בס"ד "היופי" והדרך להצלחה בשמירת עיניים... {א}

הנה באהבת הבורא יתברך שמו אותנו, ויודע שאנחנו דור חלש ויש לנו הרבה ניסיונות, אעפ"כ נבחרנו לעשות התיקונים על כל העבירות ופגמים של כל הדורות הקודמים. (כולל דור המבול דור הפלגה ודור המדבר וכו') תפקידינו העיקרי בעוה"ז לתקן כל מה שקלקלו כל הדורות בגלגולים הקודמים. היום נראה לכל בעל דעת שאנחנו כבר בזמן האחרון שלפני הגאולה, כדי שנוכל לתקן (פגמי) העבירות לשעבר. הזמן הזה ידוע כזמן של "אחרית הימים" ממש סוף הגלות, זמן קצר לפני ביאת משיח צדקנו.

על הדור שלנו שהוא דור חלש ברוחניות גם ידוע בחז"ל כהדור של "עקבתא דמשיחא" (תקופה האחרונה שלפני ביאת המשיח) ומזמן כבר גילו לנו רבותינו ז"ל שתהא התקופה הזאת קשה לנו ברוחניות ובגשמיות, הרבה צער ומכאובים ר"ל, כמבואר במשנה (סוטה מט)

בעקבות משיחא: חוצפא יסגא (תִתרבה) ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, (אפיקורסות) ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן יישום, ("הגבול" יהי' ריק) ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו ועל מה יש לנו להישען [רק] על אבינו שבשמים

ולצערנו נראה שיש בדורנו אפ' בין הציבור החשוב, אלו שלא מרצונם ולא מידיעתם מעכבים הגאולה ח"ו, וכגון אלו שלפעמים נכשלים בראיות אסורות, וידוע ע"פ דברי חז"ל שכל הבטה אסורה (שבמזיד) אפילו לרגע א' גורמת לנו אריכות הגלות, ויסורים רוחניים, ויש עוד קבוצה חשובה שבאמת רוצים לשמור על עיניהם שמרגישים שכל העתיד תלוי בזה אבל לא מצליחים כל פעם להגן עליהם, ואעפ"כ מתאמצים בכל כוחם לשמור על עצמם, משום שלימדו אותם שחייב כָּל אָדָם לְהַרְבּוֹת בִּשְׁמִירָה והם רק יוצאים להתפלל וללמוד, ולא מסתובבים סתם ברחוב ולפעמים הם ג"כ נכשלים, אבל בחסדי השם ית' יש לנו חלק מהציבור שיודעים שאע"פ שנכשלו חייבים להמשיך ללחום בכל תוקף וברציפות בלי שום הפסק, ומוסרים נפשם להיזהר, ובכל הצלחה שלהם עושים רעש ושמחה גדולה בשמים, ולפעמים אחרי הצלחות רבות שוב נכשלים ח"ו, ולצערנו רואים שהניסיונות נהייתה קשה מיום ליום, ושואלים איך להתחזק במצב הקשה הזה

לכן, ראשית כל, הסגולה הראשונה והכלל להצלחה ברוחניות היא, לזכור תמיד הסוד הגדול שבכלל אין ייאוש בעולם הזה, ולחיות בתמימות ומקושרים להקב"ה כי התמימות היא ההצלחה ושלימות האדם, ולעולם לא להתייאש מניסיונות כושלות, וכמ"ש במדרש תהלים (כב) "אלמלא נפלתי - לא קמתי" ובאמת יש לכולנו האפשרות בס"ד להגיע למדרגה של שליטה "שלמה" על העיניים, עד שאין שום שליטה מהיצר עלינו בנושא הזה, רק צריכים לזכור ולהרגיש ולהאמין בכל ליבו שאפשרי להגיע אליו בס"ד, אחרי יגיעה רבה ומלחמות תמידיות נגד היצר, ובכדי לזכות לניצחון הזה, שזה מגודל חסדי ד' יתברך שמו, עלינו להתחזק ולעלות מעלה מעלה באופן תמידי להמשיך המלחמה ברציפות בלי שום הפסק כלל וכלל, במסילה העולה בית קל.

עוד סגולה להתחזקות, שחייבים לזכור כל ימינו, שברגע אחד של התגברות כשֶׁעוצם אֶת עֵינָיו לא להסתכל... הוא זוכה לקבל כוח חזק מהקב"ה מִדָּה כְנֶגֶד מִדָּה מברכת ד', להתגבר על תאוותו בנסיון הבאה, והוא מְשַׁמֵּחַ אֶת ד' (פסחים קיג) ומרוויח "עולם מלא טוּב" על כל פעם שהוא מצליח להתגבר ולסגור את עיניו מול רצון ליבו, כמ"ש מצוה גוררת מצוה, ואילולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ומהתחזקות ההיא מרוויח להתקרב מיד להקב"ה, בהרגשת "רצוננו לעשות רצונך" ואח"כ בס"ד יזכה להמשיך עליו דרגות גדולות של צדיקים אמתיים, כמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ו"הבא ליטהר - מסייעין אותו".

