רה לשונית, בדומה למושג "טקסט". המונח 'סוטה' מעוגן בתרבות ההודית לטקסט אוראלי, ומיוחס בהקבלה לטקסטים שהיו אוראליים במקור והועלו על כתב. במונחים של השפה העברית נשתמש בעבודה הזו במונח 'טקסט' אשר יכול להיות אוראלי או כתוב [12].

המונח קאנון מציין אוסף כתבים שיש להם אופי של סמכות במסורת מסויימת. אוסף זה יכול להיות 'פתוח' או 'סגור' ובהתייחס לחומרים טקסטואלים יכול להתפרש בשתי דרכים:

1. במובן כללי שזהה ל'כתבים' (אוראליים או כתובים), במובן זה אין זה בהכרח רשימה סגורה של טקסטים אלא רק ציון שיש להם סמכות כלשהי.

2. במובן שני קאנון הוא אוסף סגור ואקסלוסיבי של טקסטים בעלי סמכות.

זרם התהרוואדה פיתח קאנון סגור אליו לא ניתן להוסיף טקסטים לעומת זרם המהאיאנה [13] (Mahyana) לדוגמה בו הקאנון פתוח. במסורת התהרוואדה רעיונות חדשים יכולים להיתווסף דרך כתבי פרשנות ולקבל סמכות של המסורת אך אינם נחשבים כחלק פורמאלי של הקאנון. הקאנון לא נוצר בבת אחת אלא נערך בהדרגה במאות לאחר מותו של הבודהה. קשה לומר אילו מהטקסטים ששוננו באסיפה הראשונה מייד לאחר מותו של הבודהה נכנסו לקאנון ואילו הושמטו, אך נראה שרוב התוכן מהאסיפה המקורית זהה או דומה במידה רבה.

במסורת התהרוואדה המונח המיוחס למונח 'קאנון' הוא אחד משלוש אפשרויות:

1. 'פאלי' (pli)

2. טיפיטקה (tipitaka), שלושת הסלים

3. בודהווצ'ה (buddhavaca), דברי הבודהה.

המילה 'פאלי' לא הייתה במקור שם שפה אלא מונח שמשמעותו קו, גשר, מעבר וכך גם 'טקסט'. היא אינה מופיעה במקור בכתבים, אלא רק במאה הראשונה לספירה במסגרת האַטְהַקַטַה [14] (atthakatha), כתבי הפרשנות הבודהיסטים, שם נמצא התייחסות לשפת כתבי המקור במונח 'פאלי - בהאסה' (pli-bhsa) בניגוד לרפרנסים אחרים המצוינים בכתבי הפרשנות. לכן המונח 'פאלי' מיוחס באופן חד משמעי לאוסף כתבי הליבה של הקאנון, ובמובן זה שווה ערך למונח 'טיפיטקה'. כתוצאה מכך המונח פאלי הפך לשם השפה בה חוברו טקסטים אלו.

המונח 'פיטקה' (pitaka) מתורגם בדרך כלל כ'סל'. מאחר והטקסטים הועברו בע"פ במשך תקופה ארוכה עולה השאלה מדוע משתמשים במילה 'סלים'. סטיבן קולינס (Collins, 1990) מעלה את השאלה: "מעניין לתהות מה הייתה המטאפורה שנעשה בגללה שימוש במסורת כאשר לא ניתן לשים 'פיזית' טקסטים אוראליים בסלים? ". טרנקנר [15] (Trenckner) מסביר כיצד ניתן לשים טקסט מדובר בתוך סל כמטאפורה לפועלים בהודו העתיקה אשר נהגו להעביר אדמה בתוך סלים מיד ליד לאורך דרכים ארוכות, כך גם המסורת הבודהיסטית עברה מפה לאוזן, ממורה לתלמיד ומורה למורה על פני הזמן. הסבר נוסף הוא שהמונח 'טיפיטקה' נוצר כאשר הועלו הטקסטים על כתב בסרי - לנקה 400 שנה אחרי יצירתם, שם נהגו לשאת אותם ב - 3 סלים שונים כיוון שהיו אוסף גדול ורב משקל של עלי דקל מאוגדים עליהם נחרטו הטקסטים.

לגבי מעמדו של הטיפיטקה דעת החוקרים חלוקה - קולינס (Collins, 1990, p. 89) מציין שהבודהיזם התהרוואדי לא התגבש סביב הטיפיטקה אלא היה זה שיצר אותו. ברגע שתהליך חיבורו של הקאנון הסתיים במאה החמישית קבלת הקאנון הפאלי הפכה למאפיין בסיסי של הזרם התהרוואדי. קולינס בעצם מנסה לערער על הטענה בה יש זיהוי מוחלט בין הבודהיזם הקדום לקאנון הפאלי, ולראות בקאנון תוצר של המסורת התהרוודית כדי לבסס את סמכותה בעולם הבודהיסטי. לטענתו זרם המהאוויהארה (Mahvihra) של סרי לנקה פעל במאה הראשונה לספירה לקבלת לגיטימציה דרך זיהוי אוסף הטקסטים שהיו בידיהם עם הבודהיזם המקורי כביכול. כך או כך, המסורת התהרוודית התבססה בעולם הבודהיסטי והתקבלה כזרם המוקדם ביותר ששרד ואיתה גם הקאנון הפאלי, הטיפיטקה.

קולינס (Collins, 1990, p. 103) מציין שבתוך העולם התהרוואדי היו חלקים של הקאנון שנעשו בהם שימוש בתכיפות בעוד היו חלקים שכמעט ולא הוצגו וחלקים גדולים מהקהילה בכלל לא הכירה אותם ולכן היה קשה להגדיר במדוייק מה נכלל בקאנון ומה לא נכלל בו. פרנסיס ביזוט [16] (Francois Bizot) מרחיק ואומר שהמונח 'טיפיטקה' הוא מונח אידיאולוגי ולא ממש אוסף מסויים של טקסטים, כלומר שהקאנון היה סגור באופן חלקי עם מספר סוטות מרכזיות וקבועות ושוליים רחבים של טקסטים משתנים.

באסיפה הבודהיסטית החמישית של הטיפיטקה שנערכה בעיר מנדליי שבבורמה בשנת 1871 נערך הקאנון לאחר תקופה של קרוב ל - 2000 שנה מאז האסיפה הרביעית שנערכה בסרי לנקה. באסיפה זו שיננו שוב את הקאנון במלואו ואף חרטו אותו על גבי אבני שיש כדי ליצור פורמט אחיד של אוסף הכתבים. לאחר שהופץ הנוסח שהוסכם עליו האסיפה זו, תוכנו של הקאנון קיים בנוסח כמעט אחיד בכל ארצות התהרוואדה.

