לשלוח לגן, להפסיק להניק או כל "השלטת משמעת" אחרת

לפני כמה ימים קראתי פוסט שאמא בשם "אום נטע" כתבה בפורום, כאשר הפסיקה להיניק את ביתה, ולדעתי אפשר לקרוא את זה באותה מידה כאילו ששלחה ילד לגן. היא כתבה כך: "אני לא מקילה ראש באובדן שלך. צפיתי את הרגע הזה וחששתי ממנו מאוד, היום בו אקח ממך סופית את מה שהיה חלק כל כך משמעותי בחייך, בחיי... בניגוד גמור לרצונך... הרי זה אובדן עבורי, לא רק עבורך... מה שהיה נכון לשתינו כשנולדת, כבר לא מתאים כעת, לפחות לא עבורי. "

מה שהדהים אותי בקטע הזה זו הכנות, והראיה הנדיבה כל כך של ביתה וגם של עצמה. היא רואה את האובדן של שתיהן. לא רק שלה, ולא רק של ביתה.

משפט שאני רואה אותו כמנוגד לחלוטין למה שאם זו כתבה, הוא משפט מקובל ביותר בתקופה של שליחת ילדים לפעוטונים ולגני ילדים - "לאמא זה קשה יותר". או "האם סובלת יותר". שולחים ילד לגן, הוא בוכה, האם בוכה לפעמים מחוץ לגן, ומישהו אומר לה, "את סובלת יותר". הוא כבר הפסיק לבכות ולך קשה, ובעצם קשה לך סתם. קשה לך כי את לא יודעת לשחרר. קשה לך כי אין לך אמון, בילד שלך ובגן. ואז אמהות משתכנעות ואומרות גם הן, "לי זה קשה יותר".

אבל למה קשה לשלוח ילד לגן? האם אנחנו חסרות בינה כל כך, עד שאנחנו עושות דבר מדהים לכל הצדדים, וסתם קשה לנו איתו? למה לא קשה לשלוח ילד לבריכה עם סבתא? ואם כל כך קשה לנו לשחרר, למה זה מתבטא רק עכשיו?

קשה לנו כי יש פה אובדן, שלנו ושלו. אובדן של הזמן שלנו איתו לבד בבית, או הזמן שלו במקום הבטוח שהוא מכיר ואוהב - הגן הקודם. אובדן של מצב יציב וטוב שהיינו בו. אנחנו לוקחים ממנו משהו משמעותי, בין אם זה נעשה למענו ובין אם למעננו. קשה לנו כי אנחנו דואגות לילד. אנחנו המגינות הראשיות שלו (בד"כ), ואנחנו משאירות אותו חסר מגן לזמן מסוים. במקום לא בטוח, לא מוכר, עם אדם שלא מכיר אותו, ולא מבין את הסימנים שלו.

קשה לנו כי אנחנו גורמות לילד למשבר. משבר שהחלטנו עליו ואולי רציונלית הוא מוצדק בעינינו, ובכ"ז, למה להתעלם? יש פה משבר. אפילו אם הילד בשל לגמרי ללכת לגן, אפילו אם הגן מצוין, אפילו אם הגננת מוכשרת והכל אידיאלי רציונלית - יש פה משבר. איך לא? ילד נכנס לקבוצה חדשה, מבנה חדש וצוות חדש, וצריך ליצור מחדש את העולם שלו, את הביטחון שלו. זה משבר בכל מקרה. קטן או גדול. יש גילאים וילדים שעבורם זה משבר גדול. אפשר לומר שזה אתגר, וזה נכון. והאתגר הזה אולי יחזק את הילד. אבל לומר רק את המילה "אתגר" מסתיר את הקושי. יש פה אתגר ומשבר.

במשפט "לי זה קשה יותר" יש התנתקות. הפניית עורף לרגש האימהי שלנו, להיגיון האימהי. המשפט הזה אומר בעצם, שלא קשה לילד. ואם לא קשה לילד, למה אני סובלת? כי ההיגיון שלי לא תקין. כי הרגש האימהי שלי מוגזם. זהו למעשה משפט של דיכוי גברי, דיכוי של החברה הגברית, שאנחנו הנשים הפנמנו, וכעת משתמשות בו כלפי עצמנו. מדכאות את עצמנו. מדכאות את הרגשות האימהיים שלנו, את המצפן האימהי שלנו שאומר - להגן על הילד. תמיד. להציב אותו בראש. לעשות הכל למענו. המצפן הזה מושתק כעת, כי הוא צועק הצילו. המחט שלו מתנדנדת בפראות.

איזה הבדל בין המשפטים, "אני לא מקילה ראש באובדן שלך" ו"לי זה קשה יותר". בראשון אנחנו יחד בהתמודדות הזו, הגדול והקטן. בשני יש ביטול של כל הקושי, התעלמות. בראשון יש מה לעשות. אם יש פה אובדן אמיתי, משבר, אז אפשר לתמוך בילד. אפשר לדובב אותו (בגיל המתאים), לשוחח איתו על הקשיים שלו, אפשר להציף אותו באהבה, בחיבוקים, אפשר להשתדל להשלים את הביטחון החסר בבית, אפשר לקרוא סיפורים מתאימים, או כל דבר אחר שיכול לחזק אותו בהתמודדות שלו. אפשר גם להשיג תמיכה לעצמנו, באובדן שלנו, במשבר שלנו, בהתמודדות שלנו. במשפט "לי זה קשה יותר" סוגרים את הדלת. לא קשה לך, ומספיק כבר לבכות. וגם לי לא קשה באמת, כי אין סיבה אמיתית, אני סתם לא משחררת. אז גם אני לא צריכה לעשות עם עצמי שום דבר, ומספיק כבר לבכות.

ואחרי שהכל נאמר, לפעמים לנו זה באמת קשה יותר