בחווייה שלך, מהי התעוררות?
קשה לענות על השאלה מהי התעוררות. הסיבה היא לא שאי אפשר לומר את זה. אפשר, בדרכים רבות. הסיבה היא שמי ששומע מהזווית השגויה, לא יכול לקלוט. הוא יתרגם את זה בהכרח למשהו מוכר. כלומר - לחוויה.
התעוררות אינה בחוויה שלי או בחוויה שלו. אין התעוררות "בחוויה שלי", יש פשוט התעוררות. מי שיש לו חוויית התעוררות אינדיווידואלית משלו, שונה משל "המוארים האחרים", לא התעורר עדיין.
כשאת שומעת (כלומר כשהמיינד שומע) על משהו שהוא אינו חוויה, הוא ישר מנסה לדמיין איך זה. הוא ישר מנסה לדמיין... איזו חוויה זו. או שהוא מנסה להבין את הסוגיה הפילוסופית - חוויה שאינה חוויה. אך התעוררות אינה של המיינד, עצם ההתעוררות היא הראיה שהמיינד אינו הכלי להשגת תבונה, אמת, חופש או אושר. בהתעוררות רואים שהמיינד הוא כלי להמצאת מחשבות (ובעזרת הגוף, גם רגשות), לא יותר מזה. התעוררות היא ראיה שכל המחשבות הרבות שחלפו, שדאגו לי, ל"אני", לפחדיו, לתשוקותיו, למצבו הרוחני, יצרו (ועדיין יכולות ליצור) אשליה חזקה, אך שזוהי אשליה.
מאחורי הגופים השונים, מחשבות האני השונות, יש רק אחד. זה אותו אחד. התעוררות היא לא רק להבין את זה או להסכים לזה, אלא לראות שתכל'ס, זה אני. קצת מפחיד לחשוב שאת לא קיימת כפי שחשבת, ואולי עוד יותר מפחיד שבכל העולם יש רק אחד, ושזו את... אבל מי שיש בו כמיהה לגלות מה אמיתי, צריך להיות מוכן לנורא מכל. (-:
לראות שזה אני, זה כולל לראות כמה טוב אני, וזה די מחסל את רעיונות הקטנות והנחיתות והבדידות וכו'. לראות שזה אני, זה גם לראות כמה טובים כולם. (כי כזכור, אין "כולם", יש רק אני). זה לראות את האחד שקורן מאחורי עיניהם של כולם, גם אם הן כבויות מאד. ואז - אופס, הלכו גם מחשבות העליונות, המחשבות הפילוסופיות, והרוחניקיות.
במחשבה שנייה, אולי אפשר לומר כך: כל עוד אתה יכול לתאר את ה"חוויה שלך" - אתה לא מואר. אך ברגע שאתה כבר לא יכול לתאר את החוויה שלך, כי לא ברור לך איפה האני הזה שהחוויה אמורה להיות שלו, כנראה שמשהו טוב קרה לך...
האם הארה היא חוויה הפיכה?
הארה אינה חוויה. זהו זיהוי של אמת. זוהי אינה חוויה נפלאה, אלא זיהוי של עובדה די מחרידה עבור המזהה (אופס, הכל היה אשליה). עם זאת, ההשלכות של הזיהוי המחריד הזה הן נפלאות למדי.
אם היית חי בעידן בו חשבו שכדור הארץ הוא פלטה שטוחה, אך היית מצטרף לטיסה בחללית ורואה בעיניך שכדור הארץ הוא עגול, הרי לעולם לא היית חושש שתחזור שוב לאמונה שכדור הארץ שטוח. לא היית חושש שתהיה שוב "כבול" באמונה זו.
לזיהוי אמת זו היו גם השלכות מאד חשובות על חייך: אם היית מפליג בספינה בים, לעולם שוב לא היית חושש להגיע לסופה של הפלטה ו"ליפול לתהום" כפי שהאמינו אז בני האדם. היית יודע שכדור הארץ תמיד היה עגול, ותמיד יהיה, ואין סכנה ליפול, ומי שמאמין אחרת ומפחד - חי באשליה.