מבנה הקאנון

ה'טיפיטקה' מחולק לשלושה קבצים:

1. סל קוד המשמעת, הוינאיה (Vinya Pitaka)

סל הוינאיה כולל את ההוראות אותם נתן לנזירים ולנזירות שהיו תלמידיו הכוללים קוד התנהגות אתי. כללים אלו ניתנו בהדרגה בתגובה לאירועים שונים שארעו בעיקר בחלק השני של 45 שנות הלימוד של הבודהה. הסיבות וההשלכות של כללים אלו כמו גם האופן בו יש לבצעם מתוארים בפירוט בסל הוינאיה. הוינאיה מחולקת למספר חלקים שכל אחד עוסק בסוג אחר של כללים הנבדלים בחומרתם, החל מהחמור ביותר ועד הקל ביותר (Parajika, Sanghadisesa, Pacittiya, Mahavagga, Cullavagga,Parivara) ובנוסף חלק שנקרא 'פטהימוקהה' (Patimokkha) הכולל את רשימת כללי ההתנהגות של הנזירים, וחלק נוסף שכולל את כללי הנזירות (Bhikkhuni Vinaya).

2. סל השיחות, הסוטות (Sutta Pitaka)

סל הסוטות נכלל הלימוד בו הבודהה מסביר מאפיינים מעשיים לתרגול שלווה, ריכוז ותובנה בשיחות שונות בהם השתתפו נזירים ואנשים מן השורה. סל הסוטות מחולק לחמישה קבצים של שיחות הנבדלות בעיקר על פי אורכן (, Digha Nikaya Majjhima Nikaya, Samyutta Nikaya, Anguttara Nikaya, Khuddaka Nikaya)

3. סל הלימוד הגבוה, האבהידהמה (Abhidhamma Pitaka)

בסל האבהידהמה נכלל הלימוד של הבודהה המתאר את המציאות המוחלטת בעולם ואת הניבאנה (nibbna). התוכן הפסיכו - פילוסופי הזה מתואר לעיתים כחלק החשוב והמעמיק ביותר של הלימוד. סל האבהידהמה כולל שבעה קבצים העוסקים בתופעות פיזיות ומנטליות שונות (Dhammasanganippakarana, Vibhangappakarana, Kathavatthuppakarana,Dhatukathappakarana, Puggalapannatti, Yamakappakarana, Patthanappakarana)

טרמנולוגיה של טקסטים אוראליים

למרות שאין הסכמה בין החוקרים מתי בדיוק החל הכתב בהודו, רובם יסכימו כי בראשית הבודהיזם גם אם כתב היה זמין הלימוד נעשה בהעברה בעל - פה והטקסטים הבודהיסטים הועברו בצורה אוראלית, בדומה לטקסטים הברהמינים. אם היו טקסטים כתובים בזמן תחילת הבודהיזם לבטח היו אמורים להיות כללים לשמירה שלהם בוינאיה (vinaya), קוד ההתנהגות של הנזירים. מאחר ולא קיימים כללים מסוג זה אלא רק בדבר לימוד ושימור טקסטים אוראליים אנו יכולים להניח שלא העלו את הטקסטים על כתב בתקופה מוקדמת. במסורת התהרוודית הכתיבה החלה רק בתקופת שלטונו של ווטגאמיני אבהיה (Vattagamini Abhaya) במאה הראשונה לפני הספירה בסרי לנקה. לפני כן כל הטקסטים הועברו בעל - פה כמעט באופן בלעדי למעט מספר מצומצם של טקסטים שהועלו על כתב לפני כן.

אוצר המילים של הטקסט מרוכז סביב הפעלים 'שמיעה' (מהשורש sruti), 'דיבור' (מהשורש vac) והפועל 'ללמד' (vaceti) - "לגרום למישהו לומר או לשנן משהו אחרי המורה שלו". דוגמאות מעין אלו המציינות את האופי האוראלי של הלימוד קיימות בטקסט במקרים רבים מאוד, אולם לא ניתן לומר שהטרמינולוגיה לכשעצמה מוכיחה שהטקסטים לא נכתבו מאחר והמלך אשוקה (Aoka) אשר הותיר אחריו רישומים רבים חצובים בסלעים ועמודים בהם נכתב "לצו הזה יש להקשיב" (iyam lip sotaviy) ככל הנראה מתוך כוונה שבעלי תפקידים היו מסוגלים להקריא את הכתוב לקהל שומעים. לכן נוכל למצוא במקרים רבים את הפעלים 'לשמוע' (sru) ו - 'לדבר' (vac) גם כאשר כתב כבר היה נפוץ רק משום שזו הייתה הטרמינולוגיה המקובלת. כך ניתן לומר שהטכנולוגיה השתנתה אך הטרמינולוגיה הקודמת נשמרה (Norman, 1997).

אם נבחן מילים מסויימות הקשורות להעברת הטקסטים בין עם בעל - פה או בכתב נוכל לראות יחסים הדדיים של שיתוף. מילים המיוחסות לאוראליות כגון: ha (נאמר), vuttam (נאמר), uggaheta (נתפס במחשבה), וגם מילים המיוחסות לאוריינות likhita (כתיבה), potthaka (ספר), ph (קריאה), vceti (להקריא). אך נראה כי קיים תחום אפור בהתייחסות לשתי צורות לשוניות אלו, לדוגמה המילה vuttam אינה בהכרח רק 'נאמר' אלא יכולה להתפרש כ - 'נכתב' (Veidlinger, 2006). במקרה אחד נכתב שבטקסט מסויים בשם Rjavamsa, נאמר (vuttam) שהבודהה נדד עם 500 נזירים, אך בהקדשה (inscription) נאמר (vuttam) שבעצם היו 20,000 נזירים. הקדשה היא טקסט כתוב בהגדרה ולכן מתחייב שמשמעות הפועל vuttam יורחב למספר אפשרויות של תקשורת. מאחר ובמסורת זו הדימויים שאובים מהמסורת ההודית האוראלית במקור, המשמעות האוראלית של המילים מורחבת גם לכתיבה ולא להיפך. לכן המושג 'לומר' בפאלית יכול להתפרש לעיתים גם כ - 'לכתוב', אך המושג 'לכתוב' (likh) לא יתייחס לטקסט אוראלי.

