יש לו הרבה כסף, אבל באמת הוא אדם מאוד עני שנצרך לבריות, כי הוא נזקק לבריות שיכבדו אותו.

לאדם כזה שרודף אחרי הכבוד, אין שום ערך אמיתי בעיני עצמו. הערך שלו תלוי במה שחושבים עליו מבחוץ ולא במה שהוא חושב על עצמו מבפנים, דהיינו הוא אינו שווה כלום.

ז"א ההוא שחושב שהוא שווה המון, הוא באמת לא שווה כלום. כי הוא מעצמו אינו כלום והוא תלוי רגשית לחלוטין באנשים אחרים.

האדם במו מעשיו מכניס את עצמו לבית כלא. האדם יוצר לעצמו תלות בכבוד שהוא מקבל מהסביבה. ומה יקרה אם פתאום ידברו עליו? מה יקרה אם פתאום הוא יאבד את כספו? הוא לא יהיה שווה בעיני עצמו לכלום. היש לך אדם מסכן ממנו?! מה שאומר בעצם, שהמרדף שלו אחרי הכבוד החיצוני, גרם לכך שהוא יפסיד את הכבוד האמיתי, דהיינו את הערך הפנימי שלו בפני עצמו.

לעומתו, זה שבורח מהכבוד, דהיינו שאינו מעוניין בשום כבוד חיצוני אלא רק בכבוד פנימי, אדם כזה זוכה באמת לכבוד פנימי אמיתי. אדם כזה הערך שלו בעיני עצמו אינו תלוי בשום אדם ובשום אירוע. אולי אין לו כסף, אולי הוא עני חומרית, אולי כולם מרכלים עליו וזורקים עליו בוץ ואולי הוא מושפל חיצונית. אבל יש לו כבוד פנימי בעיני עצמו, הוא מעריך את עצמו, טוב לו עם עצמו וכולי.

לפעמים, לא רואים על ההוא שרודף אחרי הכבוד את המסכנות שלו. כלפי חוץ הוא משדר עוצמה וכולי. הוא קונה דברים חדשים וכולי. אבל הכל כמובן נובע מריקנות פנימית, שהכיסוי שלה הוא חיצוני. בד"כ, אלו שיש להם וחיים בתחושה שיש להם, לא מנסים להראות לאף אחד שיש להם.

כאשר אדם מנסה להראות שיש לו, בד"כ אין לו או שהוא חי בתחושה שאין לו מספיק. וכפי שהתבאר בהרחבה כאן.

ההוא שמשדר עוצמה כלפי חוץ, זה דווקא מעיד על חולשה. החזק לא צריך לשדר חוזק, הוא יודע שהוא חזק. אם ננער כד עם מטבעות. מי יעשה יותר רעש, כד מלא במטבעות, או כד עם מעט מטבעות? ככל שהריקנות גוברת, כך הרעש החיצוני גדל ואלו עובדות החיים.

הדבר דומה לאור השמש שמאיר לתוך החדר. אם שמים מול השמש מקל קטן, המקל הזה יוצר בחדר צל וחושך קטן. אם נשים בין החדר לבין השמש חפץ גדול יותר, גודל הצל והחושך שבחדר יהיו גדולים יותר. אם נשים בין האור לבין החדר בית גדול, הוא יסתיר כמעט לחלוטין את האור של השמש מהחדר. ככל שהדבר שמפריד בין החדר לבין אור השמש יהיה גדול יותר, כך החושך בחדר יהיה גדול יותר.

הנמשל הוא, כי האדם כידוע הוא כלי קיבול שיכול להכיל בתוכו אור וחושך. הגאווה והאגו של האדם הם אלו שיוצרים את הצל בתוך הכלי קיבול הזה. ככל שהאגו של האדם גדול יותר, כך הוא יוצר לעצמו צל גדול יותר ומונע מעצמו לקבל את האור של השמש, דהיינו את הטוב שיש בחיים.

לסיכום: מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. אבל גם מי שיברח מהכבוד כדי שהכבוד ירדוף אחריו, גם ממנו הכבוד יברח! צריך לברוח מהכבוד באמת! ברמה הפרקטית זה אומר שצריך לעבוד בעיקר על הפנימי ולראות שהאושר יבוא מבפנים בלי תלות בכל מיני דברים חיצוניים. ואז האדם מאפשר לעצמו לקבל וליהנות מהאור של השמש.

