בתהליך שהאדם עובר בחיי היום יום לכל דבר יש סיבה ותוצאה. הצלחה - סיבה מאחוריה, כישלון - סיבה מאחוריו. דפוסי התנהגות שונים מובילים את האדם למעשים וכו'.

כל תהליך בנוי מסיבה ותוצאה, אם אין סיבה לעשות משהו אין תוצאה. כאשר האדם מקשר בין סיבה לתוצאה הוא מבין יותר את התהליך. וכאשר האדם לא מקשר בין סיבה לתוצאה הוא נותר פעור פה ושואל את עצמו איפה הוא טעה, ואף שוכח את התהליך כי הוא לא התבונן בו כראוי.

כאשר האדם לא מתבונן בתהליך כראוי, הוא מגלה שאו ששכח את הדבר או שבעצם הוא התנהג באופן אוטומטי בלי להבין את הסיבה של הדברים שהוא עושה.

כאשר האדם לא חי בצורה מסודרת הכל מתבלבל והוא יכול לחיות את החיים באופן כזה שלא ישקפו אותו כלל.

אם האדם חי באופן מסודר הוא מבין שהוא מקשר בין סיבה לתוצאה, זוהי עבודה עם יגיעה אבל כל טיפת זיעה שווה את זה.

בעצם, לעתים יש את הנקודות והחורים שיש לאדם באמצע הדברים שהוא מתכנן שלפעמים מפריעים לו. הוא מסביר לעצמו שהוא היה באותה הבנה של אותו הרגע כך, הוא יכול להסביר לעצמו שהוא הגיע עכשיו להבנה שלא הייתה לו כל החיים והוא לא היה מקבל אותה כל החיים ועכשיו זכה להבנה זו. אבל, משהו חסר כאן.

הנקודה היא שהאדם רגיל לעשות את מעשיו באופן אוטומטי ולא מועיל עבור עצמו ולכן, למרות שאולי הוא מועיל לאחרים, הוא בסופו של דבר הרסני ולכן גם לאחרים הוא לא הועיל זוהי רק אשליה. אשליה שמתנפצת במהירות. האדם לא חי רק עבור אנשים.

וכפי שמכר טוב אמר לי, האדם חי קודם כל בשביל עצמו וכאשר האדם עושה משהו גם הוא צריך לקבל מהדבר הזה צמיחה אישית. אם הדבר הזה לא מועיל לו - הוא מזיק לו.

אין כאן אמצע, או שזה לכאן או שזה לשם. כאשר האדם חושב שהוא במקום אז זה לא נכון, האדם או שהוא עולה או שהוא יורד.

האדם לא נשאר במקום. רגע אחד של מחשבה מוביל לרגעים הבאים לטובה או לרעה והדבר תלוי בבחירת האדם.

הנתונים הבאים: שמירה על הקיים, ביצוע הדברים לטובת האדם, סדר, סדר בראש והתייעלות כל אלו תלויים בדבר אחד - בלחדד את ההבנה של סיבה ותוצאה.

כאשר האדם לא שם לב לדברים, ומתנהג באופן אוטומוטי שלא ייתפלא למה הוא לא יודע למה הוא עשה את מה שהוא עשה.

האדם יכול לעשות לעצמו תזכורת ולשאול את עצמו, למה אני עושה את מה שאני עושה? מה המטרה שאני עושה את מה שאני עושה?

מה הסיבה שאני עושה את הדברים?

נניח שהאדם התבטל ולא עשה את מה שבאמת רצה, כי הוא התרגל לפעולה אוטומטית. אח"כ הוא שואל את עצמו: בזמן X, למה עשיתי את מה שעשיתי? וכנראה שלא תהיה תשובה. אבל התשובה היא שהאדם בין תכנון לתכנון עשה פעולה אוטומטית שהוא לא שאל למה הוא עושה את מה שהוא עושה והניח הנחת יסוד שגויה כאילו הפעולה הזו לא משנה כלום, אבל כל פעולה שהאדם עושה משנה כי היא קובעת את המגמה של האדם אם הוא מתרחק מהמהות הפנימית שלו או מתקרב למהות הפנימית.

ולכן, כל פעולה חשובה, וכל ההרגשה של תפיסת החיים עדיין יכולה להיות מוטעית אם האדם לא אמיתי מספיק עם עצמו.

ומה כוונת הדברים? הכוונה היא שהאדם יכול להרגיש "טוב" גם כאשר הוא עושה פעולה שזיפית. גם אם הוא לא באמת מחובר למהות הפנימית שלו, הוא לא יכול לרמות את עצמו, עדיין הוא לא ירגיש טוב. כדי להרגיש טוב באמת, יש צורך להתחבר למהות הפנימית.