הלימוד כתחליף לבודהה

הלימוד שנשמר בעל פה היווה 'תחליף' לבודהה עצמו, אלו לא היו רק מילותיו אלא לאחר מותו הן הפכו להיות המורה עצמו. כפי שהבודהה אומר בסוטרת מהאפריניבאנה (Mahparinibbna Sutta), המתארת את ימיו האחרונים ומותו של הבודהה:

"אננדה [17], יתכן שאחדים ממכם יחשבו 'דברי המורה הם דבר שעבר, אין יותר מורה' אך אין זו ההשקפה הנכונה. הדהמה והוינאיה (הלימוד וכללי המשמעת) שלימדתי אתכם, אננדה, הם יהיו המורה שלכם כשאלך". (פאריניבאנה 3.2)

הבודהה לא העניק סמכות יורשים לאף אחד מתלמידיו, והצהיר בפירוש שכל שהיה ללמד הוא לימד, ולאחר מותו על תלמידיו לפעול לפי הוראותיו ולהמשיך בדרך כמו גם להבטיח שתהיה זמינה לדורות הבאים. הבודהה רצה להבטיח שאכן הסנגהה, מסדר קהילת הנזירים, מבוססת דיה כדי להמשיך לשמר ולהפיץ את הלימוד שכונן והצהיר:

"לא אכנס לניבאנה סופית עד שהחיים הרוחניים האלו יהיו מבוססים ומשגשגים בהצלחה, יהיו נפוצים, ידועים במרחבים, ומוצהרים היטב בין בני האדם בכל מקום. " (פאריניבאנה 3.8)

שמיעה ודיבור היו קשורים לסמכות בבודהיזם המוקדם. ה'שומעים [18] ' (rvaka) טענו ששמעו ישירות את הדברים מהבודהה עצמו, וקהילת הנזירים - הסנגהה [19] (Sangha) עשתה מאמצים רבים כדי לשמר את המילים האלו. כך המקור והסמכות הראשונה היה הבודהה וקהילת הנזירים נשאה את מילותיו במשך דורות.

הבודהה הביע את עמדתו לגבי טקסטים אוראליים וכתובים ביחס לאותנטיות שלהם, לסמכות שלהם וליכולתם להוות כלי הוראה ראוי. בסוטת קַלַמַה (kalamasutta) הבודהה מסביר לאנשי קלמה על מה יש להסתמך ועל מה אין להסתמך בנוגע ללימוד:

כאשר בני קאספוטה שמעו שהבודהה הגיע, הם הלכו אליו ושאלו אותו: "אדוני, נזירים וברהמינים שונים מגיעים לקסאפוטה, הם מסבירים את תורתם ומדברים בטובתה בעוד הם מבזים ומגנים את תורתם של אחרים. וגם נזירים וברהמינים אחרים מגיעים לקאספוטה ואף הם מדברים בטובת תורתם בעוד הם מבזים ומגנים את תורתם של אחרים. אנו מבולבלים ויש בנו ספק באשר לדבריהם, אדוני. אילו מהנזירים המכובדים דיברו אמת ואילו שקר? "

"בהחלט יתכן שאתם מבולבלים, בהחלט יתכן שיש בכם ספק, כיוון שהספק שעלה בכם הוא בדיוק באשר לדבר שיש להטיל בו ספק. בואו אנשי קלמה, אל תסתפקו בשמועות או במסורת או באגדות ואמרות או במה שמצאתם בכתבים או בניחושים או בהנחות לא מבוססות או בהיקשים לוגיים או בראיות לא ברורות או בקבלת דיעה לאחר מחשבה בלבד או (בקבלת דיעה) על פי יכולתו של אדם אחר או ברעיון 'האיש הזה הוא מורנו', כאשר אתם יודעים בעצמכם: הרעיונות האלו אינם טובים ומועילים, ברי - אשם, ראויים לגנאי על ידי החכם, קבלתם ופעולה על פיהם תוביל לפגיעה נזק וסבל, במקרה זה עליכם לזנוח אותם. (השיחה עם אנשי קלמה) [20]

הבודהה דוחה הסתמכות על שמועות, מסורת, אגדות, אמרות, כתבים, ניחושים, הנחות לא מבוססות, היקשים לוגיים, ראיות לא ברורות, דיעות מושכלות עצמיות או של אחרים, או על סמך קבלה של אדם כמורה. הוא ממליץ לבחון כל עניין לגופו ואת ההשלכות הצפויות ורק אז להחליט אם הדבר נכון או לא. לכן גם במקרה של הטקסטים הבודהיסטים על אדם מוטלת החובה לבחון את הדברים הנאמרים ולא לקבל אותם באופן עיוור.

הבודהה לימד מספר עקרונות על פיהם ניתן להחליט אם הלימוד שנזיר מסויים מדקלם או מלמד הוא קביל:

"נניח ונזיר היה אומר: 'חברים, שמעתי וקיבלתי את הדברים הבאים מפיו של הבודהה המבורך: כך היא הדהמה, כך היא המשמעת, כך הוא לימוד המורה', אז נזירים, אל לכם לקבל או לדחות את דבריו. מבלי לקבל או לדחות את דבריו עליכם לבחון ולהשוות את מילותיו וביטוייו עם הסוטות ובהתאם לכללי המשמעת. אם תחת בחינה והשוואה דבריו אינם מתיישבים עם הסוטות וכללי המשמעת, המסקנה תהיה: 'אלו אינם דברי הבודהה, הדברים הובנו שלא כראוי על ידי הנזיר', ויש לדחות את דבריו. אך אם תחת בחינה והשוואה דבריו מתיישבים עם הסוטות וכללי המשמעת, המסקנה תהיה: 'אלו דברי הבודהה, הדברים הובנו כראוי על ידי הנזיר'. זהו הקריטריון הראשון. "

"נניח ונזיר היה אומר: 'במקום כזה וכזה יש קהילה עם נזירים בכירים ומורים טובים. שמעתי וקיבלתי את הדברים האלו מקהילה זו", אז נזירים, אל לכם לקבל או לדחות את דבריו... זהו הקריטריון השני. "

"נניח ונזיר היה אומר: 'במקום כזה וכזה יש מספר נזירים בכירים ומלומדים, היודעים את המסורת, היודעים את הדהמה, המשמעת, וקוד הכללים... " זהו הקריטריון השלישי. "

"נניח ונזיר היה אומר: 'במקום כזה וכזה יש נזיר אחד בכיר ומלומד, היודע את המסורת, היודע את הדהמה, המשמעת, וקוד הכללים... " זהו הקריטריון הרביעי. " (פריניבאנה 4.8)

הוראות אלו של הבודהה העמידו את המסורת בבחינה מתמדת של נכונות הטקסטים באמצעות ניסיונם האישי והבנתם את המציאות כמו גם מציאת סימוכין וראיות צולבות ולכל עניין בתוך הטקסט. לשם כך המסורת פיתחה אמצעים לדיוק ובקרה בהעברת הטקסטים אשר יבחנו בהמשך.