אבל מובן שיזכו לתענוג הנ"ל רק אלו הלוחמים בכל כוחם נגד יצרם במלחמה תמידות, ובאמונה פשוטה, ש"לא לרדוף אחר מראה עיניהם" בלי הפסק, וכמו שהתינוק לעולם לא ילמד ללכת ברגליו אם יסתפק רק בפסיעתו הראשונית ויפול, אלא יש לו להמשיך ולצעוד הלאה מבלי להתייאש. ואף אם התינוק נופל פעם אחר פעם, הוא מרגיש שצריך לקום ולנסות שוב, ורק כך יוכל לרכוש את דרך ההליכה, ולהבדיל אף ההליכה במצות התורה גם כך בנפילות ובמעידות, אך החכמה היא לא להתייאש מאותן נפילות, אלא לקום מיד, (כי נפלתי קמתי!) לקום להתנער ולהמשיך לצעוד הלאה כאותו תינוק עקשן שאינו מתייאש מהנפילות, וממשיך לנסות במטרתו עד אשר מצליח ללכת כברת דרך ארוכה בביטחון וביציבות כל ימיו. אבל רק אם פסיעה בודדת, לא מקדמת אותנו אל עבר המטרה האמתית, וכשמצרף אותה פסיעה, בעוד פסיעות נצחיות, אז זוכים להצלחת השלמות, בס"ד כשיתעוררו עליו רחמנות ממעל, כמ"ש חז"ל "מתוך נפילה קימה") ילקוט מיכה ז, תקנח (ו"יגעתי ומצאתי תאמין" (מגילה ו: )

כל הצלחתינו ברוחניות ובגשמיות תלוי בהצלחתנו בשמירת העניים שלנו, אֵין רְצֹון ד' יתברך שמו לעד, לְהַכְבִיד ולְהַקְשֹות עַל הָּאדָּם וְלַהֲפֹךְ אֶת חַיָּיו לְבִלְתִי נִסְבָּלִים. אדְרַבָּה וְַאדְרַבָּה, הַקָּבָּ"ה מֹורֶה לָּאדָּם לָּלֶכֶת בְדַרְכֹו שֶל עֹולָּם וְלִנְהֹג כְמִנְהַגהָּ, לֹא לִפְרֹש וְלֹא לְהַזִהיר עַצְמֹו מֵאֲכִילָּה ושְתִיָּה וכו' ומִשְָאר דַרְכֵי הָּעֹולָּם, אֶלָּא שֶעָלָּיו להתנהג עַל פִי מִצְוֹות הַתֹורָּה הקדושה בתמימות, כי התמימות היא השלימות הגדולה ביותר.

לכן בגדר תן לחכם ויחכם עוד נשתדל בס"ד בעצה טובה לבאר הענין בדרך קל ופשוט בדוגמאות וסיפורים ששייך להתחזק מהם אפ' לדור החלש הזה, להינצל ממצודה של היצר הרע בענין המר הזה, ובסוף ירגישו האור... ויאמר החלש חזק אני

בהרבה ספרים הקדושים מבואר: ש - רק ע"י מלחמה התמידית, ובתפלה בכוונה, ועסק התורה, בכל גופו, בכל לבבו, ובכל נפשו מפנימות הלב, שייך להתמודד ולהינצל מניסיונות הקשות, וכשמצליחים לנצח את היצר הרע, זוכים אז מיד להשפעות טובות מלמעלה, ולהמשכת טהרת הנפש, ומחילת העוונות. יה"ר מלפני אבינו שבשמים שנזכה להתחזק בשמירת עיניים באמת ובתמים בתוך שאר כלל ישראל

הנה כולנו אוֹמֵרים בִּקְרִיאַת שְׁמָע "וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם" וְכָתַב רַבֵּינוּ יוֹנָה (ש"ת שער ג סד) וְגַם רַבִּים נוֹקְשִׁים וְנִלְכָּדִים בְּחַלְּלָם הַחוּשִׁים הַנִּכְבָּדִים, חוּשׁ הָרְאוּת, וְחוּשׁ הַשֵּׁמַע. וְנֶאֱמַר עַל חוּשׁ הָרְאוּת וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, (במדבר טו, לט) הֻזְהַרְנוּ בָזֶה, שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל אָדָם בְּאֵשֶׁת אִישׁ (ופנויות אסור מדרבנן) וּבִשְׁאָר עֲרָיוֹת פֶּן יִוָּקֵשׁ בָּהֵן.

כָּתוּב בְּאוֹרְחוֹת חַיִּים, שאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וְגם אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנוּיָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה. וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ מַכְשִׁיל וּמַכְחִישׁ כֹּח יִצְרוֹ הַטּוֹב וְהוֹדוֹ נֶהְפָּךְ עָלָיו לְמַשְׁחִית ח"ו, וְיֵשׁ אִסּוּר נוֹסַף מִן הַתּוֹרָהּ וְהוּא לְהַרְהֵר בְּאִשָּׁה כְּלוֹמַר לַחֲשֹׁב עָלֶיהָ מַחְשָׁבָה שֶׁל תַּאֲוָה וַאֲפִלּוּ היא פְּנוּיָה, וְחָמוּר הִרְהוּר פְּנוּיָה אפילו מִמַגַעָה, שֶׁעַל הַהִרְהוּר עוֹבֵר בְּלָאו מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים כג י) וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רַע וּפֵרְשׁוּ רַזַ"ל (ע"ז כ: ) שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בְּיוֹם וְיָבוֹא לִידֵי טֻמְאָה בְּלַיְלָה עכ"ל (בית יוסף אבן העזר א)

