נסו לחשוב על רגשות "קשים" בחייכם: כעס, פחד, שנאה, קנאה, בושה, חוסר אונים... לפעמים הם מציפים אותנו לחלוטין. והיחס שלנו אליהם מאוד שלילי: אנחנו רוצים לגרש אותם מחיינו, להכחיד אותם.
ההתמקדות היא גישה, השקפת עולם, שבמרכזה קבלה והערכה לכל קשת הרגשות שלנו. ההתמקדות משתמשת בטכניקה מסוימת ובעלת עוצמה, שמבוססת על הקשבה לתחושות בגוף.
כן, כן, אני יודעת. יש אנשים שהמילים "הקשבה לתחושות בגוף" נשמעות להם יותר מדי ניו - אייג', רוחניות, לא רציונליות. אני חושבת שעד לא מזמן היתי מגיבה אליהן כך בעצמי. אני רואה את עצמי כאדם רציונלי לחלוטין. לא היתי מעוניינת להקשיב לגוף בכלל, ולא חשבתי שמשהו יצמח לי מהקשבה כזו.
מי שיש לו ילדים, או חברים קרובים, יכול אולי להזכר בחויה כזו: ילד או אדם קרוב סוערים - אולי כועסים, עצובים או מתוסכלים - ואנחנו מקבלים אותם כפי שהם, אוהבים אותם כך, אולי מחבקים אותם. מקשיבים להם, מנסים להבין אותם ובכל מקרה לא שופטים אותם לשלילה או לחיוב. האדם הזה מרגיש את היחס הזה, והרגשות שלו מתפתחים: הוא נרגע מעט, יכול לראות את הדברים בצורה שונה, אולי חש רגשות שונים. ההתפתחות של האדם יכולה להיות דרמטית, לפעמים ברגעים בודדים.
אולי אנחנו יכולים להזכר בחויה הפוכה, היינו סוערים, והאהבה, הקבלה והאמון של אדם קרוב, שהקשיב לנו ברוב קשב ונתן מקום למה שהבאנו - השפיעה עלינו באופן דרמטי, לטובה. הרגשות הקשים הציפו אותנו פחות, ויכולנו לראות את עצמנו כחזקים ומסוגלים יותר. התפתחנו בתוך היחס הזה.
אני מניחה שרובנו יכולים להזכר בחוויות הפוכות לחלוטין: אנשים שהיו מאוד ביקורתיים כלפינו, וניסו להאיץ בנו ללא הרף להשתפר. הם לא חסכו מאיתנו את הערותיהם השליליות לגבי היכולות שלנו, ולא התעניינו, או לגמרי לא קיבלו, את רגשותינו ונקודות המבט שלנו. גם אם אהבו אותנו מאוד - אולי הורה או מורה - החויה לידם היתה של התכווצות, של חוסר יכולת. לא צמחנו הרבה לידם, וגם אם צמחנו, שילמנו מחיר יקר של חוסר שלמות עצמית. זהו היחס שאנחנו רגילים לתת לרגשות ה"קשים" שלנו. יחס של דחיה, התעלמות, ביקורתיות קשה או במקרה הטוב אמביציוזיות.
ההתמקדות מציעה רעיון מהפכני: להתיחס לרגשות שלנו בקבלה, אהבה, הקשבה, הערכה, אמון, וסבלנות. המשפט שאומרים בהתמקדות לכל הרגשות הללו הוא: אתה יכול להיות כפי שאתה, כמה זמן שאתה צריך. אני מבינה שזה רעיון שאולי נשמע מוזר, אולם ברגע ששמעתי את המשפט הזה, נרגעתי. הדהימה ומשכה אותי האפשרות להתיחס לכעס, לביקורתיות, לשיפוטיות ולחוסר הסובלנות שלי - למה שחשבתי תמיד לצדדים החלשים ביותר שלי - באהבה ובקבלה. היחס הזה מביא תוצאות מיד: הרגשות ה"רועשים" הללו נרגעים מעט, ומפנים מקום לתחושות חדשות, קצת שונות, מורכבות יותר, תחושות שיש בהן הרבה פעמים פתחים חדשים להמשך.
גישת ההתמקדות כוללת טכניקה לתרגול למתחילים. טכניקה שבה יושבים בשקט, יחד עם שותף לתרגול, ומקשיבים לתחושות הגוף השונות, לרגשות, לדימויים ולסמלים העולים בנו, מתארים אותם ופשוט נותנים להם מקום. התרגול הפשוט הזה מפתיע בהשפעתו. לא קל לתרגל אותו לבד או ללא הדרכה, פשוט ככל שישמע, כי אנחנו רגילים לחשוב הרבה על העבר והרבה על העתיד, ומעט על ההווה. התרגול הגופני הזה "תופס" את ההווה בשטף החיים.