וכשהיית עומד על צוק מול הים עם חברך, הוא היה אומר לך: משוגע אחד, רד מהעננים - הבט לאופק, אתה לא רואה שהעולם שטוח? ואתה היית שותק. לא הייתה לך דרך לומר לו שמראה עיניו מתעתע בו. היית יודע שחברך מסיק מסקנה שגויה מהמראה הנגלה לעיניו, ולכן ליבו מתמלא בפחד (מליפול לתהום), ביהירות (כלפיך), ובחוסר פתיחות (לחפש אחר האמת). בשל הידיעה כי פחדיו ויהירותו הם אשליה, היית חומל עליו. לא כי אתה טוב יותר או שונה ממנו, אלא רק כי אתה רואה כיום את מה שהוא עדיין אינו רואה (כפי שאתה לא ראית בעבר).
ואם היה חברך צריך לצאת להפלגה, והיה מספר לך על פחדו ליפול ב"סוף העולם", היית מקשיב לו, ומנסה להקל עליו, אך היית יודע - הפחדים הם פרי אמונתו בלבד. אשליה. היית נשאר חברו, תמיד מוכן לספר לו על האמת, אך לעולם לא מנסה לדחוף לו אותה בכוח. וכך היית חי בעולם - חופשי מפחד בעצמך, שמח, ויחד עם זאת מלא בחמלה כלפי חברך.
אני חוששת שבדרך הרוחנית אאבד את ההנאות והתשוקות שיש לי כיום, כי הן יתבררו כאשליה. האם אתה אינך חש לפעמים חרטה על שעזבת את עולם האשליה ואיבדת אותו? האם ההתעוררות היא תחליף נאות להנאות שאבדו?
כשמתחילים ללכת בדרך, הרע הופך לטוב. הטוב לרע.
הרע הופך ליותר ויותר טוב, כי אנו מזהים שהוא החוויה האמיתית שלנו, זו שהכחשנו והדחקנו. המפלצות הפנימיות המאיימות על חיינו מרימות את ראשן כדי שנראה אותן ונכיר אותן, והן הופכות לקרובות יותר ומוכרות יותר. מישהו לרוץ איתו.
הטוב הופך לרע, כי הוא מזוהה יותר ויותר כאשליה שהיא חלק ממנגנון הסבל. אנו מזהים שהטוב - החוויות המענגות, המספקות והמרגיעות - הוא התחנה העליונה ברכבת ההרים, שם היא כמעט נעצרת לרגע, הנוף מדהים והרוח נושבת בשיער, ומשם מתחילה נפילת האימה בחזרה אל הקרקע, וחוזר חלילה.
בסוף הדרך, הטוב והרע הופכים לטוב. זוהי התגלית הגדולה והמפתיעה ביותר שאדם יכול לגלות במהלך חייו: שמאחורי כל הטוב והרע, האושר והסבל, לידת התינוק המשמחת ומותו בטרם עת בתאונה, האורגזמה המינית והבדידות המדכאת, וגם מאחורי הפרעת הבורדר - ליין - מאחורי כל זה טבע האדם הוא אושר, טוב לב, הומור ושלווה. ושפיות מוחלטת. וכך גם טבעו של כל יצור חי, ושל כל העולם.
האם אני מתחרט על העולם שזנחתי מאחור? ובכן, אני מציץ כרגע מהחלון, ורואה שהעולם עדיין כאן. ממש כרגע הוא כאן. והיכן הוא העולם שהיה בעבר? הוא זיכרון בלבד. מה שזנחתי, לכאורה, מאחור הוא רק את הנטיה האובססיבית לא לחיות בעולם היחיד שקיים, זה שקיים עכשיו, אלא בעולם הזיכרונות של העבר שלי (הילדות שלי, הבגרות שלי, האקסית שלי, הבעיות הפסיכולוגיות שאובחנו לי) ועולם הדמיונות של העתיד שלי (אני רוצה להיות, אני צריך לחוות, יהיה לי טוב כש... אני מפחד שלעולם לא אחווה)...
העולם שזנחתי מאחור הוא ערימת חרא מצחינה של מחשבות שגויות, שמעליה חגים כמה זבובים, ושמתחתיה הייתי קבור. העולם האמיתי הוא זה שבו כל ערימת החרא נעלמה (התגלתה כדמיונית), ואני הוא הזבוב שחג מעל שדות האירוסים והחמניות, הקניונים והמשרדים, הברים ושדות התעופה. וכמאמר המשורר: "מה אכפת לו לזבוב?". אני מקווה שזה עונה על שאלת החרטה.