על העונש של הסתכלות בדברים אסורים, כתוב בְּסֵפֶר "קַב הַיָּשָׁר" בְּשֵׁם הָאֲרִ"י ז"ל שיֵשׁ עוֹף הַנִּקְרָא בְּתוֹרָה "רָאָה", וְאָמְרוּ חֲזַ"ל הַפּוֹגֵם בְעֵינָיו וּמִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים עוֹנְשׁוֹ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל בְּעוֹף זֶה מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה וְסוֹבֵל שָׁם צַעַר גָּדוֹל ר"ל. בָּכל רֶגַע שֶׁאָדָם נִכְשָׁל בהֲנָאָה מִמַּרְאָה אִשָּׁה, הוּא עוֹבֵר עַל אִסּוּר מֵהַתּוֹרָה. וְהֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ שֶׁבְּרֶגַע הָרִאשׁוֹן עוֹצֵר אֶת עַצְמוֹ וְלֹא מִסְתַּכֵּל.

כתוב בספר החנוך אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל אֲפִילּוּ רק בִשְׂעָרָהּ שֶׁל אִשָּׁה הָאֲסוּרָה לוֹ, וַאֲפִילּוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹלָהּ לְכַוָּנָה שֶׁיֵּהָנֶה בָהּ אָסוּר, וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צֶבַע שֶׁל אִשָּׁה, כּשֶׁמַּכִּיר הָאִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת אוֹתָן אסור, לְפִי שֶׁמִּתּוֹךְ רְאִיַּת הַמַּלְבּוּשׁ יָבוֹא לְהַרְהֵר בָּהּ. וְהִרְחִיקוּ שֶׁלֹּא לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם אֵשֶׁת אִישׁ כְּלָל, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי בַעְלָהּ, (קידושין עב. ובתוס' ד"ה אין) לְפִי שֶׁעִנְיָן זֶה קָשֶׁה מְאֹד וְיֵצֶר הָרַע חָזָק בּוֹ, ע"כ צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהַרְבּוֹת בִּשְׁמִירָה יתירה, בִּפְרָט בִימינו שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע חזק מאוד וְהַפְּרִיצוֹת פּוֹרֶצֶת גְּבוּלוֹת לֹא נִתָּן לָּנוּ אֶלָּא לִבְרֹחַ מּכלִ חֲשָׁשׁ שֶׁל נִסָּיוֹן כֵּיוָן שֶׁהַסַּכָּנָה אוֹרֶבֶת, וְאֵין אפילו אֶחָד שֶׁיָּכֹל לוֹמַר זֶה לֹא יִקְרֵה לִּי, כִּי בְּרִגְעֵי הַנִּסָּיוֹן היצר בוער כאש וכָּל אחד יָכֹל לִפֹּל ברגע אחד ח"ו, כמ"ש חז"ל אין אפוטרופוס לעריות. (כתובות יג: )

בספר שמירת עיניים כהלכתה כתוב שטָעוּת הִיא לַחְשׁוֹב שֶׁמצות שְּׁמִירַת עֵינַיִים רַק חוּמְרָא לַאנשי מעשה וחֲסִידִים כו', אֵלָא יֶשׁ לנו אִיסּוּר מֵהַתּוֹרָה לְהִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים, וּבְכָל מַבָּט בְּאִשָּׁה, בֵּין צְנוּעָה וְכֹל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה הכל אסור. יֵשׁ לָדַעַת שאֵין כָּאן חוּמְרָא וְאֵין כָּאן הַגְזָמָה אֵלָא יֵשׁ אִסּוּר מַמָּשׁ, וזֶהוּ מעִקָּר דִּין הַתּוֹרָה שֶאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים. יש חוֹשְׁבִים שֶׁמצות שמירת עינים רַק לְקִיצוֹנִים, אֲבָל הָאֱמֶת היא שהִיא אחד מתרי"ג מצות, וכּל אָדָם מְחוּיָּיב עַל פִּי הַתּוֹרָה לִשְׁמוֹר עַל עֵינָיו ולהתייגע שלֹא לְהִסְתַּכֵּל בדברים אסורים, ואמרו חכמים, כל מי שאינו מסתכל בנשים, אין יצר הרע שולט בו. (מדרש יל"ש פר' ויחי רמז קס"א)

לא לחשוב שקיום מצות שְׁמִירַת עֵינַיִם הם דרגות גדולות רַק לצדיקים לרבנים לגדולי - הדור לתלמידי - חכמים וְאַדְמוֹ"רִים וכו', משום שכְּשם שֶׁנִזְהַרים שֶׁלֹּא לאכול מַאַכְלֵי אִסּוּר, וּמַקְפִּידים לִשְׁמֹר הַשַּׁבָּת, וְלָצוּם בְּיוֹם כִּפּוּר, ומֵנִיחים תְּפִלִּין, ולובשים ציצית, וּשְׁאָר מִצְווֹת הַתּוֹרָה, כָּךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּרְאִיוֹת אֲסוּרוֹת, ובפרט בנשים שֶׁאֵינָן צְנועות, ומצוה זו נוהגת בכל עת בכל מקום ובכל זמן כגון בַּבַּיִת, בָרְחוֹב, בחנויות, בתור בבנק, באוטובוס, בשמחות, בבית הכנסת, בלוויות, ואפ' בית אבל ר"ל וכו'.

