המחזאי פרנק וודקינד נולד ב 1864 בהאנובר. מאוחר יותר עברה משפחתו לציריך אך הוא חזר ללמוד במינכן ומאוחר יותר התחיל לכתוב לתיאטרון.
את מחזהו המפורסם ביותר "לולו" על זונה המסתבכת ביחסים מכל המינים, בורחת מגרמניה לאנגליה ונרצחת שם על ידי ג'ק המרטש לא העלו בארץ. אני מכיר רק את הסרט האילם הנפלא שנעשה לפי המחזה וכמובן האופרה שכתב אלבן ברג. וודקינד היה פרובוקאטור חברתי כל ימיו וניסה בדרכו לשנות את החברה הבורגנית.
האביב מתעורר כבר היה מוכן להצגה בשנת 1906 אך הצנזורה פסלה אותו ברגע האחרון וההצגה לא עלתה. הוא הוצג לראשונה רק ב1946. אם זיכרוני אינו מטעני הוא הוצג בתיאטרון באר שבע פעם (לא ראיתי) ובבית צבי.
המחה עוסק בצעירים מתבגרים. אפשר לראות בו את האב הרוחני של גיבורי "סרט לבן" אותו חינוך נוקשה. אותה בורגנות קשת ערכים, בה לא מדברים על יחסי מין בשום צורה עם הילדים, וכשהם מגלים את עולם המין הם מסתבכים. מכיוון שוודקינד גר במינכן יש להניח שגיבוריו פחות קרתניים מילדי סרט לבן, אלו הילדים של סוף המאה התשע עשרה שגדלו להיות ההורים של תחילת המאה העשרים וזו צורת החיים שהם ממשיכים להנחיל. מלבד נער אחד בעל מחשבה עצמאית שום קדמה לא מתדפקת שם על הדלתות. יש אמנם סימנים לליברליות מסוימת המתפתחת אצל הצעירים, אלו שנסעו אחרי המלחמה הגדולה לחיות בברלין חיו את החיים הסוערים של ברלין הדקדנטית. את האחרים ראינו בסרט לבן.
המחזה עוסק בעיקרו בהתעוררות היצר חסר יכולת ההתבטאות של הצעירים. ישנם ההורים, המורים, הכומר. שומרי מסורת והסגירות המוחלטת.
אביב מתעורר. צילום דניאל קמינס
כיתה של צעירים מאכלסת את המחזה אך שלושה מהם עומדים במרכזו. מלכיור (עידו ברטל) האינטלקטואל בהתהוות. נער המנסה לשבור את השתיקה, להבין ואולי לשנות פעם את העולם, אך הכל בתמימות כי אין לו עדיין כלים. גם כשהוא מכריז על עצמו כאתיאיסט הוא עדיין ילדותי. ונדלה (נינט טייב) התמימה ומוריץ (עידו רוזנברג) התמים שאיננו מבין או יודע להתמודד עם היצרים המתעוררים בו. תמימות שתוליך את חיי כולם לטרגדיה. הצעירים מגלים את המין דרך בתי זונות.
הסיפור טרגי. מלכיור מתאהב בונדלה ומכניס אותה להריון. מסיבות אחרות הוא צריך לברוח מהעיר ואינו יודע על מצבה. ונדה נשלחת לעבור הפלה אך מתה "מאנמיה" מוריץ שחלומות על רגלי נשים אינם מרפים ממנו איננו מצליח לעבור את הבחינות, נשאר כיתה ובשל יחסם הרע של אביו ומוריו, מתאבד. מלכיור חוזר לפגוש את ונדלה אך מגלה שהיא מתה וגם הוא מתאבד.
לא חשבתי שאפשר יהיה להפוך מחזה עם אמירה מורכבת כל כך למחזמר. חלק מהדושיח הפך לשירים. הדמויות קצת שוטחו. אך המסר נשאר. אין חיים בלי מין. ואין צעירים שאינם מנסים לגלות את סודותיו. ומין יכול ללבוש צורות רבות, גם חד מיניות.
