אני מסתובבת שנים בתחום העבודה האישית (20!), וראיתי תוצאות והישגים יפים, אצל עצמי ואחרים. הבעיה היתה, שהרבה פעמים זו היתה עבודה מסובכת ומורכבת, שמצריכה המון מיומנות כדי לעשות אותה.
דבר פשוט כל כך
מעולם לא נתקלתי במשהו פשוט כל כך כמו "התמקדות", שכל עובר אורח יכול ללמוד אותה תוך כמה שעות, ולהתחיל לתרגל בהצלחה. רצוי לתרגל עם שותף לתרגול (ידיד, מדריך, מאמן או מטפל), אבל יש כאלה שמתרגלים לבד בהצלחה. וההצלחה בהחלט מסחררת. זוהי עבודה יסודית שמתחילה מיד להזיז קדימה כל תחום רגשי שבו נוגעים. ובינינו, כמעט כל תחום הוא רגשי.
אני טיפוס חשדן. לא מאוד רוחנית. ולא כל כך מאמינה ב"חוכמת הגוף". וההצלחה של התרגול הזה בהחלט מאתגרת את ההיגיון שלי.
הרבה פעמים, כשאני מתחילה את התרגול, אני ממלמלת לשותפה שלי, "אוף, עוד פעם התמקדות... זה בטח לא יעבוד הפעם... סתם חרטא כל זה". אני חצי צוחקת, וחצי רצינית. בכל פעם אני קצת חוששת שזה לא יעבוד. ובכל פעם זה עובד, בין אם הרבה ובין אם קצת. זה מכה אותי בתדהמה קטנה כל פעם. עוד פעם זה הצליח?
ואז אני מסתובבת וחושבת, למה. למה זה עובד.
קבלה מהפכנית
לאחרונה היתה לי תובנה בעניין.
למי שעוד לא קרא את שני המאמרים שכתבתי על התמקדות, אסביר שוב בקצרה. "התמקדות" כוללת תפיסת עולם ותרגול. על תפיסת העולם כתבתי במאמרים האלה, והתרגול הבסיסי הוא כזה: יושבים בעיניים עצומות, בשקט, ומרגישים את כל מה שקורה בגוף: תחושות פיזיות, רגשות, מחשבות, תמונות, זכרונות, סמלים, דימויים, לפעמים תנועה מסוימת או צליל.
יושבים, ומקשיבים. ומביאים אמפטיה, קבלה, סקרנות, סבלנות, כבוד, וגם אמון בכך שהדברים יכולים להתפתח. כל הדברים הטובים שכולנו רוצים מהסביבה. כאן אנחנו מספקים את זה בעצמנו - לעצמנו. לבפנים שלנו. לכל מה שעולה. מתנהלת שיחה מסוימת בין המתמקד למקשיב (השותף לתרגול), שהמטרה שלה היא להציע, או לעזור למתמקד, להביא את כל הדברים הטובים הללו - קבלה, אמפטיה, סבלנות, אמון - לכל מה שעולה.
זה מאוד פשוט, אם כי דורש תרגול. ולהדריך את זה דורש תרגול וקצת הבנה.
מגיעה תחושה קלה, ודברים זזים
זהו, בעיקרון. זה מה שעושים 20, 30, 40 דקות, שעה לפעמים - והזמן טס. בד"כ זה מרגיש כמו עשר דקות, לכל היותר. ובסוף - או לפעמים גם כמה פעמים באמצע - מרגישים תחושת הקלה, תחושה נעימה, תחושה שהדברים קלים יותר, מוכלים. מגיעים רעיונות חדשים, קשרים חדשים בין דברים שלא קישרנו, אופטימיות חדשה, היכרות חדשה עם עצמנו. כל מיני תחושות טובות. אח"כ רואים שההתנהגות וההרגשה קצת שונים. יותר קלים. משהו מתנקה, דברים זזים.
החוויה שמשפיעה על המוח
כבר אין מחלוקת: זה עובד מדהים. תרגלו איתי התמקדות גברים, נשים, אנשים לא מחוברים לעצמם, כן מחוברים... המון... וחשבתי לעצמי, שזה עובד - כי זו חוויה. חוויה שמשפיעה.
בחיים אנחנו מושפעים מחוויות. לא רק ממחשבות ומרעיונות - אלא מחוויות. ממה שקורה לנו.