עוד כתב: שאסור לאדם לוֹמַר עַל אִיסּוּר זֶה מהתורה אֲנִי מַקְפִּיד, וְעַל אִסּוּר זֶה מהתורה אֲנִי מְקיל, משום שהֲרֵי כָּל הָאִיסּוּרִים נִתְּנוּ לנו בהר סיני וְאֵין לָּנוּ רְשׁוּת להקל בהן, כּל המצות חייבים לקיים בשלימות. כמ"ש רבינו יונה (שער א אות ו) כֹּל שׁאֵינוֹ נִזְהָר מֵחֵטְא מְסֻיָּם בְּאֹפֶן קָבוּעַ וּמְוַתֵּר עַל הָאִסּוּר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לְהִישָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, גַּם אִם הוּא מֵהָעֲוֹנוֹת הַקַּלִּים, אַעַ"פִּ שֶׁהוּא נִזְהָר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, קְרָאוּהוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מוּמָר לְדָבָר אֶחָד, וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂא.

כל הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא "עוֹלָם שֶׁל נִסְּיוֹנוֹת" וְהָרְחוֹב שלנו מָלֵא פִּיתּוּיִים וְקָשֶׁה לַעֲמֹד כְּנֶגְדָּם, בכל זאת אָנוּ חַיָּיבִים לַעֲמוֹד בְּנִסָּיוֹן, וְלֹא לְהִישָּׁבֵר מִנְּפִילוֹת. עוד צָרִיךְ לָדַעַת שהַקּוֹשִׁי בנסיונות הוּא אך ורק בָּרְגָעִים הָרִאשׁוֹנִים, בִּרְגָעִים שמִתְקַיֶּמֶת מִלְחָמָה פְּנִימִית לְהִסְתַּכֵּל אוֹ לֹא לְהִסְתַּכֵּל לַחְטוֹא אוֹ לְא, דַרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר לְפַתּוֹת רַק לְהָצִיץ, לַחֲטֹא מְעַט וְאַחַר כָּךְ מְפַתֶּה לַחֲטֹא הַרְבֵּה... וזה רק כשלֹּא מִתְּאַפְּקִים, וּמִסְתַּכְּלִים אֲפִלּוּ לִשְׁנִיָּה אַחַת, הַיֵּצֶר תּוֹפֵס אוֹתו וּמוֹשֵׁךְ אותו לְהִסְתַּכֵּל עוֹד וְעוֹד מִבְּלִי רָצוֹן לְהַפְסִיק ח"ו.

גם צריך כל אדם להשגיח היטב לבל יריח שום ריח אסורה ובפרט ריח מבשמים שעל נשים "שאין לך גירוי יצר גדול מזה" וכל כיו"ב, כי ידוע שבריחות אלו יש כוח רע חזק וטמא לפעול ירידה גדולה ברוחנית במהרה, כמבואר בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) שזה אחת מהסיבות שגרם לאלישע בן אבויה לצאת לתרבות רעה השם ישמרנו ע"ש.

וכַּאַשֶׁר נִתְקַל בְּראִיה אֲסוּרָה וּמִתּוֹךְ סַקְרָנוּת הוא ממשיך להסְתַּכֵּל, הֲרֵי זוֹ הוֹכָחָה בְּרוּרָה שֶׁהוּא נָגוּעַ בַּחוֹלִי שֶׁל "לִרְאוֹת". כשהוּא אפ' לֹא חוֹשֵׁב, ולא מתגבר לְהוֹרִיד אֵת עיניו מִיָּד, זה סִימָן שֶׁהוּא לֹא מֵבִין אֵת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל חומר הענין של רְאִיָּה אֲסוּרָה, אִם הוּא עוֹבֵר בִּרְחוֹב וְעוֹבֶרֶת לְפָנָיו אִשָּׁה וְאֲפִילּוּ הַצְנוּעָה בְּיוֹתֵר וּמִתּוֹךְ סַקְרָנוּת מִסְתַּכֵּל וממשיך... זֶה סִימָן שֶׁהוּא לֹא שׁוֹמֵר עַל הָעֵינַיִם, וּכְשֶׁהַמַּצָּב כָּךְ, זֶה אוֹמֶר שֶׁהוא צָּרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִיָּדִ, ולְהַפְסִיק לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל דְּמוּת אפילו במרחק שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּבִישׁ - לרחוב, ולִהְיוֹת אָדָם הַשּׁוֹמֵר עַל הָעֵינַיִם ולֹא מִסְתַּכֵּל עַל דברים אסורים כְּלָל כְּפִי שֶׁנִּפְסַק בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל.

בדורינו כבר ידוע לנו, שאדם הממשיך לִהסְתַּכֵּל עַל דברים האסורים, אֵין לוֹ שַׁלְוַת הנֶפֶשׁ, וְלֹא שִׂמְחת החיים, וְחָסֵר לוֹ הַשָּׁלוֹם בַּבָּיִת. כל אָדָם יָכֹול לְנַסּוֹת אֶת עַצְמוֹ ויראה שֶׁלְּאַחַר שֶׁהוּא פָגַם בְּעֵינַיִם ח"ו, יַבְחִין שֶׁכְּבַר בְּשָׁעוֹת הַקְּרוֹבוֹת הוּא לא מרגיש כ"כ שמחת החיים, וְכגון יָרִיב עִם אִשְׁתּוֹ אוֹ סְבִיבָתוֹ, אבל הֶחָכָם שכְּבָר בְּרֶגַע הָרִאשׁוֹן עוֹצֵר אֶת עַצְמוֹ וְלֹא מִסְתַּכֵּל, מיד מרוויח: נחת וְשמחה וְעליה רוחנית, וקשר לאבינו שבשמים.

הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל מַרְאֵה אָסוּרה גורם פגם בנפשנו, ואֲפִילּוּ כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל סתם אִשָּׁה כגון שֶׁכינו, או בגן, או בחנות, או בשמחות, או אפילו באלבום - תמונות שמופיעות שם נשים אפ' ממשפחתו, וכדומה, מִלְּבַד שֶׁהוּא עוֹבֵר עָל אִסּוּר שֶׁל 'לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' (אֲפִילּוּ כשֶׁהִיא צְנוּעָה) הוּא גּוֹרֵם לְנַפְשׁוֹ נֵזֶק רוּחָנִי, שיש השפעה רע מכָּל פְּגִיעָה בִּרְאִיוֹת אֲסוּרוֹת שמְקַלקלֶת הַנְּשָׁמָה, ולפעמים גורם עצבות לעצמו ח"ו, וּכְשֶׁיּוֹדְעִים אֶת הַדרך שֶׁל הַיֵּצֶר ומַצְלִיחִים לְהִתְאַפֵּק וְלֹא לְהִסְתַּכֵּל ונלְחמים כְּנֶגְדּוֹ כְּבָר בָּרֶגַע הַרִאשׁוֹן, אָז הַהֶמְשֵׁךְ הרבה יוֹתֵר קַל, בסיוע מן השמים מִדָּה כְנֶגֶד מִדָּה. ואז מנצחים היצר, וְכָךְ לא יהא הָרָצוֹן לְהַמְשִׁיךְ לַחְטוֹא. וכשמתחברים לצד הטוב כשמתגברים ומנצחים, אז זוכים לקדושה ו'לשמחה רבה' בכפל כפלים! כמ"ש '"והתקדשתם והייתם קדושים" אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. כמ"ש (יומא לח: ) "הבא ליטהר מסייעין אותו" לא מספיק רק לרצות בלב, אלא צריך להתחיל בפועל לעשות המעשה

וכן אָדָם ההוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ וּפִתְאוֹם מוֹפִיעָה מוּלוֹ מראה שֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה, ומיד מִתְנַהֶלֶת בְּתוֹכוֹ מִלְחֶמֶת יְצָרִים לְהִסְתַּכֵּל אוֹ לֹא לְהִסְתַּכֵּל, ומיד הוּא מַחְלִיט לְסוֹבֵב אֵת הָרֹאשׁ עַד שֶׁהִיא תַּעֲבוֹר, וּכְשֶׁהוּא מְסוֹבֵב אֵת הָרֹאשׁ, הוּא פתאום שוב רוֹאֶה נָשִׁים נוֹסָפוֹת מְהַלְּכוֹת מִמּוּל, וְרוֹצֶה לִשְׁמוֹר עַל עַצְמוֹ, וְמיד מַחְלִיט לְהִסְתַּכֵּל רַק עַל הָאָרֶץ, אֲך גַּם שָׁם הוּא גם נכשל בפרוצה, בקיצור המלבושים, או גילוי צורת השוק המכוסה בגרביים שקופות, או בצבע הרגל, וכדומה, אע"פ כן הוא נחשב בשמים לאדם כשר, משום שכָּל מִי שֶׁמְּנַסֶּה בכל כוחו! להתחזק ולִשְׁמוֹר עַל הָעֵינַיִם יכול ליתְקַל בִּמְצִיאוּת כָּזוֹ, אבל "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (ע"ז ג') ובמד"ר (שמוח פ' ל"ד) אין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו.

ידוע שהקב"ה לא חושב שאנחנו מלאכים, מלאכים יש לו בשמיים, אנחנו בני האדם לא מלאכים, והוא לא מצפה שנחיה כמלאכים, אלא הוא מצפה שננסה להתקרב אליו "בכל כוחינו". וזה אפילו בְּיָמֵינוּ שֶיֵשׁ קֹשִׁי רַב לִשְׁמוֹר עַל הָעֵינַיִם, אם כָל זֹּה חייבים להתְאַמּץ ולהילחם בכל כוחנו לִשְׁמֹר על העינים. דוקא בנו יש הכוח החזק לקיים המצות מפני כוח המס"נ שיש בנו!! ואחר המסירות נפש בוודאי יזכה למתנות מתוקות מן השמים, כמו להיות אָדָם החזק נגד יצרו, שֶׁמַּחֲזִיק מַעֲמָד בְּכָל הַמַּצָּבִים וְשׁוֹמֵר עַל הָעֵינַיִים בכָּל הַנִּסְּיוֹנוֹת שֶׁמּוּלוֹ, וייחשׁב לְצַדִּיק גָּדוֹל, וְיֵשׁ לוֹ מַעֲמָד גָּדוֹל בְּיוֹתֵר אֵצֶל השכינה הקדושה בכל העולמות.

גם ידוע מצדיקים שבִרְגָעִים אֵלּוּ שמתגבר יָכֹל אז לבקש וּלְהִתְפַּלֵּל וְלִזְכּוֹת לִישׁוּעָוֹת גְּדוֹלָוֹת, כֵּיוָן שֶׁבְּרֶגַע זֶה נִמְשַׁךְ עָלָיו אוֹר הַשְּׁכִינָה מְסֻגָּל הזְמַן לְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹתָיו הַנִּצְרָכִים לוֹ "בְּעוֹד עֵינָיו לְמָטַה" וְגוֹבֵר הוּא עַל יִצְרוֹ.

