בעיית גוף - נפש (אנגלית: body-mind problem), או הבעיה הפסיכופיזית היא קושי פילוסופי בשאלת יחסי גוף ונפש. הקושי נוצר עקב הסתירה בין אירועים כפי שתופס אותם הסובייקט הפרטי הנפשי ובין האירועים כפי שהם נתפסים במרחב הפיזי. כפי שמציינים חוקרים של הבעיה, התהליכים הנפשיים הם פרטיים לחלוטין. איש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה. לעומתם, התהליכים הפיזיים שייכים ל"רשות הרבים" מבחינה הכרתית - נקודת מבט של גוף שלישי. ניתן לכמת אותם, למדוד אותם ולהשוות ביניהם.

לדוגמה, כאשר אדם אומר שהוא גבוה יותר מחברו, זהו דבר שניתן להשוות אותו מבחינה כמותית (באופן חלקי בלבד. תמונת הרשתית שמתקבלת אצל כל סובייקט הינה שונה, פרטית ולפיכך בלתי נגישה אמפירית). כאשר הוא אומר שהוא יותר שמח ממנו, זוהי תכונה שאין דרך ברורה למדוד אותה. פסיכיאטר יכול לאבחן חוסר - איזון כימי במוחם של קבוצת מטופלים ביחס לכלל האוכלוסייה, אך המסקנה על "הפרעה נפשית" אצל הפרט תהיה סטטיסטית ולא וודאית.

מספר תורות מנסות לענות על השאלה כיצד תהליכים נפשיים משפיעים (או יכולים להשפיע) על מצבים או תהליכים פיזיולוגיים. הדואליזם טוען שהנפש והגוף הם שני דברים שונים ואילו המוניזם טוען שבעצם מדובר באותו דבר. מוניזם מטראילי (פיזיקליזם) טוען כי מדובר באותו חומר ואילו מוניזם אידאליסטי טוען ששניהם נמצאים בנפש. מוניזם נטורליסטי טוען ששניהם ניתנים לרדוקציה לדבר שלישי שהוא חומר נייטרלי. הסטרוקטורליזם הצרפתי דוחה את ההבחנה בין גוף ונפש.

הבעיה נוסחה לראשונה באופן זה על ידי רנה דקארט אולם גם הפילוסופיה הפרה - סוקראטית וגם הפילוסופיה המזרחית עסקו בכך. המדע המודרני לא זיהה נקודת מפגש בין נפש לא פיזיקלית ומימוש פיזיקלי שלה - דבר אשר יכל לאשר את העמדה הדואליסטית - ועל כן פילוסופים מודרניים רבים מחזיקים בעמדה שהנפש איננה דבר נפרד מהגוף. גישה זו רווחת כיום במדעי המוח.

בפילוסופיה היוונית

הפילוסוף היווני אפלטון טען, שבאותו אופן בו הגוף הוא חלק מהעולם החומרי, הנשמה היא חלק מעולם האידאות והיא נצחית. הוא האמין שהנשמה מאוחדת באופן זמני עם הגוף ושהם נפרדים במוות כאשר היא חוזרת לעולם הצורות. מאחר שהנשמה לא קיימת בזמן ובמרחב, כמו הגוף, יש לה גישה לאמיתות אוניברסליות. עבור אפלטון אידאות או צורות הן מציאות אמיתית ונחוות על ידי הנשמה. עבור אפלטון הגוף הוא ריק בכך שאין לו גישה למציאות המופשטת של העולם אלא רק לצלליו.

הבעיה הפסיכופיזית

ישעיהו לייבוביץ' כינה את בעיית הגוף והנפש "הבעיה הפסיכופיזית" (באנגלית: psycho-physical problem). שם זה, הייחודי לו, הוא פועל יוצא של עמדתו ביחס לבעיה ומושפע מעיסוקו כמדען בפסיכופיזיקה. לייבוביץ' טען כי הבעיה עצמה בלתי ניתנת לפתרון מטבעה. הוא אחז בעמדה שמרנית נוקשה לפיה אין לערבב את הדיון על הרקע הפיזי להתנהגות בדיון על הנפש עצמה. זאת בניגוד לגישות בפילוסופיה של הנפש אשר מנסות ליישב את הדיכוטומיה.

ליבוביץ לא העמיד משנה פילוסופית סדורה וכוללת. הוא כפר במושג "השקפת עולם", וטען כי השקפה כוללת על המציאות יכולה להיות אך ורק לאלוהים ולא לבן אנוש. לאדם יכולה להיות רק השקפה על היבטים מסוימים של המציאות, וכי "כל שאלה על מהותו של העולם בכללותו בהכרח שתביא לאנטינומיות ולפאראלוגיזמים".

בהשפעת הגותו של עמנואל קאנט נקט ליבוביץ בהבחנה קטגורית - דיכוטומית קיצונית בין האני ובין הטבע (לטענתו "האדם נמצא מחוץ לטבע"). מן ההבחנה הראשונית הזו נגזרת, כמקרה פרטי, הבחנתו הקטגורית הדיכוטומית בין נפש וגוף. הבחנה זו נדרשה לו לשם הצגת בעיית גוף - נפש.

ליבוביץ נקט בגישה רדיקלית, לפיה בעיה זו אינה - פתירה על ידי בני אדם. לדעתו לא נוכל להבין קשר בין תהליכים פיזיים שהינם אובייקטיביים ושייכים ל"רשות הרבים של ההכרה" לבין תהליכים נפשיים שהינם סובייקטיביים ושייכים ל"רשות היחיד של ההכרה". ובלשונו של ליבוביץ': "אנו מבינים שלא נוכל להבין"

רציונלית את עצם קיומו של הקשר שבו אירוע נפשי מחולל אירוע פיזי - ולהפך, וכן לא ניתן להבין הצמדה סינכרונית מתמדת בין אירועים נפשיים לאירועים פיזיים ללא הבנת הסיבה הראשונה שחוללה הצמדה זו. מכאן שכל חשיבה על קשר שכזה מובילה לאנטינומיות ולפרלוגיזמים. לדעתו אי ההבנה של הקשר הפסיכופיזי היא מהותית לשכל וההכרה האנושיים, וכל תוספת ידע על העולם הפסיכי או תוספת ידע מדעי נוירופיזיולוגי לא יכולים לקרב אותנו להבנת קשר זה.