אם במחזה רגיל יש בדרך כלל קונפליקט אחד של גיבור מרכזי, כאן הקונפליקט מתפרש על חייהם של לפחות שלושת הגיבורים.
השירים בחלקם מצליחים להיות תחליף מצוין למונולוגים פנימיים המבהירים את המתרחש בנפשם של הצעירים. המוסיקה המודרנית, בעיקר רוקיסטית, הופכת את המחזה לבן ימינו וגורמת לו להראות רלוונטי גם לצעירים של היום.
אביב מתעורר הוא מחזמר אמריקאי לא טיפוסי כלל. יש בו חתרנות חברתית ופרובוקטיביות שלא נעלמה במוסיקה. בהצגה שראיתי היו המוני צעירים שבאו לראות את נינט כנראה, והם התלהבו מאוד מההצגה עצמה.
אינני מכיר את העיבוד המקורי, האמריקאי, אך נראה שדניאל אפרת הצליח ליצור עיבוד טוב מאוד בעל רמות שונות של שפה. זו עם הסלנג המודרני של הצעירים וזו של המבוגרים.
אביב מתעורר. צילום דניאל קמינס
ובאשר לביצוע. השאלה הראשונה היא כמובן, אז איך נינט? ובכל, נינט בסדר גמור. כמובן שמבחינה מוסיקלית היא שרה בצורה המקצועית מכולם ומוכיחה שהיא מסוגלת לעבור לא רק משירי המאמי לרוק לא קומוניקטיבי אלא שהיא עוברת מצוין לשירה בימתית בעולם מחזמר הדורש ממנה טכניקה של שירה המתאימה לדמות ולסיטואציה. היא מצליחה לעבור משירים שקטים לשירי מחאה בלי שום בעיה. היא מתגלה גם כשחקנית טובה למדי. היא יוצרת דמות של נערה תמימה בשכנוע רב. היא דרמתית כשצריך וענוגה ברגעים אחרים.
עידו ברטל הוא שחקן חדש. יש לו אישיות בימתית נעימה מאוד. הוא נראה טוב ומצליח לשכנע לרגעים בכנות שלו ולפחות ברגע אחד בו ונדלה מבקשת להכות אותה במקל הוא מצליח לשכנע בהתרגשות וההתפרקות שלו. הוא איננו זמר מקצועי אך הוא מגיש את שיריו די במדויק. אך כעת כדי לבדוק עד כמה הוא שחקן אמיתי צריך יהיה לראות אותו בתפקיד אחר, במחזה של ממש שלא יוכל להסתתר מאחורי תנועה ושירה אלא להתחבר באמת ליכולת הרגשית שלו ויכולתו לאפיין גם דמויות אחרות.
זה שאני מחבב מאוד את עידו רוזנברג איננו סוד. אני עוקב אחריו עוד מימי בית צבי שכבר שם משך תשומת לב. כאן הוא מוכיח שוב את כשרונו ההולך ומתבשל. מבחינת משחק הוא המשכנע ביותר בהצגה הזו. הרגישות הנאורוטית שלו עוברת מצוין. והוא מוכיח שהוא יודע להעביר שיר.
ישנם עוד כמה שחקנים. אי אפשר למנות את כולם. אחד מהם יש לו את הרגע שלו והשיר שלו ורובם עושים זאת בצורה סבירה. אך כמה מהם אזכיר בכל זאת צריך לציין במיוחד את דניאל אפרת המוכיח יכולת טובה ומקצועית יותר מהאחרים. אלון לוי המפתה את אחד הנערים ליחסי מין משכנע במניפולטיוויות שלו.
והילה זייתון, זו שכעבר פרצה את הגבולות. שהיא מינית במודע ומנצלת גברים. יש לה שיר שהיא מבצעת בדרמטיות משכנעת.