אֵין רְצֹון ד' ית' שמו לעד לְהַכְבִיד ולְהַקְשֹות עַל הָּאדָּם וְלַהֲפֹךְ אֶת חַיָּיו לְבִלְתִי נִסְבָּלִים. אדְרַבָּה וְַאדְרַבָּה, הַקָּבָּ"ה מֹורֶה לָּאדָּם לָּלֶכֶת בְדַרְכֹו שֶל עֹולָּם וְלִנְהֹג כְמִנְהַגהָּ, לֹא לִפְרֹש וְלֹא לְהַזִהיר עַצְמֹו מֵאֲכִילָּה ושְתִיָּה ומִשְָאר דַרְכֵי הָּעֹולָּם, אֶלָּא שֶעָלָּיו לַעֲשֹות זֹאת עַל פִי חוקי מִצְוֹות הַתֹורָּה, ולזכור שחכמינו אמרו "אֲל תאמין בעצמך עד יום מותך" (ברכות כט).

כשאנחנו עוֹבְרִים כָל הנִסְּיוֹנוֹת, ובפרט בשְׁמִירַת עֵינַיִם, ומְנַסִּים לִשְׁמֹר וח"ו נִכְשָׁלִים, וְשׁוּב מְנַסִּים וְנִכְשָׁלִים ח"ו, אֵין זוֹ שום סִבָּה כלל וכלל לְהִתְיָאֵשׁ. וכמובן שצריכים להתחרט ולהמשיך המלחמה עד שמנצחים, וּכפי שכְבָר אָמָר הֶחָכָם, "הָעִקָּר לֹא לְהִתְיָאֵשׁ מִנִּסְּיוֹנוֹת כְּושְׁלִות" אֲפִילּוּ שֶׁנִּכְשַׁלְנוּ וּפָגַמְנוּ ח"ו, אִם יש תְּחוּשָׁה שֶׁל "אוֹי מָה עָשִׂיתִי" והִרְהוּרֵי חֲרָטָה, זֶהוּ סִימָן שֶׁהוּא בדֶּרֶךְ הנְכוֹנָה, כֵּיוָן שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ לו חֲרָטָה עלַ החֵטְא, אֶפְשָׁר לו לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה שלמה, אֲפִילּוּ שֶׁהַכִּשְׁלוֹנוֹת רַבִּים עַל הַנִּצְּחוֹנוֹת ח"ו, שׁוּב גם אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל ולהצליח.

מְסֻפָּר עַל תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לִשְׁאוֹל אֶת רבו (א' מצדיקי הדור) עצה מה לעשות כְשָׁנכשל הַרְבֵּה בשמירת עינים, שָׁאַל אוֹתוֹ הָרָב הַאִם יֶשׁ מִקְרִים שֶׁמְנַצֵּח, עֲנָה לּוֹ הַתַּלְמִיד, אָנִי נִכְשָׁל הַרְבֵּה וְנִצְחוֹנוֹתָּי מוּעָטִים, עֲנָה לּוֹ הָרָב בִּזְכוּת נִצְּחוֹנוֹת מֵעַטִים אֶפְשָׁר לְנָצֵחַ לְתָמִיד, רַק תַּמְשִׁיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לְנַצֵחַ, אֵין אָנוּ מְצֻוִּים לְנָצֵחַ

והמשיך להסביר: אָנוּ מְצֻוִּים לְהִלָּחֶם עִם הַיֵּצֶר עָל מְנָת לְנָצֵחַ, אבל הַנִּצָּחוֹן תָּלוּי בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא מְיֻחֶדֶת שֶׁלּא כָּל אֶחָד זוֹכֶה בָהּ "מִיד", וכְּדֵי להצליח ולֹא לְהִכָּשֵׁל, ולקבל הס"ד הזאת, צָרִיךְ לַעֲמוֹד עַל הַמִּשְׁמָר בלי הפסק, ולהתפלל מעומק הלב, להתעורר לעמוד ולהתחנן לפני שוכן מרומים שירחם ויחוס על נפשנו. וְלֹא לִחְיוֹת בַּתְּחוּשָׁה שֶׁל "אֲנִי כבר בְּסֵדֶר", אֵלָא לָדַעַת שֶׁתָּמִיד יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת שֶׁל כִּשָּׁלוֹן וּנְפִילָה ח"ו. מש"ה אסור להכניס עצמו לשוּם מצב שֶׁל ניסיון שֶׁשָּׂם יֵשׁ אפילו סִכּוּי קטן שׁיוכל להֶיכָּשׁל בנִסָּיוֹן, כמ"ש חז"ל אין אפוטרופוס לעריות (חולין דף י"א) וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ. (אבות ב) להשיג הקדושה צריך יגיעה רבה.

הנה תפִלָּה קצרה שכִדי לְהִתְפַּלֵּל בכוונה גדולה בכֹּל יוֹם ובעת הצורך כמה פעמים לְהִתְחַנֵּן לָּהקב"ה מעומק הלב שיעזור לו הקב"ה להצליח לא להיכשל, להשיג הקדושה והכוח לזה מלמעלה.

