אומר הזהר "ויגש אליו יהודה דא תקרובתא מלכא במלכא".

אומר ר' נחמן, ויגש אליו יהודה "וזה בחינת ויגש אליו יהודה, שעיקר התיקון על ידי שנתקבץ יהודה ויוסף שהם העיקר".

ויגש אליו, יהודה ניגש, לא בא אל יוסף ואף לא הלך אל יוסף, יהודה ניגש.

גישה הינה הליכה ברורה אל מקום ברור. יהודה ויוסף שניהם בחינת מלכות, יהודה ניגש, כמלך אל יוסף המלך.

יהודה ידע שהשראת שכינה, אינה אלא במקום נמוך, כמו שאמרו חז"ל "לא השרה הקב"ה שכינתו על הר סיני אלא מפני שהוא הנמוך מכל ההרים". שכינה אין לה מהות אמיתית לבדה, שכינה צריך שתהיה מחוברת אל קוב"ה. חיבור אל קוב"ה הינו ממקום של ענוה והכנעה. יהודה יודע שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו, על כן לחבר קוב"ה ושכינתיה יש להיכנע בפני כל, ודאי בפני יוסף המושל על כל הארץ, יוסף המשביר לכל עם הארץ, ודאי שמעמדו של יוסף וכוחו הינם הופעה וביטוי של קוב"ה על כן ניגש יהודה והכניע עצמו בפני יוסף. יהודה לא הכניע עצמו בפני יוסף, שכן יהודה לא ניגש אל יוסף, יהודה ניגש אליו. (הדבר יבואר לקמן).

יהודה ויוסף שניהם הינם שורש מלוכה. יהודה הינו משיח בן דוד, יוסף הינו משיח בן יוסף.

שניהם הינם חלק מתהליך גאולת עם ישראל, האחד, משיח בן יוסף, הינו המכין למשיח בן דוד. כדי להתחיל התהליך ישנו הצורך בהכרת המציאות, המציאות מחייבת הכנה ושיתוף.

יהודה מתחייב כלפי אביו יעקב להחזיר את בנימין, או' יהודה "אם לא הביאתיו אליך וחטאתי לך כל הימים" מסביר רש"י כל הימים: לעולם הבא. ראובן, הבכור, ביקש אף הוא לשכנע את אביו לשלוח עימו את בנימין, אומר לאביו "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" או' הגמ' אמר יעקב בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית את בניו, וכי בניו הם לא בני.

יהודה, מאמין שיוכל לשמור על בנימין. יהודה זיהה בדברי ומעשי יוסף את מידת החסד שבו. יהודה זיהה את קוב"ה גם ב"איש", (בהתיחס האחים אל יוסף, שמו ה"איש" או "אליו" או "אדוני").

כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין, הובאו כולם בית יוסף, אמר יהודה, "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" יוסף עונה ליהודה "חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" כאשר רואה יהודה שיוסף הינו איש חסד, איש אשר צלם אלקים בו, איש אמת, שכן מבקש רק את "אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד". מיד ויגש אליו יהודה, יהודה מזהה שהאיש העומד לפניו הינו איש של חסד, ניתן לגשת אליו.

יהודה אינו ניגש אל יוסף, יהודה ניגש אליו, גישה אל המהות של האדם היינו גישה

אל "יו". גישה אל נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מה הוא רחמן אף אתה היה רחמן וכו'.

יהודה מחבר את מהותו שלו שהינה "יה" אל"יו". יהודה אל יוסף.

חיבור של קודשא בריך ושכינתיה. לצורך חיבור זה יהודה ניגש, היינו מידת הענוה. ניגש יהודה, שהינו המלכות העתידית, מלכות בית דוד, אל יוסף שהינו המלכות העכשווית הזמנית. כל זאת ע"מ להביא לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. רק בדרך זו יוכל לשמור על בנימין. למעשה חיבור זה, של קודשא בריך הוא ושכינתיה, הביא את יוסף לידי "ולא יכול יוסף להתאפק".

זוהי מהותו של יהודה, מהותו של מלך ישראל, מהותו של עם ישראל. האמונה בחיבור אל קודשא בריך הוא, היא המביאה לידי יצירת המציאות.

ההסתכלות, המביאה לידי הבנה, אמונה וידיעה במציאות הבורא יתברך, ההכנעה כלפי קודשא בריך הוא, ה"ויגש" אליו היא המביאה לידי המציאות הרצויה.

אומר רבי נחמן "ודע, שההסתכלות עושה כלי, דהיינו גבול וזמן".