התעוררות איננה חוייה. להיות ער אינה "חוייה שאינה נגמרת לעולם". כלומר - זה אינו "היי" תמידי. זה להיות התודעה שבתוכה חולפים להם מצבי העונג והכאב הפיזי, הרגשות השונים והחוויות השונות. כאלה שידעו לא - חוויה זו בעבר קראו לזה סט - צ'יט - אננדה. להיות תבונה - אושר. זה לא שם עצם, וזה לא תיאור של חוויה, וגם לא סוג של מצב. זהו צירוף מילים המבטא את טבעו של מי שאני באמת. מי שאת באמת, אם ניקח ממך את המחשבות. מי שאינו ער, כלומר לא יודע מי הוא, לא יוכל לקלוט או לדמיין זאת. מאיפה אני יודע? אני הייתי האדם הלא ער שמנסה לדמיין מה זה. אז תרתי משמע: הארה זה לא מה שחשבתי.
כיצד אדם יכול לראות את המקור או ה"אין" שמאחורי כל התופעות בעולם? האם יש תרגול ייעודי לכך?
אני הוא המקור, אני הוא האין. לכן תרגול אינו אפשרי מבחינתי. אינני יכול, אפילו אם ארצה, "לתרגל" את מי שאני.
זה כמו שאם תגיד לביבי נתניהו לשבת כל יום, ולתרגל להיות ביבי, הוא יוציא סיגר משובח, יצית אותו, ויצחק עליך. "אני כבר ביבי" הוא יאמר. "אני הכי ביבי. אני קם בבוקר, ובלי לעשות כלום, מיד אני ביבי. לעזאזל, אפילו בשנתי אני ביבי, וחולם חלומות ביביים. אני פשוט כל הזמן ביבי לגמרי, וזה נפלא. לא?".
אבל נגיד שביבי היה מאמין, משום מה, שאיננו ביבי. או שהוא צריך לתרגל כדי לראות או לחוות שהוא ביבי. הוא היה יושב בחליפתו במרפסת ביתו, בתנוחת לוטוס, עוצם עיניים, ומנסה להתחבר לביביותו.
מצד אחד, ברור שזה מיותר. אפילו מגוחך. אבל מצד שני, אם ביבי מאמין ממש חזק שהוא לא ביבי, ושהוא חייב לתרגל כדי לדעת מי הוא, אז אולי רצוי שהוא יתרגל. אולי יום אחד במרפסת הוא באמת יתעורר:
"? I am already Bibi, damn it. What the fuck am I doing on this porch"
האם תוכל לדבר על תחושת החוסר של האדם, המובילה אותו לחיפוש הרוחני?
במהלך החיפוש הרוחני המיינד הופך כביכול ליותר ויותר "מואר": יותר כן, יותר מכיר את עצמו, פחות משליך את תפיסותיו על הסביבה, יותר קרוב למקור תחושת החוסר והכאב.
אך אתה אינך המיינד, אינך המחשבות, אינך ה - כנות, אינך מחשבת החוסר ואינך תחושת הכאב, ואם אתה כזה שמחשבת חוסר ותחושת כאב לא עולה בו עוד - אתה אינך גם זה.
מחשבת חוסר, תחושת צמא, מחשבת אחדות, תחושת הדר - כל אלה אינם אני. אני תמיד הייתי חופשי מכל אלה ותמיד הייתי מקורם.
תחושת החוסר אינה מקור הווייתי. ההיפך יותר נכון: אני מקור הכל, כולל הווייתה של תחושת החוסר.
יש התעוררות. כמו מחלום. היא פשוטה, זמינה, אמיתית, פתאומית וללא דרך חזרה.
היא אינה סוף תחושת החוסר, אלא סופה של ההשקפה השגויה כאילו תחושת החוסר (ושאר התחושות והמחשבות) היא אני.
זהו גם סופו של העיסוק הרציני (והאינסופי, בתכלס) בתחושת החוסר ובהכחדתה.
אויש, בא לי גלידה.
