פן דיס, סופר הולנדי כותב ספר שעלילתו מתרחשת בפריס. למה לא? לעתים הרחקה מאוד עוזרת לכתוב.

המטייל הוא מיסיה מילדר. הולנדי החי בפריס. פן דיס מתאר את מסלול טיול הערב, את מה שרואה מילדר. הוא מטייל הרבה, מסלול קבוע, שכנים שהוא מכיר אך הם לא אותו. שכונה קטנה בלב פריס.

הוא רואה בית עולה בלהבות. בניין נטוש שדיירים פלשו אליו. בדרך כלל הוא חולף על פניו בלי להסתכל. בני אדם לא קיימים בעולמו. עכשיו הוא רואה אנשים קופצים מהחלונות, משליכים חפצים. אישה מנסה לזרוק תינוק מהחלון. בחלון אחד כלב מקרקש. לא מניח שיחלצו אותו. הצופים מבחוץ מסתכלים על הכלב המרקד בחום יותר מאשר באנשים שבדירות. הכלב קופץ מהחלון. קם על רגליו, מנער את האפר ואחרי רגע ניגש למילדר.

השוטר משדך אותם. הכלב מכשכש וקופץ עליו. סוג של התאהבות ממבט ראשון. אצל כלבים זה בעיקר הריח הראשון שקובע. מה מריח בו הכלב הזר. השכנים מחכים לשמוע אם יש קורבנות. לשוטר אומר מילדר ששמו ניקולא מרטן.

הם הולכים יחד הביתה, והכלב מבהיר למילדר שהוא עצמאי לא צריך עזרה בחציית כביש.

ברחוב מכירים את הכלב. הוא מבית הכוורת שנשרף, אמרו לו. של מי היה לא ידעו. הוא גר בכוורת. מילדר שקודם לכן היה שקוף בשכונה הפך להיות מוכר כזה שהציל את הכלב. כלב שכולם הכירו אך איש לא ידע למי היה שייך ולא ידעו את שמו.

במשטרה, למחרת הוא צריך להסביר את ההבדל בן שמו הרשום בדרכון, מילדר, לזה שבו הזדהה לפני השוטר, מרטן. קל יותר לשאת שם צרפתי בפריס. כלומר אתה משקר הרבה, עונה החוקר.

הכלב לוקח אותו לסיור בשכונה ועורך לו הכרות עם ידידיו. חסרת בית שחלצה לו שד רקוב פה, סמרטוטרית חסרת רגל שם. כולם מחבבים את הכלב ולהפך, מילדר נדרש ללחוץ יד לאלו שלא הסתכל עליהם מעולם. הכלב לקח אותו לבית תמחוי שכונתי שמילדר לא ידע על קיומו.

מילדר הולך למקום בו תיערך הלוויה של שלושת קורבנות השרפה. יותר מחסן ממסגד, לא נותנים לו להיכנס. גם לא מוסלמי גם בא עם כלב טמא. נשים היושבות במטבח מכירות את הכלב ומרשות לו ללקק את ידיהן. אך יש עוד קורבנות. כל עדה סופרת את המתים שלה, וכולם רוצים להעביר את הגוויות לקבורה בארץ המוצא. עיראק, סנגל. באדמה החמה. מתחת לעצים.

למרות שנדמה לו שהוא מכיר את פריס הוא מתחיל לגלות עיר אחרת לגמרי. עיר המתקיימת בבתי חרושת עזובים, מאחורי גדרות, מנותקת מחשמל ומים. עיר מחוץ לשדה הראיה של החוק. על הקירות מרוססת הסיסמה "לאלוהים נמאס. גם אלוהים שחור. "

גם ללוויה השנייה לא נותנים לו להיכנס. המוות הוא מסע מהנראה אל הבלתי נראה, לבן לא יבין. גם כאן מרשים לכלב להיכנס.

וטרינר מזהיר אותו שהוא נעשה תלוי בכלב חזק מדי. שהוא מאוהב בכלב, שפיתח יחסים סימביוטיים. אולי בגלל שזה לא הכלב שלך. אתה חייב לשחרר אותו קצת. הכל בראש שלך.

מפגש עם כומר, כשהוא כתוב היטב תמיד יהיה מעניין. השיחה עם הכומר במשפט של קפקא היא דוגמה מצוינת..

הכומר השכונתי שירת קודם לכן בצ'אד. כאן אף אחד לא מת מרעב אומר מילדר. כן, אבל כאן רעבים לכנות. צ'אד מלאה דתות, דת לא חסרה שם. אבל כל הדתות שכחו לחפור מים ולבנות בתי חולים. אלוהים מסתיר את הסודות שלו באפריקה.