יש חלקים של המוח שלנו שלא יודעים מאין מגיע מה שמגיע, מי אומר את מה שנאמר, ומתי דברים קרו. אלו הם החלקים הפחות מילוליים של המוח, היותר רגשיים, פרימיטיביים - הם מרגישים. הם לא יודעים את הפרטים הרציונליים, אלא רק תחושות בסיסיות. אם קרה משהו טוב או רע. אם מישהו מקבל אותנו - או מישהו נלחם בנו. אם צריך לברוח או שאפשר להתמסר. מרויל הנדריקס מתאר את הנושא היטב בספרו "לבסוף מוצאים אהבה", וזה מתואר בעוד ספרים על החשיבה והמוח.
סוף סוף: סופר - מינון של קבלה, כבוד ואמון
החויה הזו של ההתמקדות היא חויה מאוד חזקה ומשפיעה. חויה של קבלה, של אישור, של אמון וביטחון בכך שדברים יתקדמו. חויה של הקשבה למה שקורה איתנו, המון הקשבה. המון קבלה. מנה מרוכזת במיוחד, ממש סופר - מינון. החלקים הרגשיים של המוח שלנו לא יודעים שזה אנחנו עושים את זה (אולי יחד עם המקשיב). הם פשוט מרגישים את זה. שמישהו מקבל אותם ללא גבול, ללא תנאי, בלי שעון סטופר שדורש מהם שינוי. ממש קבלה מלאה. עם אמפטיה. עם סבלנות. עם כבוד ואמון.
כנראה שזה מה שרצינו בתור תינוקות וילדים, ועכשיו - סוף סוף!!! - זה קורה. ממש קורה. בקביעות ובסדירות. פעם, פעמיים בשבוע, אולי כל יום למי שמתרגל לבד, מגיעה המנה הגדושה והמבריאה הזו של הקבלה. ולאט לאט התרגול יכול להפוך לחלק מהחיים. והקבלה הזו של עצמנו מתחילה לתפוס את מקומה של השיפוטיות המצליפנית שרובנו מעניקים לעצמנו.
לאט לאט ה"בפנים" שלנו משתכנע, לאט לאט ובחתיכה אחר חתיכה. שהוא בסדר, שזה בסדר. שכל מה שהוא מרגיש הוא בסדר.
למה קבלה משפיעה ככה?
אז מה? אז מה אם אנחנו מתחילים להרגיש בסדר עם כל מה שיש בנו? מה זה נותן? מסתבר, שזה נותן המון. למסקנה הזו הגעתי מזמן: רוב הסבל שלנו לא נובע מהרגשות שלנו עצמם, אלא מהתחושה שלנו - שהם לא בסדר. הסבל הוא לא מחוסר הסבלנות כלפי הילד - אלא מהתחושה שזה לא בסדר, שאנחנו לא טובים אם אנחנו חסרי סבלנות. הסבל מגיע פחות מהכעס שלנו, ויותר מזה שאנחנו כועסים על עצמנו בשעה שאנחנו כועסים. השיפוטיות שלנו והכעס כלפי עצמנו הם הדבק, שמחזיק את הכל במקום. הכל קופא לשנים רבות. אנחנו כלואים בתוך אותם רגשות. לא יכולים לזוז ימינה ושמאלה.
עם החויה של ה"התמקדות", הדבק הזה של החוסר קבלה מתחיל להפשיר. להעלם. והרגשות עצמם הם כבר פחות בעייתיים, וגם הם, עם הקבלה הזו, מתחילים להתפתח. כמו ילד שהוקפא במצב ילדותי, ועכשיו מתחיל להפשיר, ושב וממשיך להתפתח, לגדול, לצמוח, ולפרוץ קדימה.
תחושה שדברים יכולים להתקדם
קורה עוד משהו משמעותי עם ה"התמקדות", כמו עם תרגול של כל ספורט מאתגר, כמו יוגה למשל. בכל פעם שמתרגלים, חתיכה קטנה של נושא בעייתי מאוד נפתרת. חתיכה אחר חתיכה. עוד אתגר קטן נכבש. ומה שקורה, הוא שמתחיל להתפתח בתוכנו אמון, שדברים ניתנים לפיתרון. שדברים זזים בחיינו - ברגש או בגוף. רמת התסכול בחיים מתחילה לרדת. יש תחושה שדברים אכן זזים, גם אם יש דברים שלוקחים זמן. ובכל פעם שצצה נושא מטריד, הוא מתחיל להראות לנו פחות כבעיה - ויותר כאתגר. אנחנו כבר יודעים שהתגברנו על דברים דומים, ונתגבר גם על זה.