קשה לענות על השאלה מהי התעוררות. הסיבה היא לא שאי אפשר לומר את זה. אפשר, בדרכים רבות. הסיבה היא שמי ששומע מהזווית השגויה, לא יכול לקלוט. הוא יתרגם את זה בהכרח למשהו מוכר. כלומר - לחוויה.
התעוררות אינה בחוויה שלי או בחוויה שלו. אין התעוררות "בחוויה שלי", יש פשוט התעוררות. מי שיש לו חוויית התעוררות אינדיווידואלית משלו, שונה משל "המוארים האחרים", לא התעורר עדיין.
כשאת שומעת (כלומר כשהמיינד שומע) על משהו שהוא אינו חוויה, הוא ישר מנסה לדמיין איך זה. הוא ישר מנסה לדמיין... איזו חוויה זו. או שהוא מנסה להבין את הסוגיה הפילוסופית - חוויה שאינה חוויה. אך התעוררות אינה של המיינד, עצם ההתעוררות היא הראיה שהמיינד אינו הכלי להשגת תבונה, אמת, חופש או אושר. בהתעוררות רואים שהמיינד הוא כלי להמצאת מחשבות (ובעזרת הגוף, גם רגשות), לא יותר מזה. התעוררות היא ראיה שכל המחשבות הרבות שחלפו, שדאגו לי, ל"אני", לפחדיו, לתשוקותיו, למצבו הרוחני, יצרו (ועדיין יכולות ליצור) אשליה חזקה, אך שזוהי אשליה.
מאחורי הגופים השונים, מחשבות האני השונות, יש רק אחד. זה אותו אחד. התעוררות היא לא רק להבין את זה או להסכים לזה, אלא לראות שתכל'ס, זה אני. קצת מפחיד לחשוב שאת לא קיימת כפי שחשבת, ואולי עוד יותר מפחיד שבכל העולם יש רק אחד, ושזו את... אבל מי שיש בו כמיהה לגלות מה אמיתי, צריך להיות מוכן לנורא מכל. (-:
לראות שזה אני, זה כולל לראות כמה טוב אני, וזה די מחסל את רעיונות הקטנות והנחיתות והבדידות וכו'. לראות שזה אני, זה גם לראות כמה טובים כולם. (כי כזכור, אין "כולם", יש רק אני). זה לראות את האחד שקורן מאחורי עיניהם של כולם, גם אם הן כבויות מאד. ואז - אופס, הלכו גם מחשבות העליונות, המחשבות הפילוסופיות, והרוחניקיות.
במחשבה שנייה, אולי אפשר לומר כך: כל עוד אתה יכול לתאר את ה"חוויה שלך" - אתה לא מואר. אך ברגע שאתה כבר לא יכול לתאר את החוויה שלך, כי לא ברור לך איפה האני הזה שהחוויה אמורה להיות שלו, כנראה שמשהו טוב קרה לך...
האם הארה היא חוויה הפיכה?
הארה אינה חוויה. זהו זיהוי של אמת. זוהי אינה חוויה נפלאה, אלא זיהוי של עובדה די מחרידה עבור המזהה (אופס, הכל היה אשליה). עם זאת, ההשלכות של הזיהוי המחריד הזה הן נפלאות למדי.
אם היית חי בעידן בו חשבו שכדור הארץ הוא פלטה שטוחה, אך היית מצטרף לטיסה בחללית ורואה בעיניך שכדור הארץ הוא עגול, הרי לעולם לא היית חושש שתחזור שוב לאמונה שכדור הארץ שטוח. לא היית חושש שתהיה שוב "כבול" באמונה זו.
לזיהוי אמת זו היו גם השלכות מאד חשובות על חייך: אם היית מפליג בספינה בים, לעולם שוב לא היית חושש להגיע לסופה של הפלטה ו"ליפול לתהום" כפי שהאמינו אז בני האדם. היית יודע שכדור הארץ תמיד היה עגול, ותמיד יהיה, ואין סכנה ליפול, ומי שמאמין אחרת ומפחד - חי באשליה.