ובעצם הכל קורה בהווה. כך שזהו מפתח לשינוי של מה שקורה איתנו ובינינו לבין הסביבה.
ההתמקדות היא גישה, השקפת עולם, שבמרכזה קבלה והערכה לכל קשת הרגשות שלנו. ההתמקדות משתמשת בטכניקה מסוימת ובעלת עוצמה, שמבוססת על הקשבה לתחושות בגוף.
כן, כן, אני יודעת. יש אנשים שהמילים "הקשבה לתחושות בגוף" נשמעות להם יותר מדי ניו - אייג', רוחניות, לא רציונליות. אני חושבת שעד לא מזמן היתי מגיבה אליהן כך בעצמי. אני רואה את עצמי כאדם רציונלי לחלוטין. לא היתי מעוניינת להקשיב לגוף בכלל, ולא חשבתי שמשהו יצמח לי מהקשבה כזו.
מי שיש לו ילדים, או חברים קרובים, יכול אולי להזכר בחויה כזו: ילד או אדם קרוב סוערים - אולי כועסים, עצובים או מתוסכלים - ואנחנו מקבלים אותם כפי שהם, אוהבים אותם כך, אולי מחבקים אותם. מקשיבים להם, מנסים להבין אותם ובכל מקרה לא שופטים אותם לשלילה או לחיוב. האדם הזה מרגיש את היחס הזה, והרגשות שלו מתפתחים: הוא נרגע מעט, יכול לראות את הדברים בצורה שונה, אולי חש רגשות שונים. ההתפתחות של האדם יכולה להיות דרמטית, לפעמים ברגעים בודדים.
אולי אנחנו יכולים להזכר בחויה הפוכה, היינו סוערים, והאהבה, הקבלה והאמון של אדם קרוב, שהקשיב לנו ברוב קשב ונתן מקום למה שהבאנו - השפיעה עלינו באופן דרמטי, לטובה. הרגשות הקשים הציפו אותנו פחות, ויכולנו לראות את עצמנו כחזקים ומסוגלים יותר. התפתחנו בתוך היחס הזה.
אני מניחה שרובנו יכולים להזכר בחוויות הפוכות לחלוטין: אנשים שהיו מאוד ביקורתיים כלפינו, וניסו להאיץ בנו ללא הרף להשתפר. הם לא חסכו מאיתנו את הערותיהם השליליות לגבי היכולות שלנו, ולא התעניינו, או לגמרי לא קיבלו, את רגשותינו ונקודות המבט שלנו. גם אם אהבו אותנו מאוד - אולי הורה או מורה - החויה לידם היתה של התכווצות, של חוסר יכולת. לא צמחנו הרבה לידם, וגם אם צמחנו, שילמנו מחיר יקר של חוסר שלמות עצמית. זהו היחס שאנחנו רגילים לתת לרגשות ה"קשים" שלנו. יחס של דחיה, התעלמות, ביקורתיות קשה או במקרה הטוב אמביציוזיות.
ההתמקדות מציעה רעיון מהפכני: להתיחס לרגשות שלנו בקבלה, אהבה, הקשבה, הערכה, אמון, וסבלנות. המשפט שאומרים בהתמקדות לכל הרגשות הללו הוא: אתה יכול להיות כפי שאתה, כמה זמן שאתה צריך. אני מבינה שזה רעיון שאולי נשמע מוזר, אולם ברגע ששמעתי את המשפט הזה, נרגעתי. הדהימה ומשכה אותי האפשרות להתיחס לכעס, לביקורתיות, לשיפוטיות ולחוסר הסובלנות שלי - למה שחשבתי תמיד לצדדים החלשים ביותר שלי - באהבה ובקבלה. היחס הזה מביא תוצאות מיד: הרגשות ה"רועשים" הללו נרגעים מעט, ומפנים מקום לתחושות חדשות, קצת שונות, מורכבות יותר, תחושות שיש בהן הרבה פעמים פתחים חדשים להמשך.
גישת ההתמקדות כוללת טכניקה לתרגול למתחילים. טכניקה שבה יושבים בשקט, יחד עם שותף לתרגול, ומקשיבים לתחושות הגוף השונות, לרגשות, לדימויים ולסמלים העולים בנו, מתארים אותם ופשוט נותנים להם מקום. התרגול הפשוט הזה מפתיע בהשפעתו. לא קל לתרגל אותו לבד או ללא הדרכה, פשוט ככל שישמע, כי אנחנו רגילים לחשוב הרבה על העבר והרבה על העתיד, ומעט על ההווה. התרגול הגופני הזה "תופס" את ההווה בשטף החיים.
ובעצם הכל קורה בהווה. כך שזהו מפתח לשינוי של מה שקורה איתנו ובינינו לבין הסביבה.
מלכשיר
050-3331-331