* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 9.

ט. "בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם" (יונה א' 12) : מקבל - האמונה, החברה החילונית והמטפל

קבלת האמונה באה, אם כן, כמענה למצוקות קיומיות בסיסיות: אובדן יקירינו, הכיליון הצפוי לנו, וקיומם של רגשות שליליים כלפי הקרובים לנו וכלפי עצמנו. בכך נעשית הדת, לפחות על פניה, בת - תחרות למקצועות הטיפוליים, דבר המציב את המטפל בפני דילמות אתיות מיוחדות: לפעמים צריך הוא לנסות להניא את המטופל מהתנהגות של נסיגה לא בוגרת במסווה דתי, אך בה - בשעה עליו להימנע מלערב את שיפוטו הערכי. 5358, 71... לכך אבקש להוסיף טענה אחרת, פחות מקובלת: היחס בין הפסיכולוגיה לבין הדת - יחס בין דיסציפלינה מחקרית לבין מושא החקירה - יכול וצריך להתהפך לפעמים, כדי לאפשר לפסיכולוגיה לבקר את עצמה.

לוקוף וחב', בהצעה מפורטת לשינוי הDSM -4 - באופן שיימנע מפתולוגיזציה שגרתית של חוויות דתיות, מצביעים על גורמים רבים המסבכים את המפגש בין המטפל והמטופל הדתי. הם מציינים, בין השאר, כי בארה"ב, אוכלוסיית העוסקים במקצועות הטיפוליים היא חילונית יותר בהשוואה לאוכלוסיית המטופלים וכן בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, דבר היוצר פער יסודי כבר ברקע המפגש הטיפולי. תוצאה אפשרית של פער זה, לדברי המחברים, היא שמטופל עלול להסתיר ממטפלו חוויות דתיות העלולות להתפרש ע"י האחרון כחולניות.

על רקע זה בולטת חשיבות "הפסיכותרפיה הרגישה לתרבות" (Culturally sensitive psychotherapy) המנסה להימנע מאבחון תופעה כחולנית רק עקב היותה זרה לתרבות המטפל. תחת זאת, נעשה ניסיון לרתום מוסדות ונוהגים המקובלים באותה תרבות למטרה הטיפולית. ולדפוגל המחיש שימוש בשישה מדדים של דת היכולים לסייע בעבודת הפסיכיאטר היועץ בבית חולים כללי. הופמן וחב', וכן ולדפוגל, 114 הציגו שיתוף פעולה בין מטפלים ואנשי - דת. בישראל, עקב הגיוון האתני והעדתי הייחודי לה, התפתח שימוש נרחב ומקורי בפסיכותרפיה רגישה לתרבות. 71, 110, 111, 112, 64, 73... בתוך קבוצה כוללת זו של בעיות טיפוליות על רקע דתי, מציבה קבלת האמונה מגוון אתגרים משלה: החל מהפסיכוזה הקשה המתאפיינת בדלוזיות דתיות, וכלה בחוויה העוברת על "חוזר בתשובה" בוגר ויציב שרק החיכוכים עם משפחתו מביאים את המקרה אל המטפל.

לנושא זה ברצוני לתרום נקודת - מבט היכולה אולי לסייע לדיאלוג עם מקבל - האמונה. ההתנהגות הדתית, ככל שהיא נראית נוקשה ומוכתבת ע"י סמכויות חיצוניות, עדיין משאירה חופש - ביטוי אינדיווידואלי נרחב, המאפשר לפרש ולהבין את החוויה האישית הייחודית לכל אדם וכך ליצור אתו שיח כן.

הנה, למשל, בחירת הדת: איזו דת בחר לו מקבל - האמונה? האם זו דת עתיקה או חדשה? מקובלת באותה חברה או אקזוטית? ואם הייתה התגלות, האם אירעה במונחיה של דת קיימת או שהייתה זו חוויה אישית לחלוטין? שאלותינו ממקמות את בעל החוויה על פני רצף פסיכו - סוציאלי ארוך שקצהו האחד בהצטרפות לקהילייה ענקית של אנשים שלהם עולם מושגים משותף וקצהו האחר בהתנסות אידיוסינקרטית העלולה לבודד את האדם משאר בני האדם (או, בנסיבות היסטוריות מיוחדות, להפכו דווקא למנהיגם של רבים אחרים). למילה "בחירת דת" חשיבות מיוחדת בהקשר זה: ככל שהחוויה הדתית החזקה נתפסת כפאסיבית או הטרופסיכית, במבט שלאחר - מעשה היא מתגלית כאקט הסתגלותי שאינו מקרי כלל. אנאלוגיה מתבקשת כאן למונח הפסיכואנליטי choice of neurosis, אבל אנאלוגיה טובה יותר תהיה מתחום האהבה, object choice. אכן, אפילו ההתאהבות, שלכאורה היא כולה בתחום הרגש, לפעמים מתגלית במבט לאחור כתהליך חשיבתי מורכב המעוגן בצרכים רבים ושונים. לא במקרה מתארים רבים ממקבלי - האמונה את המהפך הכביר החל בחייהם כ"התאהבות" באל, במושיע או במושא דתי אחר. גם בחירת הדת, הגם שהיא פתאומית וחדה לפעמים, היא אמצעי ביטוי אינדיווידואלי מאוד, במיוחד בחברה מערבית חופשית שבה דתות רבות מתחרות על נפשות בני - האדם.

