המאמר הזה הוא לא מאמר רגיל, הוא שונה ממאמרים אחרים שכתבתי. מדוע? מאחר שאני נותנת פה דוגמאות לא רק במיקרו, אלא גם במאקרו, ובסופו תרגיל שאם תעשו אותו, תגלו מה הכפתור הזה שאם לוחצים לכם עליו, זה מפעיל אתכם. אז אני ממליצה לקרוא ולהישאר עד הסוף.
אז מכירים את זה שאתם זועמים על מישהו? המנהלת שלכם קבעה עבורכם פגישה בזמן שלא נוח עבורכם, וגם החליטה שתקבלו את הפרוייקט, למרות שאתם עמוסים. הוריך דורשים ממך להגיע למפגש בשישי, ואתה מעדיף שלא להגיע (ימי קורונה) כדי לשמור עליהם ועליך. כולנו נתקלים בסיטואציות כאלה, מול אנשים הקרובים אלינו, המאתגרות אותנו להגיב בכמה דרכים שאנחנו רגילים אליהן.
אם הסיטואציות האלה לא מדברות אליך במובן שהן "מפעילות" אצלך כפתור רגיש, שכן לכולנו יש כפתורים רגישים (על כך נדבר במאמר אחר) לא תרגיש את הצורך לשמור על עצמך. אז תחשוב \ י על סיטואציה שכן מפעילה אותך. כזו שגורמת לכיווץ בבטן, כזו שגורמת לך לרצות לצעוק החוצה "תעזבו אותי" או "תנו לי חופש!" או "אוף, אין מצב שפשוט תקשיבו לי?".
אז נחזור לסיטואציה (זו שכתבתי או לזו שהינך מדמיינ\ת שמפעילה אותך). בסיטואציה זו, במידה ולא תעשה \ י תהליך של מודעות עצמית, התגובה תהיה מתוך דפוס התגובות המוכר. בשביל מה לחפש? בואו נפתח איזו מגירה ונשלוף את התגובה ממנה. משהו מוכר וידוע. זה נובע כמובן מכך שהכנסנו את הסיטואציה למגירה, בעצם לסכימה של אותו "כפתור רגיש". נחשו אילו תגובות תצוצנה לכם?
כן, זה דיי פשוט. קוראים לזה FFF -הלחם, ברח או קפא. אותה מערכת המופעלת בעת סכנה. בעצם, מטרתה להגן עלינו בהיותנו שייכים לעולם הטבע. אם אני הייתי אריה, והייתה סכנה כלשהי מיצור אחר, הייתי נלחמת. אני חזקה יותר. אם הייתי אייל, והיתה סכנה מיצור חזק ממני, הייתי בורחת. אם הייתי זיקית, והייתה סכנה כלשהי מיצור חזק יותר אך שאינו יכול לראות צבעים, הייתי משנה את צבעי וקופאת על מקומי. כנ"ל קיפוד ואפילו - חילזון. הם קופאים, מתקפלים. זה הטבע שלהם. מדהים נכון?
אז מה הטבע שלנו, בני האדם? גם אנחנו יכולים להגיב באחת משלשת הדרכים האלו. אממה? נכון בעלי החיים, הם מזהים סכנה כשהיא סכנה אמתית, נכון? הם לא מבלבלים את הסכנה עם פחד שינדו אותם. טוב, אולי כן. אבל זו סכנת הישרדות אמתית עבורם בכל מקרה בד"כ. בעל חיים שינודה מקבוצה שהוא חלק ממנה? הוא בסכנת הישרדות אמתית. ואנחנו? תלוי.
במהלך השנים, בני האדם המציאו המצאות, תרבויות, מחשבות, אמונות, נורמות. הנורמות האלה, מכפיפות אדם אחד לאדם אחר, יש ששווים יותר ופחות, ולא בגלל שהם "חזקים יותר". כן זה התחיל כי הם "חזקים" יותר פיזית, וכדי לשרוד בעולם של פעם, היה צריך כוח פיזי. אך התפתחויות שונות כגון השפה התיעוש והגלובליזציה, הביאו לכך שמלחמות אינן מנת חלקנו ביום יום. כלומר, הן קיימות. אבל הן לא הכרח. אנחנו מצליחים ליצור הסכמים והסדרים, שבהן אנחנו נושאים ונותנים מענים לצרכנו במקום להלחם עליהם.