הבמה של ערן צור צבעונית מאוד ועוזרת ליצור אווירה ולאפיין תקופה. הקירות גבוהים מאוד כמו בבתים עתיקים. חלונות גדולים. ואביזרי במה הנכנסים ויוצאים ומשרתים את הרגע.
אביב מתעורר. צילום דניאל קמינס
אז אם הכל טוב, למה ההצגה לא עבדה עלי בחלק מהזמן? מה יש בה במערכה הראשונה שנראית קצת ארוכה מדי ומעייפת. נדמה לי שגלעד קמחי הבמאי היה עסוק מדי בצורה, בתנועה ובכוריאוגרפיה ולא הידק מספיק את רגעי המשחק. הפכית השחקנים לכוכבי רוק המסתובבים על הבמה עם מיקרופון אחד צמוד ללחי ואחד שיוצא ממני כיסים ומחבואים והופך אותם לכוכבי רוק קצת מטשטש את הרגישות. אני מבין שקמחי רצה לעשות הכל כדי שהמחזה ייראה רלוונטי ובן ימינו, אך משהו החל לאיבוד בדרך והעובדה שהשחקנים היו בסדר לא ממש עזרה ברגעים אלו. מצד שני, היו לו בהחלט רעיונות בימוי יפים.
צריך לזכור שזה מחזמר אמריקאי, אני מניח שחלק מהוראות הבימוי ישנן במחזה הכתוב שהצריך לקרב אותו לקהל צופים חובבי מחזות זמר מודרניים.
חשבתי לרגעים שהבעיה היא שלי, שאולי אינני מתרגש מספיק ממחזות זמר אך אז נזכרתי מיד במחזות איש למנשה, סיפור הפרברים ושיער שריגשו אותי עד דמעות.
ייתכן מאוד שחלק מהבעיה טמון בשאלת הסאונד. אינני יודע אם אכן שני המיקרופונים עבדו במקביל אך לעתים מלים נבלעו בתזמורת הטובה לעצמה אך המוגברת מדי בשביל שחקנים שאינם זמרי רוק מקצועיים.
בסופו של עניין, גם אם ההצגה אינה מושלמת היא מהנה ברוב הזמן וזה לא מעט.
את מחזהו המפורסם ביותר "לולו" על זונה המסתבכת ביחסים מכל המינים, בורחת מגרמניה לאנגליה ונרצחת שם על ידי ג'ק המרטש לא העלו בארץ. אני מכיר רק את הסרט האילם הנפלא שנעשה לפי המחזה וכמובן האופרה שכתב אלבן ברג. וודקינד היה פרובוקאטור חברתי כל ימיו וניסה בדרכו לשנות את החברה הבורגנית.
האביב מתעורר כבר היה מוכן להצגה בשנת 1906 אך הצנזורה פסלה אותו ברגע האחרון וההצגה לא עלתה. הוא הוצג לראשונה רק ב1946. אם זיכרוני אינו מטעני הוא הוצג בתיאטרון באר שבע פעם (לא ראיתי) ובבית צבי.
המחה עוסק בצעירים מתבגרים. אפשר לראות בו את האב הרוחני של גיבורי "סרט לבן" אותו חינוך נוקשה. אותה בורגנות קשת ערכים, בה לא מדברים על יחסי מין בשום צורה עם הילדים, וכשהם מגלים את עולם המין הם מסתבכים. מכיוון שוודקינד גר במינכן יש להניח שגיבוריו פחות קרתניים מילדי סרט לבן, אלו הילדים של סוף המאה התשע עשרה שגדלו להיות ההורים של תחילת המאה העשרים וזו צורת החיים שהם ממשיכים להנחיל. מלבד נער אחד בעל מחשבה עצמאית שום קדמה לא מתדפקת שם על הדלתות. יש אמנם סימנים לליברליות מסוימת המתפתחת אצל הצעירים, אלו שנסעו אחרי המלחמה הגדולה לחיות בברלין חיו את החיים הסוערים של ברלין הדקדנטית. את האחרים ראינו בסרט לבן.