מסורת השימור והלימוד הבודהיסטית

השיחות של הבודהה עם תלמידיו נשמרו באמצעות העברה אוראלית במשך תקופה של למעלה מ - 2500 שנה. הבודהיסטים המוקדמים היו מעוניינים לשמור על דברי המורה הגדול שלהם, הבודהה. אותן שיחות של הבודהה עם תלמידיו הנם טקסטים שונים בתכלית מהספרות האוראלית הנפוצה, וכוללים בין השאר גם טיעונים לוגיים מורכבים אשר מחייבים דיוק מוחלט. שוני וחוסר הדיוקים הקיימים בין גרסאות שונות מתבטאים בשם המקומות בהם מתרחשים אירועים, שמות המשתתפים וסדר התרחשות הדברים המדוייק, שינויים אשר מצפים להם בדרך כלל במסורת אוראלית. המסורת הייתה מודעת לחוסר הדיוקים הללו והדבר אף מצויין בהקדמה לאסיפה הראשונה של הסומנגלווילאסיני (Sumangalavilsini) שחלקים מהנראטיב הוכנסו בכוונת תחילה ובכך מופרדים מהדברים המיוחסים לבודהה עצמו. מנקודת מבט של הלימוד המסגרת הנארטיבית לא רלוונטית לשחרור והדרך אליו, ולכן פרטים כגון מיקום וזהות המשתתפים לא פוגעת במידה רבה. גומבריץ' (Gombrich, 1996) טוען כי הגרעין החיוני של דברי הבודהה נשמר במדויק ובנאמנות למקור בעוד 'נעטף' בחבילה לנוחות שימוש אשר לעיתים משתנה בין הופעה להופעה, פעילות שהייתה מופקדת בידי משננים מקצוענים אשר לעיתים קרובות אפילו לא ידעו קרוא וכתוב.

המטרה בשימור דברי הבודהה לאורך הדורות הצריכה עריכה פורמאלית מכוונת לידי פרוזה או בתי שיר, אשר שוננו ונשמרו בזיכרון וכך הועברו הלאה באופן מאורגן ושיטתתי. אם לא היו פועלים באופן כזה יש סיכוי טוב שהטקסטים הלימודיים האלו היו נעלמים בדיוק כמו אלו של מורים רבים אחרים בני זמנו של הבודהה המוזכרים בקאנון כמו בסוטת 'פירות הפרישות' (samaaphalasutta). וכך תמיד קיימת הסכנה שהמסורת האוראלית תעלם ואיתה גם הלימוד של הבודהה - דבר המוזכר מספר פעמים בספרות: 'הלימוד הנכון' - 'הסדהמה' (saddhamma) תדעך לבסוף תעלם ותתגלה מחדש רק על ידי הבודהה העתידי [21]. המודעות לכך גרמה דריכות במסורת לקראת מצב שכזה ולכן נעשים מאמצים רבים כדי לשמר את הלימוד בדרכים שונות לזמן ארוך ככל האפשר.

בסוטה המתארת את ימיו האחרונים הוא ממליץ לנזירים על 41 דברים כדי לשמור על אחדות ושגשוג לשמירה על חיי נזירות נאותים, על הקהילה ועל הלימוד, אשר יובילו לשחרור וטובתם של רבים:

"נזירים, אני אלמד אתכם שבעה דברים שיועילו לרווחתכם. הקשיבו היטב, אני אדבר. '

'כן אדוני', השיבו הנזירים והבודהה אמר:

' (1) כל עוד הנזירים יערכו אסיפות בקביעות, הם יכולים לצפות לשגשוג ולא לדעיכה. (2) כל עוד יפגשו בהרמוניה, יתפזרו בהרמוניה, ויעשו את עיסוקיהם בהרמוניה... (3) כל עוד לא מעניקים סמכות למה שלא ניתן לו סמכות, ולא מבטלים את מה שקיבל סמכות, אלא ממשיכים על פי מה שקיבל סמכות בהתאם לכללים האימון שניתנו... (4) כל עוד הם יכבדו ויוקירו ויברכו את המבוגרים והבכירים אשר חיים כנזירים ארוכות, האבות והמנהיגים של הקהילה... (5) כל עוד הם לא נופלים כטרף לתשוקות העולות בהם ומובילות ללידה מחדש... (6) כל עוד הם מקדישים עצמם למגורים ביער... (7) כל עוד הם שומרים על מודעות עצמית, כך שבעתיד הטוב שבחברתם יחזור אליהם, ואלו שכבר נמצאים איתם יחושו בנוח... כל עוד הנזירים ידבקו בשבע הדברים האלו ויפעלו בהתאם לכך.

אלמד לכם שבעה דברים נוספים שיועילו לרווחתכם... (8) כל עוד הנזירים לא מתענגים ושוקעים בעבודות... (9) בפטפוטים... (10) בשינה... (11) בחברה... (12) במאווים מרושעים... (13) בתחברות עם ידידים רעים... (14) כל עוד הם לא מסופקים בהישגים חלקיים... כל עוד הנזירים ידבקו בשבע הדברים האלו ופעלו בהתאם לכך הם יכולים לצפות לשגשוג ולא לדעיכה.

אלמד לכם שבעה דברים נוספים שיועילו לרווחתכם... (15) כל עוד הנזירים ימשיכו באמון... (16) בענווה... (17) בפחד מעשיית רע... (18) בלימוד... (19) בנחישות אמיצה... (20) במודעות מבוססת... (21) בחכמה... כל עוד הנזירים ידבקו בשבע הדברים האלו ויפעלו בהתאם לכך הם יכולים לצפות לשגשוג ולא לדעיכה.