---

ציטוטים: רבי נחמן מברסלב

עיקר הגדולה והכבוד האמיתי הוא שפלות וענווה

וְעִקָּר הַגְּדֻלָּה הִיא שִׁפְלוּת

עִקַּר הַנְּפִילָה עַל יְדֵי גַּדְלוּת. כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם נְפִילָה בָּעוֹלָם כְּלָל... נִמְצָא שֶׁכָּל הַנְּפִילוֹת הֵם עַל יְדֵי גַּדְלוּת

וּכְשֶׁרוֹאֶה אָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁהוֹלֵךְ לוֹ שֶׁלּא כְּסֵדֶר [נגד רצונו], יֵדַע, שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּדְלוּת [גאווה]... [ולכן] יַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ, וְיִהְיֶה בְּחִינַת מָ"ה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת ט"ז) : "וְנַחְנוּ מָה" [אנחנו כלום]

כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֵן בָּנִים אוֹ פַּרְנָסָה אוֹ בְּרִיאוּת, הַכּל הוּא מִצַּד הָאָדָם עַצְמוֹ... הָאָדָם עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים עוֹשֶׂה צֵל לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין מַגִּיעַ עָלָיו אוֹר... וּלְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן נַעֲשֶׂה הַצֵּל הַמּוֹנֵעַ אוֹר... וּמַגִּיעַ לוֹ הַחִסָּרוֹן לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה הַצֵּל.

וְהִנֵּה הַצֵּל הוּא [נעשה] מִדָּבָר גַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד נֶגֶד דָּבָר רוּחָנִי... כְּשֶׁמַּעֲמִידִין דָּבָר גַּשְׁמִי כְּנֶגֶד דָּבָר רוּחָנִי, עוֹשֶׂה צֵל. וּכְפִי גַּשְׁמִיּוּת וְגדֶל הַדָּבָר שֶׁעוֹמֵד כְּנֶגֶד הַדָּבָר כְּמוֹ כֵן נַעֲשֶׂה צֵל. כְּגוֹן כְּשֶׁמַּעֲמִידִין מַקֵּל נֶגֶד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ עוֹשֶׂה צֵל קָטָן כְּפִי מִדַּת הַמַּקֵּל, אֲבָל כְּשֶׁמַּעֲמִידִין דָּבָר גָּדוֹל יוֹתֵר נֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ עוֹשֶׂה צֵל גָּדוֹל בְּיוֹתֵר. וְכֵן כְּשֶׁמַּעֲמִידִין בַּיִת גָּדוֹל עוֹשֶׂה צֵל גָּדוֹל יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְהַצֵּל הוּא הַסְתָּרַת וְהַעֲלָמַת הָאוֹר כַּיָּדוּעַ...

וְעַל כֵּן הָאָדָם כְּפִי גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו, כֵּן עוֹשֶׂה צֵל בְּעַצְמוֹ שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אוֹר וְשֶׁפַע... אֲבָל אִם הָאָדָם מְבַטֵּל עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם, אֲזַי אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵל, וּמְקַבֵּל אוֹר... וְעַל כֵּן הַחֲכָמִים שֶׁהֵם אַיִן, זוֹכִים לְכָבוֹד, עַל יְדֵי שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים צֵל לְהַפְסִיק, כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת כַּנַּ"ל.

דַּע כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלקֶת עַל הָאָדָם, אֵין לַעֲמד עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַשּׂוֹנְאִים, לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לוֹ כְּנֶגְדּוֹ, כִּי זֶה גּוֹרֵם שֶׁהַשּׂוֹנֵא יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ, לִרְאוֹת בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת בּוֹ [היינו, על ידי שתיגרר למחלוקת, עי"ז תגרום לכך שהשונא שלך יראה במפלתך, כי כאשר אתה נגרר למחלוקת אתה סובל ונופל וכולי].