פה יש בלבול קטן. אם פעם הייתי צריכה כוח פיזי כדי לשרוד, והיום לא, אז למה היום מי שיש לו כוח פיזי עדיין נחשב "חזק יותר" ו"טוב יותר"? התרבות הפטריאכלית. מדוע אני מתעכבת על זה? הרי הכותרת היתה "איך לצאת בסדר גם במצבים של קונפליקט". מה קשור פטריארכיה? כבר אסביר.
בעצם, המנגנון של FFF נוצר בגלל הבלבול הזה שבין הסכנה האמיתית שהיתה פעם, להישרדותנו לבין העולם העכשיוי. היום, אנחנו לא חייבים כוח פיזי כדי לשרוד. וגם - לא חייבים להשתייך לקבוצה אחת כדי לשרוד. ככה ששתי הסיבות בשלן מערכת ה - FFF מופעלת אינן אמיתיות רוב הזמן. מה זה בעצם אומר? זה אומר שהמערכת הזו מופעלת במלא מלא מצבים שהיא לא אמורה להיות מופעלת. אני עלולה לתקוף או לברוח במצבים שאינם דורשים תגובה מסוג זה. ככה, אם המנהלת שלי מטילה עליי פרוייקט בזמן שאינו מתאים לי ביחס לעומס שלי, הכפתור הרגיש שלי של "אני צריכה חופש, צריכה שתתחשבי בי, צריכה שתדברי איתי ושנהיה שותפות" הוא זה שמופעל. ואז במקום לתקוף אותה, או לברוח (או גם וגם - פאסיב אגרסיב) אוכל לדבר איתה על רגשותיי. אוכל להגיד לה "היי, שמעתי ממך שאת רוצה שאקח את הפרויקט הזה על עצמי. אני מתארת לעצמי שאת סומכת עליי ושזה ממש חשוב לך שאקח את הפרויקט? תראי, אני חצויה. מצד אחד, ממש חשוב לי להשקיע מעצמי ולהיות פנויה לזה, מצד שני חוששת להכנס אליו מאחר שבפועל מושקעת בפרוייקט אחר וחשוב לי להיות מפוקסת בו. האם אפשרי שנמצא פתרון שיעבוד לשתינו?"
התגלית הזו שיש לנו יכולת לשאת ולתת מול אחרים על צרכים משותפים הוא לא פחות ממהפכה בעולם המודרני. חשבו על זה, הגלובליזציה היא שהביאה את הבשורה על סיום המלחמות, אלא אם יוחלט שההסדר הזה לא מתאים למדינות שמתחזקות אותו יותר. ערים חותמות על הסדרים עם התושבים שלהן, שאם יבחרו בנציגיהן, ידאגו לצורכי התושבים. אלה התושבים, כדי שזה יקרה באמת, דואגים להקים ארגונים אזרחיים כדי לייצר תקשורת מול נציגיהם. אם אני רוצה ירקות בבית, לא אשתמש באלימות, אבקש מהמוכר, הוא יבקש ממני משהו בתמורה, ואני אביא לו. קוראים לדבר הזה "אמון", תוך בניה של מערכת של הסדרים והסכמים שמונעים אלימות וקונפליקטים.
אז איך תצאו בסדר גם במצבי קונפליקט?
קחו דף ועט, ממש עכשיו.
זהו את הFFF שלכם, מתי הגבתם ב"לחם \ ברח \ קפא"? תארו 10 סיטואציות.
כתבו, מה סוג התגובה שנהגתם לפיה בכל אחת מהסיטואציות?
בחרו תגובה אחת בלבד.
האם התגובה הזו מופיעה בעוד סיטואציות \ אינטראקציות?
מה משותף לכלל האינטראקציות? כשאני שואלת שאלה זו, הכוונה היא - מה הדבר הזה שנלחמתם עליו, בבחינה של ערך וצורך בסיסי? האם זה חופש? בטחון? הרמוניה? כדי לגלות זאת, דמיינו את התמונה שלפיה קיבלתם את מבוקשכם. דמיינו את אותו אדם אומר לכם, "כן", ועושה את בקשתכם. מה אתם מרגישים? מה החוויה שמתמלאת בכם? מצאו את המילה שמייצגת ערך \ צורך.