אומר לכם שבעה דברים נוספים שיועילו לרווחתכם... (22) כל עוד הנזירים יפתחו את גורמי - ההארה של מודעות... (23) חקר תופעות... (24) אנרגיה... (25) שמחה... (26) שלווה... (27) ריכוז... (28) איזון נפשי... כל עוד הנזירים ידבקו בשבע הדברים האלו ופעלו בהתאם לכך הם יכולים לצפות לשגשוג ולא לדעיכה.

אלמד לכם שבעה דברים נוספים שיועילו לרווחתכם... (29) כל עוד הנזירים יפתחו תפיסה של ארעיות... (30) של חוסר - עצמיות... (31) של חוסר - טוהר... (32) של סכנה... (33) של התגברות... (34) של אי - תשוקה... (35) של כליון... כל עוד הנזירים ידבקו בשבע הדברים האלו ופעלו בהתאם לכך הם יכולים לצפות לשגשוג ולא לדעיכה.

נזירים, אלמד אתכם ששה דברים שיועילו לחיים בקהילה... (36) כל עוד הנזירים, בפומבי או בפרטיות, יראו אהבה אוהדת לרעיהם במעשה... (37) בדיבור... (38) ובמחשבה... (39) יחלקו עם עמיתיהם המוסריים מה שקיבלו במתנה ראויה, כולל את מה שקיבלו בקערת הנדבות שלהם, ולא ישמרו אותם לעצמם... (40) ישמרו את חוקי ההתנהגות בעקביות, לא ישברו אותם וללא ישנו אותם, חוקים חסרי - דופי, המובילים לשחרור, אשר החכמים משבחים אותם, חסרי כתם ומועילים לריכוז, ויתמידו עם חבריהם בפומבי ובפרטיות... (41) ימשיכו בהשקפה האצילית המובילה לשחרור, להשמדה סופית של הסבל, ויהיו בעירנות כזו עם עמיתיהם הן בפומבי והן בפרטיות... כל עוד הנזירים ידבקו בששה הדברים האלו ופעלו בהתאם לכך הם יכולים לצפות לשגשוג ולא לדעיכה. (מהאפריניבאנהסוטה 1.6)

הבודהה חיבר כללים והמלצות שמכוונים לחיי קהילה (1-7, 36-41) וכאלו שמכוונים להתנהגות ולהתפתחות הרוחנית של הנזירים (6-35). הבודהה כונן את הקהילה שתהיה לטובת עצמם ולטובת הרבים, שיהיו טהורים מבפנים ומחוץ. כך הוא יצר תשתיות איתנות של כללי התנהגות והטווה דרך רוחנית מוגדרת ומובחנת בשיטתיות אשר הפכה להיות מאפיין מרכזי במסורת.

שש האסיפות

הבודהה המליץ לקהילת הנזירים לכונן אסיפות סדירות בהם ידונו בענייני הלימוד כדי שהמסדר והלימוד ישרדו תקופה ארוכה ככל האפשר. בהתאם לכך, המסורת הבודהיסטית נהגה לכנס אסיפות לשינון ועריכה מחודשת של הטקסט לאחר מותו של הבודהה, כדי למנוע שיבושים ועיוותים אפשריים בדברי הלימוד. אסיפות אלו היו פעולות מנע כתוצאה מאי סדרים בקהילה או פעולות זדוניות של גורמים חיצוניים בעלי השקפות אחרות אשר רצו לפגוע בלימוד הבודהיסטי. במשך ה - 2500 שנה האחרונות קהילת הסנגהה התכנסה שש פעמים, מהם שלוש בהודו, פעם אחת בסרי לנקה ובתקופה המודרנית אחרי הפסקה של קרוב לאלפיים שנה התקיימות שתי אסיפות נוספות בבורמה.

שבעה ימים לאחר לאחר מותו של הבודהה (כניסתו לפריניבאנה) הגיע נזיר בשם סובהדה (Subhadda) בזמן שקהל גדול של נזירים שסבב את הבודהה קונן על מותו, ואמר:

"הפסיקו! אל תבכו, אל תקוננו. סוף סוף התפטרנו מהפרוש הגדול. הוא נהג להציק ולומר לנו 'עשו כך' או 'אל תעשו כך' אך עכשיו נוכל לעשות כל שנרצה ולא נעשה מה שלא נרצה. " (פריניבאנסוטה 6.20)

האירועים שקרו בעקבות כך מתוארים בפרק ה - 11 של הקולווגה (Cullavagga) מתוך סל הוינאיה (vinaya), שם כתוב שהנזיר המכובד קספה (Kassapa), שנרעש לשמע הצגת חוסר הכבוד והזלזול, זימן אסיפה כדי ליצור אוסף אותנטי של כללי ההתנהגות והשיחות שהעביר הבודהה בימיו.

האסיפה הראשונה התכנסה שלושה חודשים לאחר מות הבודהה בעיר ראג'גאהה (Rjagha) שבהודו, בה השתתפו 500 נזירים מוארים (ארהנטים), כולל הנזיר המכובד אננדה (Ananda), והנזיר המכובד אופלי (Upali), שדיקלמו את הסוטרות (השיחות) והוינאיה (כללי ההתנהגות) בהתאמה. הם התקבלו ואושרו על ידי שאר הנזירים ואז נערך דיקלום משותף (sangti) של כל השיחות יחד. כך החלה מסורת האסיפות שהקיימה לאורך כל השנים עד היום.