אבינו שבשמים רַחֶם נָא עָלי וזָכֵּני לִשְׁמֹר אֶת עֵינַי, לְבַל אֶרְאֶה מַרְאוֹת זָרִים ואסורים שֶׁל דְּבָרִים שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנְךָ, כִּי בְּלִי עֶזְרָתך מִן השָּׁמַיִם אִי אֶפְשָׁר לִי לְהַצְלִיחַ נגד יצרי וְשלֹא אֶרְאֶה וְלֹא אֶשְׁמַע דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן אֲפִילּוּ בְּשׁוֹגֵג וּבְלִי כַּוָּנָה, וְיִהְיוּ נָא עֵינָי וְאָזְנַי וְלִבִּי מְקֻדָּשׁוֹת רוֹאוֹת וְשׁוֹמְעוֹת רַק דָּבָר מִצְוָה וְלא שוּם דבר אֲחר, וּתקבל תשובתי וּמחוֹל לִי על מָה שֶׁרָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי וּפָּגמתי שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנְךָ, ועֲשֵׂה שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁכָּחִים מִמֶּנִי לגמרי במהרה.

{הָרוֹאֶה דָּבָר עֶרְוָה לְפָנָיו וְאֵינוֹ זַן אֶת עֵינָיו מִמֶּנוּ "זוֹכֶה וְרוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה"} (דרך אֶרֶץ זוּטָא)

קדושת עם ישראל, היא יסוד היסודות של כל הבריאה כמ"ש (שמות פ' כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ורש"י ז"ל מפרש ועשו לשמי בית קדושה. חז"ל דורשים על הפסוק הזה, ושכנתי בתוכה לא נאמר, אלא בתוכם, בלב של כל אחד ואחד. שכל לב יהודי תמיד יהיה מלא קדושה וטהרה, דהיינו לפרוש מהתאוות, ולהתחזק: כגון בשמירת המחשבה, בשמירת עיניים, בשמירת הברית, ללמוד, ולהתפלל בכוונה, ולהדר בצניעות.

במסילת ישרים כתוב (פ"א) כשהאדם מתעלה, [ברוחניות] העולם מתעלה עמו. וע"י מעשינו הטובים אנחנו גורמים שהקב"ה ישכון בייחד אתנו בעולם הזה השפל החומרי. וכך בונים "הבית של קדושה" ע"פ המעשים טובים שלנו, על ידי כבישת היצר, ע"י לימוד התורה, ע"י התבודדות, ע"י דקדוק המצות

תכלית יצירת העולם היא שיהא להקב"ה דירה בתחתונים, כלשון חז"ל: הקב"ה ברוך הוא "נתאוה" שיהיה לו דירה דווקא בתחתונים, אצל אנשים פשוטים כמונו, שיש להם יצר הרע, ובפרט היצר הרע הידוע שמנסה להכשיל אותנו לדברים של היפך הקדושה, ובכל זאת אנחנו מתגברים עליו, וחיים, חיים של קדושה וטהרה, דבר כזה יש רק בעולם המגושם הזה. וכשאנחנו מתגברים ומצליחים לנצח המלחמה הגדולה, ולחיות חיי צניעות, חיי קדושה וטהרה, זה השמחה הכי גדולה להקב"ה.

לכן ליקטנו כל הנ"ל בקיצור נמרץ מדברי חז"ל בכדי לעורר ולחזק עם ישראל הנמצאים בכל מקום שהם "בשמירת עינים אמיתים" כדי שנוכל להוסיף שמחתנו, בלימוד תורה, בתפילות, בתחנונים, במצות, ובדקדוק המצות, בהשתוקקות ובציפייה, להביא הרגע הגדול, ולהתכונן כיאה וכראוי לקראת ביאת משיח צדקנו, שיגאלנו במהרה גאולת עולם אמן ואמן! יה"ר מלפני אבינו שבשמים שלא תצא שום תקלה על ידינו.

עכשיו נשתדל להביא כמה סיפורי צדיקים המלהיבים את הלב.

מסופר על הגר"א מווילנא זצ"ל שכל פעם שהיה צריך לצאת לרחוב הוא למד 13 פעמים איזה פרק במסילת ישרים, כדי שלא יכשל ברחוב במראה אסורה, וזה הי' בזמנו, ק"ו בזמנינו. ובספרו אבן שלמה (פרק כא) כותב: הקדושה צריך "יגיעה רבה" להשיגה!

מסופר על הרבי מלובלין זצ"ל שהיה תלמידו של ר' אלימלך מלוזנסק זצ"ל, פעם אחת נכנס הרבי מלובלין לרבו ר' אלימלך וראה רבו יושב ומתאנח וגונח, והי' מאוד בצער, ונתבהל מצער רבו, (דבר שלא ראה אצל רבו) ושאלו ילמדנו רבינו, מה זה ועל מה זה מצטער רבינו? השיב לו, איך לא אצטער ולא אדאג אחרי שבאה עבירה לידי? אחרי ששמע המילים האלו יוצא מפי הק' של רבו, הוא השתוקק לדעת על איזה עבירה מדובר? והשיב לו ר' אלימלך בשברון רוח, שנכשל והפסיק בדיבור באמצע התפלה "בשיחת חולין", אחרי שכבר התחיל הודו (בנוסח ספרד) מתי זה היה? כשבאתה אשה לפניו ובכתה במר נפשה כי בתה מקשה לילד, והפסיק באמצע הודו לשאול אותה מה שמה ושם בתה היולדת, כדי שיוכל להתפלל עליה, רק זה היה כל הפסק בדיבור בשעת התפלה (בשעת הודו). ועל זה הצטער מאוד ר' אלימלך ומתאנח וגונח. (הלוואי אצלנו רק עבירות כאלו)