המחזה עוסק בעיקרו בהתעוררות היצר חסר יכולת ההתבטאות של הצעירים. ישנם ההורים, המורים, הכומר. שומרי מסורת והסגירות המוחלטת.
אביב מתעורר. צילום דניאל קמינס
כיתה של צעירים מאכלסת את המחזה אך שלושה מהם עומדים במרכזו. מלכיור (עידו ברטל) האינטלקטואל בהתהוות. נער המנסה לשבור את השתיקה, להבין ואולי לשנות פעם את העולם, אך הכל בתמימות כי אין לו עדיין כלים. גם כשהוא מכריז על עצמו כאתיאיסט הוא עדיין ילדותי. ונדלה (נינט טייב) התמימה ומוריץ (עידו רוזנברג) התמים שאיננו מבין או יודע להתמודד עם היצרים המתעוררים בו. תמימות שתוליך את חיי כולם לטרגדיה. הצעירים מגלים את המין דרך בתי זונות.
הסיפור טרגי. מלכיור מתאהב בונדלה ומכניס אותה להריון. מסיבות אחרות הוא צריך לברוח מהעיר ואינו יודע על מצבה. ונדה נשלחת לעבור הפלה אך מתה "מאנמיה" מוריץ שחלומות על רגלי נשים אינם מרפים ממנו איננו מצליח לעבור את הבחינות, נשאר כיתה ובשל יחסם הרע של אביו ומוריו, מתאבד. מלכיור חוזר לפגוש את ונדלה אך מגלה שהיא מתה וגם הוא מתאבד.
לא חשבתי שאפשר יהיה להפוך מחזה עם אמירה מורכבת כל כך למחזמר. חלק מהדושיח הפך לשירים. הדמויות קצת שוטחו. אך המסר נשאר. אין חיים בלי מין. ואין צעירים שאינם מנסים לגלות את סודותיו. ומין יכול ללבוש צורות רבות, גם חד מיניות.
אם במחזה רגיל יש בדרך כלל קונפליקט אחד של גיבור מרכזי, כאן הקונפליקט מתפרש על חייהם של לפחות שלושת הגיבורים.
השירים בחלקם מצליחים להיות תחליף מצוין למונולוגים פנימיים המבהירים את המתרחש בנפשם של הצעירים. המוסיקה המודרנית, בעיקר רוקיסטית, הופכת את המחזה לבן ימינו וגורמת לו להראות רלוונטי גם לצעירים של היום.
אביב מתעורר הוא מחזמר אמריקאי לא טיפוסי כלל. יש בו חתרנות חברתית ופרובוקטיביות שלא נעלמה במוסיקה. בהצגה שראיתי היו המוני צעירים שבאו לראות את נינט כנראה, והם התלהבו מאוד מההצגה עצמה.
אינני מכיר את העיבוד המקורי, האמריקאי, אך נראה שדניאל אפרת הצליח ליצור עיבוד טוב מאוד בעל רמות שונות של שפה. זו עם הסלנג המודרני של הצעירים וזו של המבוגרים.
אביב מתעורר. צילום דניאל קמינס
ובאשר לביצוע. השאלה הראשונה היא כמובן, אז איך נינט? ובכל, נינט בסדר גמור. כמובן שמבחינה מוסיקלית היא שרה בצורה המקצועית מכולם ומוכיחה שהיא מסוגלת לעבור לא רק משירי המאמי לרוק לא קומוניקטיבי אלא שהיא עוברת מצוין לשירה בימתית בעולם מחזמר הדורש ממנה טכניקה של שירה המתאימה לדמות ולסיטואציה. היא מצליחה לעבור משירים שקטים לשירי מחאה בלי שום בעיה. היא מתגלה גם כשחקנית טובה למדי. היא יוצרת דמות של נערה תמימה בשכנוע רב. היא דרמתית כשצריך וענוגה ברגעים אחרים.