האסיפה השניה התקיימה בעיר ליד ווסלי (Vesali) שבהודו בשנת 100 לפי הלוח הבודהיסטי (שנת 443 לפנה"ס). האסיפה התקיימה כתוצאה מהתנהגות לא נאותה של נזירים משבט ווג'י (Vajji) מהעיר ווסלי (Vesali). הנזירים פעלו בניגוד לכללי הנזירים בעשרה אופנים שונים ומספר נזירים מוארים בכירים החליטו שיש לערוך אסיפה נוספת לתיקון המצב. האסיפה כללה 700 ארהנטים (מוארים) שבראשם המכובד יאסה (Yasa), המכובד סבקמי (Sabbakami) והמכובד רווטה (Revata). האסיפה השלישית התקיימה בעיר פטליפוטה שבהודו בשנת 235 (שנת 308 לפנה"ס). האסיפה התקיימה בעקבות 60,000 פרושים הסתננו לקהילת הסנגהה וזיהמו את הלימוד בהשקפותיהם המוטעות. באסיפה נכחו 1,000 נזירים ארהנטים שבראשם המכובד מהאמוגליפוטה טיסה (Mahamoggaliputta Tissa). לאחר מכן תשע משלחות נשלחו לתשע ארצות שונות עד אינדונזיה כדי להפיץ את הלימוד. האסיפה הרביעית התקיימה בסרי לנקה, בשנת 450 לספירה הבודהיסטית (94 לפנה"ס). 11 שנים לאחר מכן, בשנת 83 לפנה"ס, 500 נזירים, שבראשם המכובד מהאדהמרקהיטה (Mahadhammarakkhita) העלו את כל הטקסטים על כתב בפעם הראשונה על גבי עלי דקל. כאשר הספרים נערמו זה על גבי זה מסופר שעלו על גובה של שישה פילים. האסיפה החמישית התקיימה לאחר שנים רבות בעיר מנדליי שבבורמה (כיום מיאנמר) בשנת 2415 לספירה הבודהיסטית (1871 לספירה הנוצרית). הטקסטים נחרטו על 729 אבני שיש למרגלות גבעות מנדליי. האסיפה השישית התקיימה ברנגון (Rangoon) שבבורמה בשנת 2498 לספירה הבודהיסטית (1954 לספירה הנוצרית). הנזיר המכובד מהאסי סיאדו (Mahasi Sayadaw) והנזיר מינגון סיאדו (Mingun Sayadaw) הובילו את האסיפה תוך שמהאסי סיאדו מתשאל לגבי כל שיחה וכל פרט, ומינגון סיאדו מדקלם את כל הקאנון. באסיפה זו לא רק שנבחנו ואושרו הטקסטים של דברי הבודהה אלא בנוסף גם הפרשנות ופרשנות המישנה. טקסטים אלו הועלו מאז גם על מדיה דיגיטלית וזמינים באינטרנט בשפה הפאלית בסוגי תעתיקים שונים ביניהם בורמזיים, סינהלזיים, תאילנדים, רומאן - אנגלי ואחרים כמו גם תרגומים של הטקסטים לשפות רבות.

תפקידם של הנזירים בשימור הכתבים

ככל הנראה בסוף המאה הראשונה לפני הספירה התגבשו שני מושגים שהבחינו בין נזירים שהלכו בדרך של תרגול כדי להשתחרר (vipassandhura) ולהגיע לניבאנה (nibbna) בעצמם, ואלו אשר לקחו על עצמם מחויבות לשמר את הטקסטים (ganthadhura). הסנגהה, קהילת הנזירים, כמוסד היו אלו ששימרו את הטקסטים לאורך הדורות, ובכך גם שימרו את הלימוד. הבודהה לימד את תורתו לקהילת הנזירים במטרה שיגיעו לשחרור ויצר את התנאים כדי לאפשר ולהדריך אותם בדרך זו. אך פונקציה נוספת של הסנגהה היא כארגון הפצה, לאחר שהבטיח כי מספר מתלמידיו מבוססים בלימוד הבודהה שילח 60 נזירים לכל עברי הארץ היו במטרה ללמד את הדרך לכל מי שמעוניין להקשיב. כדי ליצור העברה נאותה של הלימוד היה על הנזירים לדעת בעל פה טקסטים רבים וכמו כן ללמד את תלמידיהם החדשים שמעולם לא פגשו את הבודהה את הדברים כהלכתם. לשם כך כפי שמדגיש גומבריץ' (Gombrich, 1988) היה על קהילת הסנגהה להיות מאוד מאורגנים כדי לאפשר את ההעברה של הטקסטים לדורות הבאים.

הוינאיה, כללי ההתנהגות של הנזירים, כוללים היבטים רבים של חיי הנזיר וכוללים הנחיות כיצד לשנן טקסטים וכללים אחרים לטיפול בחומרים אוראליים, אך אין אזכורים לטיפול בכתבים או בחומרים כתובים. לכן נראה כי במקור הנזירים עסקו בשינון ודקלום הטקסטים אך לא בכתיבתם וקריאתם. כאשר הכתב התפתח והפך מרכזי בתרבות הנזירים לקחו חלק פעיל גם בכתיבה וקריאה של הטקסטים הן לשם לימוד והן לשם שימור. חשיבות שימור הטקסט והלימוד מתבטאת בקטע בוינאיה שמאפשר לנזיר לעשות הפסקה באימון שלו בתקופת הגשמים עד שבעה ימים באם נודע לו או שהוא נקרא לפגוש אדם שיודע טקסט מסויים ויש חשש לחייו ובכך להעלמות הטקסט. על הנזיר לפגוש את האדם וללמוד ממנו את הטקסט בשינון במטרה לשמר את מכלול הטקסטים.

הנזירים למדו ממוריהם את הדברים ולאחר מכן חזרו ושיננו אותם לעצמם עד שהיו מיומנים בזיכרונם. רוב המילים בשפה הפאלית מתייחסים לתהליך הלימוד כלימוד שבעל - פה הכולל דיבור ושמיעה. קולינס (Collins, 1992, p.124) מציין את המילים: vaceti (לגרום לתלמיד לדקלם), uddisati (מלמד, מדקלם), Sunati (מקשיב), ugganhati (תופס בזיכרון), adhiyati ו - pariyapunati (למידה באמצעות שינון), sajjayati (מדקלם), ו - dhareti (שומר מה שנלמד בזיכרון). המשימה לשמר את דברי המורה, הבודהה, ולדקלם אותם בדחיפות הייתה במטרה לשמור על הלימוד מעיוותים והמצאות, כמו גם בעלת מטרות פדגוגיות של חינוך התלמיד ויצירת קשר שלו עם הלימוד.

קיימים איזכורים רבים של נזירים כשומרי - הוינאיה (vinaya-dhara), שומרי סוטות הלימוד (dhamma-dhara), ושומרי רשימות התנאים (mtik-dhara) שהתפתחו מאוחר יותר לאבהידהמה (abhidhamma, הלימוד הגבוה). עדיין לא ניתן לדעת בוודאות האם היו אלו תחומי התמחויות בלעדיים לנזירים מסויימים או שהיו כאלו שהיה להם ידע במספר קטגוריות שונות של טקסטים. בשלבים מאוחרים יותר ניתן לראות בבירור שנזירים הפכו מומחים בשינון סוג מסויים של כתבים גם לאחר שהטקסטים הועלו על כתב (Adikaram, 1946).