אז רצה להרגיע את רבו, והרבי מלובלין שאל אותו: הלוא מדובר כאן בפיקוח נפש ממש, ואז הלא הכל נדחה? וחשב שירגיעו בכך, אבל ר' אלימלך לא קבל דבריו ולא נתקררה דעתו. שוב אמר לו הרבי מלובלין: שבאמצע הודו הרי מותר ע"פ דין להפסיק, מפני שזה לפני ברוך שאמר, אמר לו ר' אלימלך אע"פ כן הוא עבירה, יען כי ע"פ נוסח אשכנז בהודו אסור להפסיק, וסוף כל סוף ר' אלימלך לא קיבל שום תנחומין מתלמדו, והצטער על זה מאוד, ואמר איך יתכן שיצא מתחת ידו מכשול גדול כזה באמצע התפלה ואמר הלוואי שיקבלו תשובתו בשמים על חטא זה. על זה אמר הרבי מלובלין: שצריכים ללמוד מזה, איך להיות "ירא חטא" ולדאוג ולהצטער אפ' על נדנוד עבירה ח"ו, וצריך לשוב עליה בתשובה שלמה לפניו יתברך שמו (אוהל אלימלך סי' רצ"ד)

מסופר (בילקוט שמעוני קסא) רבי מתיא בן חרש היה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, משום שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם. פעם אחת עבר השטן ונתקנא בו, ואמר אפשר אדם כמו זה לא חטא? אמר השטן לפני הקב"ה ריבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש, מה הוא לפניך? אמר לו צדיק גמור הוא, אמר לפניו השטן תן לי רשות ואנסנו, אמר לו הקב"ה אין אתה יכול לו, אף על פי כן אמר לו הקב"ה לשטן לך, הלך ונדמה לו השטן כאשה יפה שלא היה כדמותה מעולם, עמד לפניו, כיוון שראה הצדיק אותו הפך פניו ונתן לאחריו. שוב בא ועמד על צד שמאלו, הפך פניו לצד ימין, היה מתהפך לו מכל צד, אמר מתיא מתיירא אני שמא יתגבר עלי ויחטיאני.

מה עשה ר' מתיא בן חרש? קרא לתלמיד שהי' משרת לפניו ואמר לו לך והבא לי אש ומסמר, כיון שהביאם הבעירם באש ושרף את שתי עיניו!!! כיוון שראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו.

באותה שעה קרא הקב"ה למלאך רפאל, השר בשמים הממונה על הרפואות, ואמר לו לך לרפא עניו של רבי מתיא בן חרש, בא רפאל ועמד לפניו, אמר לו מתיא מי אתה? אמר לו אני רפאל המלאך ששלחני הקב"ה לרפאות את עיניך, אמר לו הניחני מה שהיה היה, חזר לפני הקב"ה ואמר לו כך אמר לי מתיא, אמר לו הקב"ה לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע. ומיד רפה אותו המלאך רפאל.

סיפור נפלא: יהודי אחד עלה באחד הימים לאוטובוס ציבורי בדרכו ליעד מסוים. בעלותו לאוטובוס התיישב באחד הספסלים הקדמיים, אלא שהיות וכמה נשים התיישבו בספסלים שלפניו והוא היה תמיד זהיר מאוד בשמירת עיניים, כדברי רבותינו (נדרים כ: ) "כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה", אז מיד קם ממקומו והתיישב באחד הספסלים האחוריים של האוטובוס. במהלך הנסיעה נפלה עליו תרדמה והנה הוא רואה בחלום, כיצד מישהו צועק לעברו: "קום מהר! מתחת לספסל אשר אתה יושב עליו יש חומר נפץ ( (bombקום מהר! מה לך נרדם"?

הוא מיד התעורר בפחד ובבהלה, והחל לבדוק מתחת לספסל האם אכן הדברים נכונים, או שמא סתם חלום הוא. לתדהמתו ראה מתחת לספסל שישב עליו חבילה חשודה. נורא ואיום - חשב בליבו - המצב לא פשוט. חיש מהר רץ בבהלה אל הנהג, והודיע לו שישנו חפץ חשוד באוטובוס (bus) כמובן שהורידו מיד את כל הנוסעים ומיד הזעיקו למקום חברה לפירוק המטען. לאחר בדיקת החבילה התברר בוודאות שאכן מטען חבלה הוא זה, ומיד החלו בנטרול המטען. לא עבר זמן רב ונזדמן האברך לביתו של הסבא קדישא האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זיע"א ועוד לפני שהספיק האברך לפתוח את פיו ולספר לאדמו"ר על הנס שארע לו, קרא האדמו"ר הקדוש בקול לעברו ואמר לו, אשריך שבזכות שמירת העיניים שלך הצילו מן השמים אֶת כל הנוסעים מגזירה קשה.

עכשיו אחי היקר: אחרי הספורים הנ"ל נא ונא עצור לרגע אחד וחשוב והתבונן! מה גודל כוחה ושכרה של שמירת העיניים? ומה גודל שכרם של אותם - בחורים - ואברכים - הצדיקים השומרים על עיניהם בקדושה וטהרה, במלחמות תמידיות נגד יצרם (הבוער - כאש) ומתגברים!!!