דבר פשוט כל כך
מעולם לא נתקלתי במשהו פשוט כל כך כמו "התמקדות", שכל עובר אורח יכול ללמוד אותה תוך כמה שעות, ולהתחיל לתרגל בהצלחה. רצוי לתרגל עם שותף לתרגול (ידיד, מדריך, מאמן או מטפל), אבל יש כאלה שמתרגלים לבד בהצלחה. וההצלחה בהחלט מסחררת. זוהי עבודה יסודית שמתחילה מיד להזיז קדימה כל תחום רגשי שבו נוגעים. ובינינו, כמעט כל תחום הוא רגשי.
אני טיפוס חשדן. לא מאוד רוחנית. ולא כל כך מאמינה ב"חוכמת הגוף". וההצלחה של התרגול הזה בהחלט מאתגרת את ההיגיון שלי.
הרבה פעמים, כשאני מתחילה את התרגול, אני ממלמלת לשותפה שלי, "אוף, עוד פעם התמקדות... זה בטח לא יעבוד הפעם... סתם חרטא כל זה". אני חצי צוחקת, וחצי רצינית. בכל פעם אני קצת חוששת שזה לא יעבוד. ובכל פעם זה עובד, בין אם הרבה ובין אם קצת. זה מכה אותי בתדהמה קטנה כל פעם. עוד פעם זה הצליח?
ואז אני מסתובבת וחושבת, למה. למה זה עובד.
קבלה מהפכנית
לאחרונה היתה לי תובנה בעניין.
למי שעוד לא קרא את שני המאמרים שכתבתי על התמקדות, אסביר שוב בקצרה. "התמקדות" כוללת תפיסת עולם ותרגול. על תפיסת העולם כתבתי במאמרים האלה, והתרגול הבסיסי הוא כזה: יושבים בעיניים עצומות, בשקט, ומרגישים את כל מה שקורה בגוף: תחושות פיזיות, רגשות, מחשבות, תמונות, זכרונות, סמלים, דימויים, לפעמים תנועה מסוימת או צליל.
יושבים, ומקשיבים. ומביאים אמפטיה, קבלה, סקרנות, סבלנות, כבוד, וגם אמון בכך שהדברים יכולים להתפתח. כל הדברים הטובים שכולנו רוצים מהסביבה. כאן אנחנו מספקים את זה בעצמנו - לעצמנו. לבפנים שלנו. לכל מה שעולה. מתנהלת שיחה מסוימת בין המתמקד למקשיב (השותף לתרגול), שהמטרה שלה היא להציע, או לעזור למתמקד, להביא את כל הדברים הטובים הללו - קבלה, אמפטיה, סבלנות, אמון - לכל מה שעולה.
זה מאוד פשוט, אם כי דורש תרגול. ולהדריך את זה דורש תרגול וקצת הבנה.
מגיעה תחושה קלה, ודברים זזים
זהו, בעיקרון. זה מה שעושים 20, 30, 40 דקות, שעה לפעמים - והזמן טס. בד"כ זה מרגיש כמו עשר דקות, לכל היותר. ובסוף - או לפעמים גם כמה פעמים באמצע - מרגישים תחושת הקלה, תחושה נעימה, תחושה שהדברים קלים יותר, מוכלים. מגיעים רעיונות חדשים, קשרים חדשים בין דברים שלא קישרנו, אופטימיות חדשה, היכרות חדשה עם עצמנו. כל מיני תחושות טובות. אח"כ רואים שההתנהגות וההרגשה קצת שונים. יותר קלים. משהו מתנקה, דברים זזים.
החוויה שמשפיעה על המוח
כבר אין מחלוקת: זה עובד מדהים. תרגלו איתי התמקדות גברים, נשים, אנשים לא מחוברים לעצמם, כן מחוברים... המון... וחשבתי לעצמי, שזה עובד - כי זו חוויה. חוויה שמשפיעה.
בחיים אנחנו מושפעים מחוויות. לא רק ממחשבות ומרעיונות - אלא מחוויות. ממה שקורה לנו.