והרעיון הוא לקשר בין הסיבה לתוצאה ולנסות להבין את הקשר בין הסיבה לתוצאה של הדברים ע"י הסתכלות על המציאות כפי שהיא. וטוב שהאדם יעבוד באופן מסודר על החיים שלו ויחיה בצורה מסודרת כי הדבר הזה יסדר לו את הראש. וכאשר האדם עובד עם ראש מסודר וגם "סוגר חורים בהבנה" הדבר הזה יוצר אצלו שקט בחיים והתקדמות לפי הרף הכי גבוה עבורו.

ומה הכוונה "סגירת חורים בהבנה"?

הכוונה היא לכך שהאדם לעתים בין תכנון לתכנון מרגיש רפיון מסויים, ובאותו הזמן הוא עושה דברים שאח"כ הוא מצטער עליהם ומבין שהוא לא הסתכל על למה הוא עושה את מה שהוא עושה והיה נדמה לו שזה "חלק מהעניין" ושזה "לא כלול בזמן" אבל זה קיים על נקודת הזמן וזה ממשי ואי אפשר לאדם לרמות את עצמו. לעתים גם האדם ממציא תירוצים נוספים לעצמו ואומר בדיעבד: מנוחה נפשית, פעולה לשיפור ההבנה וכו'. אבל אלו הטעיות עצמיות. אלו למעשה "החורים שבהבנה"

למה זה קורה? מפני שהאדם לא באמת מקשר את הסיבה לתוצאה. מה הכוונה? הוא לא רואה את הדברים לטווח הרחוק. הוא מסתכל עכשיו על הדברים רק עכשיו ולא מסתכל על ההשלכות של הדברים על המשך דרכו. לכן הוא נשאב לכל הקונפליקטים הלא רצויים.

ולכן, שאלה מתוות דרך היא השאלה, מה המטרה שאני עושה את מה שאני עושה? מה ההשלכות של הדברים שאני עושה על העתיד?

כמה זה לוקח? שעה? כל יום שעה במשך חודש זה 30 שעות. כמה זה בשנה? 30*12=360 שעות.

סכום זה לא הולך ברגל שכן, כמה קורסים אפשר לעשות עם הסכום הזה של הזמן? כמה חזרה על החומר והכל בורח לאדם מתחת לאף? וכל זאת בזמן שעובר בלי שהוא מרגיש כי הוא לא מחבר בין הסיבה למה הוא עושה את הדברים שהוא עושה? ומה המטרה שהוא עושה את מה שהוא עושה? לבין התוצאה מה ההשלכות של המעשים שלו על עתידו.

ולכן, אם האדם החליט לחיות מסודר, עליו לחיות מסודר עד הסוף. כי מה הסיבה שהאדם מפספס את הדברים בין תכנון לתכנון? מהסיבה שהוא לא מסתכל באותו הזמן הקצר בין ההתכנונים על ההשלכות של אותם המעשים באותו הזמן.

ואיך בעצם לסגור "חורים בהבנה"? ע"י שהאדם ישאל את עצמו למה הוא עושה את מה שהוא עושה? מה המטרה שהוא עושה את הדברים? מה יהיו ההשלכות של המעשים שלו. וע"י שיעבוד באופן מסודר עד הסוף עם יומן או דף ויעשה רשימת מכולת, ולא יזגזג בין תכנון לתכנון ויעשה אותו עד הסוף יצליח לממש את הפוטנציאל במלואו וישכח מכל הטעויות הישנות. אבל לעשות את הדברים בשלמות עד הסוף?

ולמה זה חשוב להוביל את הדברים עד הסוף? כי אין דבר כזה אמצע רק אם האדם עושה מעשה בשלמות יש אמצע.

אפשר להביא כדוגמה מעולם המתמטיקה את עניין הממוצע אם יש קבוצה של אנשים שחלקה הגדול יותר עם ממוצע גבוה אז הם מטים את הכף, ואם ההיפך אז הכף מוטית לכיוון ההפוך. ואם בא אדם נוסף עם אותו ממוצע אז המשקל נשאר יציב.

וכך אותו הדבר לגבי מעשים, כאשר הדברים נעשים באופן שלם, והאדם לא מזגזג רק אז האדם מצליח לאזן את הדברים.

בעניין חורים בהבנה ניתן להביא מעולם המתמטיקה שבעבר, חיפשו שיטות לחשב שטח משולש מרובע ומצאו וכן בשאר הצורות הרגילות. אך, בראותם שטחים מעוקמים החלו להיווצר "חורים" שגם אותם צריך לחשב כי הם חילקו את הצורה העקומה למלבנים מלבנים קטנים קטנים ונשארו חורים מעין "פיקסלים" שאותם לא ניתן היה לחשב בצורה זו. לכן, החליטו להמציא את שיטת ה - DX ועשו על כל השטח אינטגרל.

כך האדם צריך ללכת על "כל השטח" של הנושא וללכת עד הסוף בשלמות ואז לחוות את ההצלחה.

בדרך הזו של התמדה מסוג זה, האדם כל הזמן יעלה לדרגות הבנה חדשות אבל מתוך הרגשה שהוא עשה מספיק.