רַק אַדְּרַבָּא רָאוּי לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת, וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, בְּחִינוֹת: "וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה", כְּמוֹ הֶעָפָר שֶׁהַכּל דָּשִׁין עָלֶיהָ, וְהִיא נוֹתֶנֶת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְזָהָב וְכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, הַכּל הָיָה מִן הֶעָפָר, כְּמוֹ כֵן אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חוֹלְקִים עָלָיו וּמְבַקְּשִׁים רָעָתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן יֵעָשֶׂה לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, כְּמוֹ הֶעָפָר כַּנַּ"ל.

וְהוּא כְּמָשָׁל, כְּשֶׁאֶחָד חוֹתֵר [חופר] תַּחַת בֵּית חֲבֵרוֹ, אִם הוּא יַעֲמד עַצְמוֹ וְיַחְתּר גַּם כֵּן כְּנֶגְדּוֹ, אֲזַי בְּוַדַּאי בְּקַל יָבוֹא הַחוֹתֵר לִמְבֻקָּשׁוֹ. אֲבָל כְּשֶׁאֶחָד חוֹתֵר וַחֲבֵרוֹ עוֹמֵד בִּפְנִים וְשׁוֹפֵךְ עָפָר וְעוֹשֶׂה תֵּל כְּנֶגְדּוֹ, אֲזַי מֵפִיר מַחֲשַׁבְתּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל הַשּׂוֹנֵא לַעֲשׂוֹת מְבֻקָּשׁוֹ. כְּמוֹ כֵן אֵין לַעֲמד כְּנֶגֶד הַשּׂוֹנְאִים לַעֲשׂוֹת כְּנֶגְדָּם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שֶׁחוֹתֵר גַּם כֵּן כְּמוֹ הַשּׂוֹנֵא, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ בְּקַל, אֲבָל עַל יְדֵי בְּחִינַת עָפָר, בְּחִינַת "וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר" כַּנַּ"ל עַל יְדֵי זֶה מֵפִיר מַחֲשֶׁבֶת הַשּׂוֹנֵא כַּנַּ"ל, וַאֲזַי כּוֹרֶה שַׁחַת בָּהּ יִפּל, כִּי נוֹפֵל וְנִשְׁאָר בְּהַשַּׁחַת שֶׁכָּרָה עַל חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי הֶעָפָר שֶׁנִּשְׁפָּךְ עָלָיו, כִּי חֲבֵרוֹ עוֹמֵד וְשׁוֹפֵךְ עָלָיו עָפָר כְּנֶגְדּוֹ כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי בְּחִינַת וְנַפְשִׁי כְּעָפָר כַּנַּ"ל.

סִפֵּר מֵעִנְיַן שְׁבִירַת כַּעַס. וְאָמַר: שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה כַּעֲסָן גָּדוֹל מְאד מְאד, וְאַחַר כָּךְ... הִתְחִיל לְשַׁבֵּר מִדָּה זוֹ שֶׁל כַּעַס עַד שֶׁזָּכָה לְשַׁבֵּר מִדָּה זוֹ שֶׁל כַּעַס. אֲבָל תַּכְלִית שְׁבִירַת מִדָּה זוֹ מֵהֶפֶךְ אֶל הֶפֶךְ, דְּהַיְנוּ לְהִתְהַפֵּךְ לְטוֹב גָּמוּר שֶׁלּא יִכְפַּת לֵהּ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם דָּבָר, וְיִהְיֶה רַק טוֹב בְּלִי שׁוּם צַד קְפִידָא בָּעוֹלָם... זָכָה לָזֶה שֶׁנִּתְבַּטֵּל הַכַּעַס בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל, וְזָכָה וְנַעֲשָׂה טוֹב מַמָּשׁ, וְלא נִשְׁאַר בּוֹ שׁוּם צַד קְפִידָא בְּעָלְמָא. עַד שֶׁאַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ מִי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ כָּל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לא הָיָה בְּלִבּוֹ שׁוּם צַד שִׂנְאָה וּקְפֵדָא עָלָיו, אַדְּרַבָּא הָיָה אוֹהֲבוֹ וְלא הָיָה בְּלִבּוֹ עָלָיו כְּלָל כִּי הָיָה רַק כֻּלּוֹ טוֹב מַמָּש