פעילות הבהאנקה

בהאנקה (bhnka) היה כינוי למי שלקח על עצמו את התפקיד לשנן ולשמר את הטקסטים של דברי הבודהה בזיכרונו. הבהאנקים היו ברובם המוחלט נזירים אך חלקם היו משננים מקצועיים שעשו זאת לפרנסתם ונהגו לדקלם טקסטים בפני קהל שומעים על פי דרישה במסגרת של טקסים ופולחנות. מאחר ונמצא הומוגניות מפתיעה בין החלקים השונים של הניקאיות (nikya) - הקבצים הקאנוניים, יש סבירות נמוכה לדעתו של נורמן (Norman, 1997) שהבהנקים, הנזירים המשננים, החלו את פעילותם עם תום האסיפה הראשונה, בין אם בתיאום או לא, מאחר ונראה כי הטקסטים עברו איסוף מיון ועריכה אל תוך קבצים שונים. הצעה נוספת היא שעוד לפני מות הבודהה כבר החלו לאסוף בשיטתיות, לארגן ולמיין שיחות שנשמעו על ידי נזירים שונים כך שבאסיפה הראשונה כבר הייתה שיטת ארגון בה התקבע הקאנון התהרוואדי, ולכן פעילותם של הבהנקים יכלה להתחיל כבר מרגע האסיפה הראשונה.

ככל הנראה הבהאנקה היו יותר מאשר שומרי ומשנני הטקסטים, יתכן והיו משננים מקצועיים, כפי שעולה מתוך המושג הבודהיסטי 'dhamma-bhnka' - 'מטיף הדהמה', היה ניתן להזמין אותם כדי לדקלם טקסט מסויים לטקס או לשם לימוד, ומאחר והם היו מסווגים על פי אורך, היה קל למזמין לבחור איזה בהנקה לחפש בהתאם לאורך הטקס.

שאלות לגבי אותנטיות עולות בקרב החוקרים אל מול חוסר הידיעה מתי החלו הבהנקים לפעול והאם אכן נערכה האסיפה לשינון או באם היה זה מיתוס שנוצר כדי לתת סמכות לכתבים התהרוואדיים. קיימים ממצאים של כתבים סינהלזיים מהמאה השנייה בהם מוזכרת מערכת הבהאנקה, ולכן נורמן (Norman, 1997) מעלה את ההשערה שיתכן והבהאנקים היו יצירה יותר מאוחרת בעקבות האסיפה הכללית השניה או אפילו השלישית. מלבד הבהנקה היו גם נזירים אחרים שהתמחו בשינון הטקסטים, כדוגמת הנזירים שהשתתפו באסיפה הכללית השלישית וכונוtepitaka שמשמעותו - 'היודע את שלושת הסלים. ' היה קיים הבדל בין אלו שמטרתם הייתה לשנן את הטקסטים לאלו שמטרתם לדעת את הטקסטים כדי לדקלם ולהעביר דרשות לימוד.

בודהגושה [22] (Buddhaghosa), הפרשן הבודהיסטי הידוע מהמאה החמישית לספירה מציין את פעילותם של הבהנקים, ולכן נראה כי מערכת המשננים המשיכה לפעול במשך למעלה מאלף שנה ברצף לצד הטקסטים הכתובים. לעומת זאת נורמן (Norman, 1997) מצביע על כך שיתכן ובודהגושה עצמו חוזר על מה שמצא בספרות הפרשנית שהיתה זמינה לו במהאויהארה (mahvihra) בסרי לנקה, ולכן לא מתחייב שמערכת הבהנקים הייתה עדיין פעילה באופן רציף עד ימיו. המסורת מספרת שקודם לשלטונו של ווטגאמני (Vaagmani) הטקסטים הועברו במסורת אוראלית (Mukhapthavasena) ממורה למורה (cariya-parampara), תהליך ההעברה היה מדומה לסחיבת אדמה בסלים מראש לראש. בודהגושה (Buddhaghosa) מספר שמייד לאחר מותו של הבודהה ולאחר שהסתיימה האסיפה הראשונה, המשימה של שימור טקסטים המאוגדים, הניקאיות (Nikya) ניתן בידי נזיר בכיר (thera) ותלמידיו, אשר מהם נוצרו מספר קבוצות של בהנקים, 'משננים'. הקבוצות השונות של הבהנקים אשר הופקדו על כל ניקאיה מאוזכרות בבירור [23] בכתב מילינדה פנהה (Milinda Panha) - 'שאלות המלך היווני מילינדה'. שם מסופר על קבוצות שונות של בהנקים כגון: Dighabhanka, Majjhimabhanka, Samyuttabhanka, Anguttarabhanka,Khuddakabhanka, כמו גם Jtakabhnka - משמרי סיפורי הג'אטקה (Jtaka), סיפורי החיים הקודמים של הבודהה. המונח pancanekyika, אדם אשר יודע היטב את חמשת הניקאיות והמונח bhnka מופיעים כשני כינויים מובחנים בכתבים של הסנצ'י (Sanchi) וברהוט (Barhut) המתוארכים מהמאה השניה לפנה"ס. הממצאים העולים מכתבים אלו נכתבו על ידי החוקר רייס דיוויס [24] (Rhy Davis), בינהם העובדה שלפני שנעשה שימוש בכינויים המובחנים pancanekyika (אדם היודע את כל חמשת הניקאיות בע"פ), Suttantika(אדם היודע את כל קובץ הסוטות בע"פ), Suttantakini (הביטוי הנשי ל - Suttantika), Petaki (אדם היודע את הפיטקה, סל, בעל - פה), הפיטקה והחלוקה לחמשת הניקאיות (nikya) של הקאנון הפאלי הייתה חייבת להיות ידועה ומבוססת. במשך הזמן חמש קבוצות אלו התפתחו לחמישה בתי ספר שונים בעלי השקפות מעט שונות ביחס ללימוד.