וכשהיית עומד על צוק מול הים עם חברך, הוא היה אומר לך: משוגע אחד, רד מהעננים - הבט לאופק, אתה לא רואה שהעולם שטוח? ואתה היית שותק. לא הייתה לך דרך לומר לו שמראה עיניו מתעתע בו. היית יודע שחברך מסיק מסקנה שגויה מהמראה הנגלה לעיניו, ולכן ליבו מתמלא בפחד (מליפול לתהום), ביהירות (כלפיך), ובחוסר פתיחות (לחפש אחר האמת). בשל הידיעה כי פחדיו ויהירותו הם אשליה, היית חומל עליו. לא כי אתה טוב יותר או שונה ממנו, אלא רק כי אתה רואה כיום את מה שהוא עדיין אינו רואה (כפי שאתה לא ראית בעבר).
ואם היה חברך צריך לצאת להפלגה, והיה מספר לך על פחדו ליפול ב"סוף העולם", היית מקשיב לו, ומנסה להקל עליו, אך היית יודע - הפחדים הם פרי אמונתו בלבד. אשליה. היית נשאר חברו, תמיד מוכן לספר לו על האמת, אך לעולם לא מנסה לדחוף לו אותה בכוח. וכך היית חי בעולם - חופשי מפחד בעצמך, שמח, ויחד עם זאת מלא בחמלה כלפי חברך.
אני חוששת שבדרך הרוחנית אאבד את ההנאות והתשוקות שיש לי כיום, כי הן יתבררו כאשליה. האם אתה אינך חש לפעמים חרטה על שעזבת את עולם האשליה ואיבדת אותו? האם ההתעוררות היא תחליף נאות להנאות שאבדו?
כשמתחילים ללכת בדרך, הרע הופך לטוב. הטוב לרע.
הרע הופך ליותר ויותר טוב, כי אנו מזהים שהוא החוויה האמיתית שלנו, זו שהכחשנו והדחקנו. המפלצות הפנימיות המאיימות על חיינו מרימות את ראשן כדי שנראה אותן ונכיר אותן, והן הופכות לקרובות יותר ומוכרות יותר. מישהו לרוץ איתו.
הטוב הופך לרע, כי הוא מזוהה יותר ויותר כאשליה שהיא חלק ממנגנון הסבל. אנו מזהים שהטוב - החוויות המענגות, המספקות והמרגיעות - הוא התחנה העליונה ברכבת ההרים, שם היא כמעט נעצרת לרגע, הנוף מדהים והרוח נושבת בשיער, ומשם מתחילה נפילת האימה בחזרה אל הקרקע, וחוזר חלילה.
בסוף הדרך, הטוב והרע הופכים לטוב. זוהי התגלית הגדולה והמפתיעה ביותר שאדם יכול לגלות במהלך חייו: שמאחורי כל הטוב והרע, האושר והסבל, לידת התינוק המשמחת ומותו בטרם עת בתאונה, האורגזמה המינית והבדידות המדכאת, וגם מאחורי הפרעת הבורדר - ליין - מאחורי כל זה טבע האדם הוא אושר, טוב לב, הומור ושלווה. ושפיות מוחלטת. וכך גם טבעו של כל יצור חי, ושל כל העולם.
האם אני מתחרט על העולם שזנחתי מאחור? ובכן, אני מציץ כרגע מהחלון, ורואה שהעולם עדיין כאן. ממש כרגע הוא כאן. והיכן הוא העולם שהיה בעבר? הוא זיכרון בלבד. מה שזנחתי, לכאורה, מאחור הוא רק את הנטיה האובססיבית לא לחיות בעולם היחיד שקיים, זה שקיים עכשיו, אלא בעולם הזיכרונות של העבר שלי (הילדות שלי, הבגרות שלי, האקסית שלי, הבעיות הפסיכולוגיות שאובחנו לי) ועולם הדמיונות של העתיד שלי (אני רוצה להיות, אני צריך לחוות, יהיה לי טוב כש... אני מפחד שלעולם לא אחווה)...
העולם שזנחתי מאחור הוא ערימת חרא מצחינה של מחשבות שגויות, שמעליה חגים כמה זבובים, ושמתחתיה הייתי קבור. העולם האמיתי הוא זה שבו כל ערימת החרא נעלמה (התגלתה כדמיונית), ואני הוא הזבוב שחג מעל שדות האירוסים והחמניות, הקניונים והמשרדים, הברים ושדות התעופה. וכמאמר המשורר: "מה אכפת לו לזבוב?". אני מקווה שזה עונה על שאלת החרטה.