והשיחה מתגלגלת לקיומו של אלוהים. שום מדען אינו יכול להוכיח את קיומו של אלוהים. כמו שאנחנו לא יכולים לראות באופן מדעי אהבה, טוב לב, רשע, ובכל זאת אנו יודעים שהם ישנם. אנשים מפוצצים את עצמם ואת האחרים בשם אלוהים, אומר מילדר. הגזענים מסתמכים עליו. בשבילך הצריכה היא דת. רכוש כערך עליון. אגירה. ואת המדע מגייסים להסתכל בחור באוזון.

הכומר ייהפך לדמות משמעותית בחייו של מילדר. הכומר לוקח אותו למגדל הפעמונים. שם תלויים פעמונים בני מאות שנים. צעקה שותקת, חושב לעצמו מילדר. לכל פעמון שם, ותמיד שם אישה, לכולם חצאיות מתנפנפות, קפואות בזמן ובמתכת.

בקצה אחר של העיר בוערת שריפה נוספת. עוד בית של חסרי ניירות. השוטרים בודקים בקפדנות. משפחות בורחות. השמועה אומרת שיהיה גירוש גדול. האלימות מרימה ראש. מכוניות נשרפות.

מילדר מוזמן לחקירה. שוב שאלות בנוגע לשם הבדוי. עכשיו הוא כבר מוכר ככזה המסתובב ליד האנשים המפוקפקים חסרי הניירות. מה יש לו אתם. אירופאי. אנשי שמאל יכולים לצאת להגנתם, אבל כשיקרה משהו יאשימו את המשטרה.

ברחוב מחלקים גלוחי ראש מרק לנזקקים. על המכונית תלוי שלט "צרפתים אמיתיים אוכלים חזיר. לא כשר, לא חלאל. " מרק סולידאריות לעם. הוא רוצה להגיד להם שהכלב שלו נימול ונובח לכיוון מכה, אבל הפחד. הפחד וחוסר הרצון להסתבך. ברחוב מהומה בין הפגנה למען חסרי הניירות ובין המתנגדים להפגנה. אלימות. אנרכיסטים, מתנגדי גלובליזציה, כולם מעורבים בהפגנות. "אנו לא מרוצים" מרססים על הקירות. אך כששומעים את הכחול של המשטרה מתקרב מסתלקים. למה להסתבך.

סטודנטים ארגנו שביתת רעב למען שחרור חסרי הניירות. את מילדר זה הכעיס. הוא ראה בזה רעב של מותרות, אך הם התכוונו לטוב.

מידידו החדש, הכומר, שומע מילדר על אפריקה. על קולוניאליזם, על מלחמת האחים. על רצח עם. כל מה שמשתדלים להסתיר בעיתונות. והכלב, כלב שאף אחד מבעליו לא נתן לו שם, או שהכלב עונה לכל השמות, גם לשם כלב ממשיך להיות נאמן לבני האדם הסובלים. ישו על ארבע.

הסבל האנושי מתפרץ אליו הביתה. כבר לא רק מראות ברחוב. מקומות שכלב גרר אותו אליהם. הסבל האנושי בא לחרבן אצלו בבית שמילדר בקפדנותו שמר אותו כל כך נקי.

הכלב הוציא את מילדר הסגור מדלת אמותיו. בא העולם ונתן לו מכה על אפו. הוא עזב את הולנד לחיות להנאתו בפריז, ליבה של אירופה וכעת הוא גר בעיר האפריקאית הגדולה ביותר מחוץ לאפריקה.

פן דיס מתאר לפרטים הן את המראות שרואה מילדר הן את ההתרשמויות. וכל זה בלי לפגוע ברצף העלילתי.

להפוך כלב לגיבור ספר הוא לא חדש. עגנון עשה זו בהצלחה גדולה. וירג'יניה וולף כתבה את פלאש. בלק חזר להיות כלב.

מערכת היחסים בין האדם לכלב. הכלב האנושי בדרכו המאמץ את האדם ההופך לכלב בדרכו. שותפות חיים.

הולנדי, המזדהה בשם של צרפתי גיבור מחתרת יכול לחיות בפריז בלי בעיה. מרטן הופך להיות האני הטוב יותר של מילדור.

אפשר להבין שלסופר הולנדי קל להרחיק עדות לצרפת, אך גם אמסטרדם איננה שונה בהתייחסות למהגרי עבודה חוקיים או לא. קל יותר להעמיד את הראי מרחוק.

פון דיס אינו מתאר יותר מדי את חיי הנוולות של חסרי הניר והבית. הכל משתמע מתוך עצמו, ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי, אם היה קורה לי משהו. האם הייתי מצליח להסתדר בבית מתמוטט עם עוד עשרות אנשים בלי פרטיות בלי חשמל ומים, או גרוע יותר, חסרי הבית, הישנים בפינת רחוב על קרטונים. איך לומדים לחיות כך?