בזמן כלשהו לאחר שהגיע הלימוד הבודהיסטי לסרי לנקה, מלחמה, רעב והרס המנזרים הוביל לדעיכת מערכת הבהנקה, ולכך שחלק מהטקסטים היו ידועים רק למספר מצומצם של נזירים זקנים. הפרשן בודהגושה מציין כי בזמן מסויים נותר נזיר אחד בלבד שידע את ה'נידסה' (nidessa) והיה למהר ולבקש ממנו לדקלם את הטקסט כדי שאחרים יוכלו ללמוד אותו לפני שימות. מתוך דאגה לכך שה'נידסה' תעלם לחלוטין הנזיר הבכיר מהארקהיטה תהרה (Maharakhita Thera) למד את הטקסט מאותו נזיר זקן ונזירים אחרים למדו אותו מפיו, כך שההעברה של הטקסט הלאה הובטחה. מקרים מעין אלו גרמו לבהילות בקרב קהילת הנזירים למצוא שיטות לשמירה על הטקסטים כדי שלא יעלמו עם דעיכת המסורת האוראלית, ולכן הם פנו גם למדיום הכתב.

על פי תיאוריות של 'שליטה במדיה' אנו מניחים כי יש אפקט למדיה על החיים החברתיים. 'ידע הוא כוח' - ככל שהידע מופץ יותר הכוח מבוזר יותר. כאשר הטקסטים נשמרו בזיכרונם של הבהאנקים הדבר העניק לכם כוח חברתי מסויים. כאשר נזירים או אנשים מהשורה היו מעוניינים להקשיב לסוטה כשיחה מדוקלמת היה עליהם לפנות לאלו ששיננו אותה ולכן הדבר העניק כוח לבהאנקה כמפיצים הכמעט בלעדיים של הטקסטים (מלבד הטקסטים השכיחים שהיו שגורים בפיהם של נזירים). לכן, בהתייחס למערכת הבהאנקה ניתן לשאול מה היחס של חלקים שונים בחברה כלפי השינון והכתיבה של הטקסטים, המושפעים מהיבטים חברתיים, פוליטיים ופסיכולוגיים כמו גם מהיבטים פיזיים טכניים של מדיה מסויימת. לדוגמה המעמד החברתי של הבהאנקים בקבוצה היה יכול להתערר אל מול כתיבה של הטקסטים. כך גם יחסם של שליטים לכתיבה או שינון של טקסט כאמצעים המחזקים את מעמדם או מחלישים אותה. יחסים מסוג אלו בעצם מכתיבים בפועל אימוץ או דחייה של טכנולוגיית תקשורת מסויימת. בין אם נעשו מניפולציות כוחניות ובין אם לא השימור האוראלי המשיך במקביל לכתב ולאימוץ טכנולוגיות אחרות שנעשו ועדיין הוא מוערך יותר מכל אלו בשל מאפייניו היחודיים התורמים ללימוד האישי ויכולת ההוראה, ולכן מאבקים אלו נראים כשוליים וחסרי חשיבות.

הטקסטים הבודהיסטים

הטקסטים הבודהיסטים כספרות אוראלית

הספרות הבודהיסטית המוקדמת הנה ספרות אוראלית בעלת מאפיינים יחודיים כגון פורמולות שמסייעות לזיכרון, התורמות הן לפעולת השינון הזיכרון והן לשמירת התוכן בצורה מדוייקת ולסייע להעברתו ללא עיוותים.

הביטוי "Evam me sutam", 'כך שמעתי' פותח את רוב הסוטרות שבקאנון הפאלי. השיחות נשמעו על ידי נזירים שונים שבראשם אננדה (Ananda) שהיה העוזר האישי של הבודהה ולכן הייתה לו אפשרות להקשיב לאלפי שיחות של הבודהה עם אנשים רבים, בנוסף לעובדה שהיה לו זיכרון פנומנלי לשנן בזיכרונו כמות עצומה של שיחות ששמע. כאשר אננדה התבקש לדקלם באסיפה הראשונה את כל השיחות הוא הדגיש שאלו דברים ששמע מפי הבודהה בעצמו כפי שג'ון ברו (Brough, 1950, p.424) אומר שביטוי זה ('כך שמעתי') אינו מציין שהטקסטים האלו מבוססים על שמועות בלבד אלא מביעים שאלו מבוססים על עדות אישית.

מימיו של הבודהה ואילך תלמידיו העבירו את תורתו לאחר ששמעו אותה מפיו ומפי מתלמידיו המרכזיים כפי שזכרו אותה, על פי מידת הבנתם ולפי ניסיונם האישי. לא ידוע כמה שוני חילחל בעת ההעברה ועד כמה המסרים נשמרו. נורמן (Norman, 1997) טוען כי יהיה זה מפתיע אם לא נוצרו עיוותים ושינויים במסר, בצורה או בתוכן הודות לזיכרון חלש או השפעות אקראיות אחרות. עדיין אין זה משנה ממש אם המשנן מותיר חלק או מוסיף דבר מה כל עוד הנארטיב המרכזי והמטרה של העברה המסר מושגת. כך במקרה של הסוטות, השיחות של הבודהה עם תלמידיו, שם המקום היכן שניתנה הדרשה, זהות המאזינים, ופרטים כדוגמת אלו לעיתים יכולים להיות שונים בגרסאות שונות.

גם כאשר הטקסטים הבודהיסטים הועלו על כתב כ - 400 שנה לאחר מות הבודהה, המסורת התייחסה אליהם בחשדנות, כפי שקולינס (Collins, 1990, p. 121) מציין: "ידע בספרים הוא כמו כסף בידיים של מישהו אחר, כשאתה צריך אותו, הוא לא שם". הבעייתיות בכתיבה היא שלא הייתה ביקורת בהפצת הלימוד, והדבר גרם לשיבושים ועיוותים תוך התרחקות מהמשמעות המקורית. קולינס טוען שהעברה אוראלית שיטתית במסדר הנזירים היא בעלת סיכוי טוב יותר להעברה ראויה של הטקסטים כיוון שהיא דורשת הסכמה של אנשים רבים, וכך פוחת הסיכוי לשיבושים ושינויים לא מבוקרים. לעומת זאת טקסטים כתובים כל אחד יכול לשנות ולשבש [25]. בכל צורת תקשורת המוען מעוניין שהנמען יקבל את המסר באופן שהתכוון אליו. המדיום האוראלי הוא בעל יכולת דיוק רבה יותר כאשר מדובר בטקסט לימודי בשל האינטראקציה שהוא דורש ומאפשר בין המוען לנמען. אם הטקסט נמסר מפיו של מורה, השומע יכול לבקש הבהרות בנוגע לדברים שונים, והמורה יכול לוודא שהשומע אכן הבין את העניין כראוי באמצעות שאילתות שונות. כאשר הלימוד נעשה ממדיום כתוב יש סיכוי שהמסר שיתקבל יהיה שגוי.