יש חלקים של המוח שלנו שלא יודעים מאין מגיע מה שמגיע, מי אומר את מה שנאמר, ומתי דברים קרו. אלו הם החלקים הפחות מילוליים של המוח, היותר רגשיים, פרימיטיביים - הם מרגישים. הם לא יודעים את הפרטים הרציונליים, אלא רק תחושות בסיסיות. אם קרה משהו טוב או רע. אם מישהו מקבל אותנו - או מישהו נלחם בנו. אם צריך לברוח או שאפשר להתמסר. מרויל הנדריקס מתאר את הנושא היטב בספרו "לבסוף מוצאים אהבה", וזה מתואר בעוד ספרים על החשיבה והמוח.
סוף סוף: סופר - מינון של קבלה, כבוד ואמון
החויה הזו של ההתמקדות היא חויה מאוד חזקה ומשפיעה. חויה של קבלה, של אישור, של אמון וביטחון בכך שדברים יתקדמו. חויה של הקשבה למה שקורה איתנו, המון הקשבה. המון קבלה. מנה מרוכזת במיוחד, ממש סופר - מינון. החלקים הרגשיים של המוח שלנו לא יודעים שזה אנחנו עושים את זה (אולי יחד עם המקשיב). הם פשוט מרגישים את זה. שמישהו מקבל אותם ללא גבול, ללא תנאי, בלי שעון סטופר שדורש מהם שינוי. ממש קבלה מלאה. עם אמפטיה. עם סבלנות. עם כבוד ואמון.
כנראה שזה מה שרצינו בתור תינוקות וילדים, ועכשיו - סוף סוף!!! - זה קורה. ממש קורה. בקביעות ובסדירות. פעם, פעמיים בשבוע, אולי כל יום למי שמתרגל לבד, מגיעה המנה הגדושה והמבריאה הזו של הקבלה. ולאט לאט התרגול יכול להפוך לחלק מהחיים. והקבלה הזו של עצמנו מתחילה לתפוס את מקומה של השיפוטיות המצליפנית שרובנו מעניקים לעצמנו.
לאט לאט ה"בפנים" שלנו משתכנע, לאט לאט ובחתיכה אחר חתיכה. שהוא בסדר, שזה בסדר. שכל מה שהוא מרגיש הוא בסדר.
למה קבלה משפיעה ככה?
אז מה? אז מה אם אנחנו מתחילים להרגיש בסדר עם כל מה שיש בנו? מה זה נותן? מסתבר, שזה נותן המון. למסקנה הזו הגעתי מזמן: רוב הסבל שלנו לא נובע מהרגשות שלנו עצמם, אלא מהתחושה שלנו - שהם לא בסדר. הסבל הוא לא מחוסר הסבלנות כלפי הילד - אלא מהתחושה שזה לא בסדר, שאנחנו לא טובים אם אנחנו חסרי סבלנות. הסבל מגיע פחות מהכעס שלנו, ויותר מזה שאנחנו כועסים על עצמנו בשעה שאנחנו כועסים. השיפוטיות שלנו והכעס כלפי עצמנו הם הדבק, שמחזיק את הכל במקום. הכל קופא לשנים רבות. אנחנו כלואים בתוך אותם רגשות. לא יכולים לזוז ימינה ושמאלה.
עם החויה של ה"התמקדות", הדבק הזה של החוסר קבלה מתחיל להפשיר. להעלם. והרגשות עצמם הם כבר פחות בעייתיים, וגם הם, עם הקבלה הזו, מתחילים להתפתח. כמו ילד שהוקפא במצב ילדותי, ועכשיו מתחיל להפשיר, ושב וממשיך להתפתח, לגדול, לצמוח, ולפרוץ קדימה.
תחושה שדברים יכולים להתקדם
קורה עוד משהו משמעותי עם ה"התמקדות", כמו עם תרגול של כל ספורט מאתגר, כמו יוגה למשל. בכל פעם שמתרגלים, חתיכה קטנה של נושא בעייתי מאוד נפתרת. חתיכה אחר חתיכה. עוד אתגר קטן נכבש. ומה שקורה, הוא שמתחיל להתפתח בתוכנו אמון, שדברים ניתנים לפיתרון. שדברים זזים בחיינו - ברגש או בגוף. רמת התסכול בחיים מתחילה לרדת. יש תחושה שדברים אכן זזים, גם אם יש דברים שלוקחים זמן. ובכל פעם שצצה נושא מטריד, הוא מתחיל להראות לנו פחות כבעיה - ויותר כאתגר. אנחנו כבר יודעים שהתגברנו על דברים דומים, ונתגבר גם על זה.
050-3331-331