הפחד הוא אנרגיה תבונית, יש לו רצון משלו, ככל שנקדיש לו זמן ומחשבה הוא יגדל ויתעצם ויעכל את כל מה שסביבו.

הפחד יכול לשתק אותנו ולהביא אותנו למצב של קיפאון מלא, של חוסר יכולת לזוז.

הוא מתעורר כשאנחנו מרגישים חוסר שליטה, שחיינו, אושרנו, התקדמותנו, נמצאים בידיים של מישהו אחר

ואז נדמה שכל מה שיש סביבנו, כל מה שאנחנו הוא פחד, אנו הופכים להיות הפחד, בשלב הזה כבר יש תופעות פיזיות, רעידות בידיים, דופק מואץ, ואנחנו תקועים.

זה יכול לקרות לפני מבחן, לפני מפגש שחשוב לנו, דווקא בזמן שאנו הכי צריכים להיות חדים וצלולים, המחשבה רצה מה יהיה? מה יגידו? אנו בונים אלפי תסריטים בראש שמה שמשותף לכולם הוא מפלתנו. זהו, נגמרו לי החיים, לעולם לא תהיה לי הזדמנות שנייה.

לאחר שלמדתי במשך שנים את הנושא הבנתי משהו, שבני האדם נוטים להיות מוגבלים בחשיבה שלהם, אנו מצליחים לראות רק פתרון אחד למצב קשה, ורק בדרך הזו אנו נצליח להיגאל, אם אנו רוצים לצאת מהחובות, אז רק זכייה בלוטו תציל אותנו, אני רוצה עתיד מקצועי מבריק? אז אני חייבת לעבור את המבחן הזה ועדיף, להצטיין בו.

אנו הולכים למתקשרים, פותחים בקלפים, מחפשים הדרכה ברונים, אבל לגמרי מתעלמים מסימנים ברורים מאוד שנשלחים אלינו.

אולי נכשלתי במבחן כי אני לא צריכה ללמוד ראיית חשבון? אולי הייקום מכוון אותי לכיוון אחר? אולי בפסיכולוגיה נצליח לממש את עצמנו, אם אני בנפילה כלכלית, אז אולי אני במקצוע הלא נכון?

וכמו שאנו מנסים לנפץ קירות וללכת נגד הטבע האמיתי שלנו, אנו מצפים מילדנו שיעשו אותו דבר, לא מקשיבים להם ומכריחים אותם לעשות את מה שכל נשמתם מתנגדת לו.

ואז יש לנו את ה"זכות" להגיד שאנחנו מסכנים שכלום לא הולך לנו, שאנחנו מנסים ומנסים וכלום לא זז.

אני למדתי מזמן שהייקום מוביל אותנו לאן שהוא רוצה, שהוא אוהב אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו אוהבים את עצמנו, ושהוא מאחל לנו דברים שאנחנו לא מעיזים לחלום עליהם. ולשם הוא מוליך אותנו.

הדרך הטובה ביותר שאני מכירה להצליח בחיים, לממש את עצמנו ולהיות מאושרים, היא פשוט להקשיב, לפתוח את העיניים, ולדעת בוודאות שאנחנו הולכים בדיוק לאן שאנחנו צריכים ללכת למען טובתנו הנעלה ביותר.

ואז לפחד אין שום משמעות.