התעוררות איננה חוייה. להיות ער אינה "חוייה שאינה נגמרת לעולם". כלומר - זה אינו "היי" תמידי. זה להיות התודעה שבתוכה חולפים להם מצבי העונג והכאב הפיזי, הרגשות השונים והחוויות השונות. כאלה שידעו לא - חוויה זו בעבר קראו לזה סט - צ'יט - אננדה. להיות תבונה - אושר. זה לא שם עצם, וזה לא תיאור של חוויה, וגם לא סוג של מצב. זהו צירוף מילים המבטא את טבעו של מי שאני באמת. מי שאת באמת, אם ניקח ממך את המחשבות. מי שאינו ער, כלומר לא יודע מי הוא, לא יוכל לקלוט או לדמיין זאת. מאיפה אני יודע? אני הייתי האדם הלא ער שמנסה לדמיין מה זה. אז תרתי משמע: הארה זה לא מה שחשבתי.
כיצד אדם יכול לראות את המקור או ה"אין" שמאחורי כל התופעות בעולם? האם יש תרגול ייעודי לכך?
אני הוא המקור, אני הוא האין. לכן תרגול אינו אפשרי מבחינתי. אינני יכול, אפילו אם ארצה, "לתרגל" את מי שאני.
זה כמו שאם תגיד לביבי נתניהו לשבת כל יום, ולתרגל להיות ביבי, הוא יוציא סיגר משובח, יצית אותו, ויצחק עליך. "אני כבר ביבי" הוא יאמר. "אני הכי ביבי. אני קם בבוקר, ובלי לעשות כלום, מיד אני ביבי. לעזאזל, אפילו בשנתי אני ביבי, וחולם חלומות ביביים. אני פשוט כל הזמן ביבי לגמרי, וזה נפלא. לא?".
אבל נגיד שביבי היה מאמין, משום מה, שאיננו ביבי. או שהוא צריך לתרגל כדי לראות או לחוות שהוא ביבי. הוא היה יושב בחליפתו במרפסת ביתו, בתנוחת לוטוס, עוצם עיניים, ומנסה להתחבר לביביותו.
מצד אחד, ברור שזה מיותר. אפילו מגוחך. אבל מצד שני, אם ביבי מאמין ממש חזק שהוא לא ביבי, ושהוא חייב לתרגל כדי לדעת מי הוא, אז אולי רצוי שהוא יתרגל. אולי יום אחד במרפסת הוא באמת יתעורר:
"? I am already Bibi, damn it. What the fuck am I doing on this porch"
האם תוכל לדבר על תחושת החוסר של האדם, המובילה אותו לחיפוש הרוחני?
במהלך החיפוש הרוחני המיינד הופך כביכול ליותר ויותר "מואר": יותר כן, יותר מכיר את עצמו, פחות משליך את תפיסותיו על הסביבה, יותר קרוב למקור תחושת החוסר והכאב.
אך אתה אינך המיינד, אינך המחשבות, אינך ה - כנות, אינך מחשבת החוסר ואינך תחושת הכאב, ואם אתה כזה שמחשבת חוסר ותחושת כאב לא עולה בו עוד - אתה אינך גם זה.
מחשבת חוסר, תחושת צמא, מחשבת אחדות, תחושת הדר - כל אלה אינם אני. אני תמיד הייתי חופשי מכל אלה ותמיד הייתי מקורם.
תחושת החוסר אינה מקור הווייתי. ההיפך יותר נכון: אני מקור הכל, כולל הווייתה של תחושת החוסר.
יש התעוררות. כמו מחלום. היא פשוטה, זמינה, אמיתית, פתאומית וללא דרך חזרה.
היא אינה סוף תחושת החוסר, אלא סופה של ההשקפה השגויה כאילו תחושת החוסר (ושאר התחושות והמחשבות) היא אני.
זהו גם סופו של העיסוק הרציני (והאינסופי, בתכלס) בתחושת החוסר ובהכחדתה.
אויש, בא לי גלידה.
050-3331-331