אם הבחירה היא בדת עתיקה, הרי שפתה של אותה דת היא עשירה דיה כדי לתת ביטוי להבדלים האינדיווידואליים בין חבריה. היהדות היא דוגמה מובהקת לדת עם עושר דרכי ביטוי אישיות ואפילו מנוגדות. לכל יהודי יש פן מסוים של היהדות שהוא בעיניו עיקר: אחד נמשך אל לימוד הרמב"ם הרציונליסט ואחד משתקע בצד המנוגד של סודות ה"זוהר", פלוני רואה ביישוב הארץ את תכלית חייו ואילו חברו מקדיש את עצמו לחינוך, זה מתרפק על השלווה שבדת ואילו לאחר הדת היא מנוף למהפכות. כך, בדגש ששם אדם על פן זה או אחר של הדת, הוא מספר לנו הרבה על עצמו: האם הוא נמשך למוסיקה החסידית? האם הוא מתפעם מטהרת חיי המשפחה היהודיים? האם הוא מרבה לדבר על הקשר העמוק שהתפתח בינו לבין ראש הישיבה? מי שידע להקשיב לדברי התפעמות אלה - ללא פסיכולוגיזם פטרוני - יוכל להבין את החוויה האישית, הייחודית, העוברת על מקבל - האמונה.

המניע המוצהר של מקבל - האמונה הוא הצורך במשמעות, שבעטיו הופכים אירועים אקראיים - לכאורה בחיי האדם לשורת אותות הנושאת מסר אישי עבורו. הנכונות לקבל משמעות זו מצד האדם החילוני מאפשרת הידברות על בסיס שוויוני יותר. מטפלים ישראליים58, 59 הראו כיצד, מתוך היכרות מסוימת עם ציוויים אתיים פשוטים המצויים בדת עצמה, יכול המטפל לגייס את המטופל לשיתוף פעולה עמו. כמה הקבלות שהופיעו בשנים האחרונות בספרות הפסיכולוגית בין צורת החשיבה הטיפולית והיהדות, כמו למשל בנושא האמפאתיה או בנושא האיסור על ההתאבדות,, יכולות אולי לצייד את המטפל ברעיונות מעשיים בתחום זה. דווח על שימוש בפתגמים תלמודיים אפילו באנליזה המסורתית.

ספירו61, 97, פסיכולוג חרדי בעל ניסיון בטיפול הן במצטרפים לכתות דתיות והן ב"חוזרים בתשובה, " נוקט בגישה מפתיעה ממבט ראשון: הוא מציב בפני מקבל - האמונה שבטיפולו את השאלה באיזו מידה נובעים מעשיו וציפיותיו ממניעים לא - מודעים ואינפאנטיליים, ומעמת אותו אתם כמו בכל טיפול רגיל. ביסוד גישה זו עומדת ההנחה כי היהדות עצמה מצפה מהמאמין בה שיאמין אמונה "לשמה, " חופשית ממניעים שלא - לעניין. בהמשך (פרק י) אתעכב על המגמות הבוגרות, המעודדות בגרות וצמיחה, הפועלות ביהדות עצמה כנגד המגמות הנסגניות הטבועות בה. היכרות עם הדת יכולה אם כן לאפשר למטפל לכוון את מקבל - האמונה אל מטרות העולות בקנה אחד עם ערכיו שלו, תוך עקיפת כל הבעיות הקשורות בהבדלי השקפותיהם.