עידו ברטל הוא שחקן חדש. יש לו אישיות בימתית נעימה מאוד. הוא נראה טוב ומצליח לשכנע לרגעים בכנות שלו ולפחות ברגע אחד בו ונדלה מבקשת להכות אותה במקל הוא מצליח לשכנע בהתרגשות וההתפרקות שלו. הוא איננו זמר מקצועי אך הוא מגיש את שיריו די במדויק. אך כעת כדי לבדוק עד כמה הוא שחקן אמיתי צריך יהיה לראות אותו בתפקיד אחר, במחזה של ממש שלא יוכל להסתתר מאחורי תנועה ושירה אלא להתחבר באמת ליכולת הרגשית שלו ויכולתו לאפיין גם דמויות אחרות.
זה שאני מחבב מאוד את עידו רוזנברג איננו סוד. אני עוקב אחריו עוד מימי בית צבי שכבר שם משך תשומת לב. כאן הוא מוכיח שוב את כשרונו ההולך ומתבשל. מבחינת משחק הוא המשכנע ביותר בהצגה הזו. הרגישות הנאורוטית שלו עוברת מצוין. והוא מוכיח שהוא יודע להעביר שיר.
ישנם עוד כמה שחקנים. אי אפשר למנות את כולם. אחד מהם יש לו את הרגע שלו והשיר שלו ורובם עושים זאת בצורה סבירה. אך כמה מהם אזכיר בכל זאת צריך לציין במיוחד את דניאל אפרת המוכיח יכולת טובה ומקצועית יותר מהאחרים. אלון לוי המפתה את אחד הנערים ליחסי מין משכנע במניפולטיוויות שלו.
והילה זייתון, זו שכעבר פרצה את הגבולות. שהיא מינית במודע ומנצלת גברים. יש לה שיר שהיא מבצעת בדרמטיות משכנעת.
הבמה של ערן צור צבעונית מאוד ועוזרת ליצור אווירה ולאפיין תקופה. הקירות גבוהים מאוד כמו בבתים עתיקים. חלונות גדולים. ואביזרי במה הנכנסים ויוצאים ומשרתים את הרגע.
אביב מתעורר. צילום דניאל קמינס
אז אם הכל טוב, למה ההצגה לא עבדה עלי בחלק מהזמן? מה יש בה במערכה הראשונה שנראית קצת ארוכה מדי ומעייפת. נדמה לי שגלעד קמחי הבמאי היה עסוק מדי בצורה, בתנועה ובכוריאוגרפיה ולא הידק מספיק את רגעי המשחק. הפכית השחקנים לכוכבי רוק המסתובבים על הבמה עם מיקרופון אחד צמוד ללחי ואחד שיוצא ממני כיסים ומחבואים והופך אותם לכוכבי רוק קצת מטשטש את הרגישות. אני מבין שקמחי רצה לעשות הכל כדי שהמחזה ייראה רלוונטי ובן ימינו, אך משהו החל לאיבוד בדרך והעובדה שהשחקנים היו בסדר לא ממש עזרה ברגעים אלו. מצד שני, היו לו בהחלט רעיונות בימוי יפים.
צריך לזכור שזה מחזמר אמריקאי, אני מניח שחלק מהוראות הבימוי ישנן במחזה הכתוב שהצריך לקרב אותו לקהל צופים חובבי מחזות זמר מודרניים.
חשבתי לרגעים שהבעיה היא שלי, שאולי אינני מתרגש מספיק ממחזות זמר אך אז נזכרתי מיד במחזות איש למנשה, סיפור הפרברים ושיער שריגשו אותי עד דמעות.
ייתכן מאוד שחלק מהבעיה טמון בשאלת הסאונד. אינני יודע אם אכן שני המיקרופונים עבדו במקביל אך לעתים מלים נבלעו בתזמורת הטובה לעצמה אך המוגברת מדי בשביל שחקנים שאינם זמרי רוק מקצועיים.
בסופו של עניין, גם אם ההצגה אינה מושלמת היא מהנה ברוב הזמן וזה לא מעט.
050-3331-331