נושא ה"חזרה בתשובה" מוצא את המטפל בדילמה ייחודית בשל החשש להיות בלתי פופולארי בעיני דתיים וחילונים כאחד. שהרי הראשונים מערערים על זכותו לומר אמירה פסיכולוגית כלשהי על מה שנראה בעיניהם כבחירה חופשית ונכונה, בעוד שהאחרונים מצפים, כדבר מובן מאליו, שיגדיר אותה כתופעה חולנית. דומני שדווקא הציפייה השנייה מחייבת בירור מעמיק. בציבור החילוני קיימת דעה נגד ה"מחזירים בתשובה, " שבפראפראזה על אמרתו של מארקס על הדת כאופיום להמונים ניתן לכנותה "מודל הקראק. " היא מניחה כי נער יכול לגדול בבית תקין, לקיים קשרים של הבנה ואהבה עם משפחתו והסביבה, ויום אחד, כשיצא לעיר הגדולה, יעוט עליו איש - דת ויצוד אותו ברשתו. די להביע מיתוס זה בצורה מודעת כדי שיתגלה חוסר ההיגיון שבו. האם הוויתור על הנאות היצר, שצעירים חוזרים בתשובה גוזרים על עצמם, הוא החלטה אינטלקטואלית גרידא? הדעת נותנת שהפגיעה ביכולת ליהנות באה קודם לכן ושקבלת האמונה היא תוצאתה ולא סיבתה. האנאלוגיה בין הדת לסם ממכר דווקא מתאימה בנקודה זו, שהרי אפילו בעניין ההתמכרות לסמים קיימת הסכמה בדבר "האישיות הטרום - התמכרותית, " שהיא תנאי חיוני להתפתחות תלות בסם. ואכן, הניסיון מלמד שלא די במפגש האקראי עם הדת כדי להביא לקבלת האמונה. אולמן52 מצטטת נתונים מפתיעים ממחקרים שבדקו את שיעורי ההצלחה של עשיית - הנפשות האקטיבית מצד דתות שונות, החל בכתות דתיות וכלה בכנסיות נוצריות ממוסדות: חוקר אחד דיווח כי למעלה מ - 90% (!) מבין המצטרפים לכתות דתיות נוטשים אותן לבסוף, ושיעורים גבוהים אף יותר נמצאו בין מאזיניו של המטיף הפופולארי בילי גראהם. ברור כי מקבל - האמונה הוא רק אחד מתוך רבים שנחשפו לאותה תעמולה ולא השתכנעו, כך שהשאלה חוזרת אל החיים שלפני המהפך.

על כן אין להתעלם מהחשד כי מאבקם של גורמים חילונים בעשיית - הנפשות הדתית, גם אם הוא יוצא מהשקפת עולם המקובלת על המטפל, מהווה בריחה מהתמודדות ערכית ומחשבון - נפש בתוך החברה החילונית. כישלונות חינוכיים, טראומות ישנות, סודות שהושתקו בעברה של המשפחה או הקהילה - כל אלה מאיימים לעלות מחדש לנוכח מעשה הנטישה הבוטה של מקבל - האמונה. התקווה ש"זה יעבור לו" היא אפוא טבעית במצב זה, אבל לא תמיד משקפת רצון כן באושרו של מקבל - האמונה. משהוכרה זכותו של הפרט לחפש את אושרו בדרכו שלו, פתוחה הדרך לצעד נוסף: תחת להישאר צופים פאסיביים בתהליך, יכולים קרוביו וחבריו להתעניין באותו עולם חדש שאותו הוא מגלה. אין הכוונה שהחילוני יעשה וויתורים כלשהם בהתנהגותו האישית. מה שמתבקש הוא אהדה שקטה ללא מחויבות. מקבל - האמונה ייווכח כי אינו לבדו במסע הזה, וכי השינוי בחייו לא פער תהום בינו לבין עולמו הישן. תחת זאת, הוא יראה אנשים המתעניינים בכובד - ראש במה שמתחולל בנפשו ובכל זאת נותרים מעוגנים בעולמם. הממלא תפקיד זה נוטל על עצמו, למעשה, להיות selfobject יציב בתוך התהפוכות העוברות את מקבל - האמונה. בלשונו של קוהוט, 92 הוא יכול להתקרב אל מקבל - האמונה עד כדי "הבנה קרובת - חוויה. " אין כוונתי לומר שמצב כזה יגרום למקבל - האמונה לחזור בו - כאמור, ציפייה כזאת אינה משקפת רצון כן באושרו - אבל היא בהחלט תקנה לו פרופורציות ריאליות יותר, תמנע את הקרעים הטראגיים המתגלים לעתים במשפחות מסוימות, ותניא אותו מלשרוף גשרים, מלהפוך לקיצוני בדרכו החדשה, ומלאבד את יכולתו לשאול שאלות ולהטיל ספקות.

* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 11.