הערך \ צורך הזה, הוא הכפתור הרגיש שלכם. מצאו אותו בעוד ועוד סיטואציות בחייכם, ובכך תלמדו לנטר אחריו. איפה ומתי הוא מופיע? הוא זה שגורם לכם לתקוף, לקפוא או לברוח, ואפילו להמנע מתגובה זו.
זה הצעד הראשון להגיב אחרת ולצאת "בסדר" מקונפלקיט, ספרו לי איך היה לעשות את התרגיל הזה (-:
אז מכירים את זה שאתם זועמים על מישהו? המנהלת שלכם קבעה עבורכם פגישה בזמן שלא נוח עבורכם, וגם החליטה שתקבלו את הפרוייקט, למרות שאתם עמוסים. הוריך דורשים ממך להגיע למפגש בשישי, ואתה מעדיף שלא להגיע (ימי קורונה) כדי לשמור עליהם ועליך. כולנו נתקלים בסיטואציות כאלה, מול אנשים הקרובים אלינו, המאתגרות אותנו להגיב בכמה דרכים שאנחנו רגילים אליהן.
אם הסיטואציות האלה לא מדברות אליך במובן שהן "מפעילות" אצלך כפתור רגיש, שכן לכולנו יש כפתורים רגישים (על כך נדבר במאמר אחר) לא תרגיש את הצורך לשמור על עצמך. אז תחשוב \ י על סיטואציה שכן מפעילה אותך. כזו שגורמת לכיווץ בבטן, כזו שגורמת לך לרצות לצעוק החוצה "תעזבו אותי" או "תנו לי חופש!" או "אוף, אין מצב שפשוט תקשיבו לי?".
אז נחזור לסיטואציה (זו שכתבתי או לזו שהינך מדמיינ\ת שמפעילה אותך). בסיטואציה זו, במידה ולא תעשה \ י תהליך של מודעות עצמית, התגובה תהיה מתוך דפוס התגובות המוכר. בשביל מה לחפש? בואו נפתח איזו מגירה ונשלוף את התגובה ממנה. משהו מוכר וידוע. זה נובע כמובן מכך שהכנסנו את הסיטואציה למגירה, בעצם לסכימה של אותו "כפתור רגיש". נחשו אילו תגובות תצוצנה לכם?
כן, זה דיי פשוט. קוראים לזה FFF -הלחם, ברח או קפא. אותה מערכת המופעלת בעת סכנה. בעצם, מטרתה להגן עלינו בהיותנו שייכים לעולם הטבע. אם אני הייתי אריה, והייתה סכנה כלשהי מיצור אחר, הייתי נלחמת. אני חזקה יותר. אם הייתי אייל, והיתה סכנה מיצור חזק ממני, הייתי בורחת. אם הייתי זיקית, והייתה סכנה כלשהי מיצור חזק יותר אך שאינו יכול לראות צבעים, הייתי משנה את צבעי וקופאת על מקומי. כנ"ל קיפוד ואפילו - חילזון. הם קופאים, מתקפלים. זה הטבע שלהם. מדהים נכון?
אז מה הטבע שלנו, בני האדם? גם אנחנו יכולים להגיב באחת משלשת הדרכים האלו. אממה? נכון בעלי החיים, הם מזהים סכנה כשהיא סכנה אמתית, נכון? הם לא מבלבלים את הסכנה עם פחד שינדו אותם. טוב, אולי כן. אבל זו סכנת הישרדות אמתית עבורם בכל מקרה בד"כ. בעל חיים שינודה מקבוצה שהוא חלק ממנה? הוא בסכנת הישרדות אמתית. ואנחנו? תלוי.
במהלך השנים, בני האדם המציאו המצאות, תרבויות, מחשבות, אמונות, נורמות. הנורמות האלה, מכפיפות אדם אחד לאדם אחר, יש ששווים יותר ופחות, ולא בגלל שהם "חזקים יותר". כן זה התחיל כי הם "חזקים" יותר פיזית, וכדי לשרוד בעולם של פעם, היה צריך כוח פיזי. אך התפתחויות שונות כגון השפה התיעוש והגלובליזציה, הביאו לכך שמלחמות אינן מנת חלקנו ביום יום. כלומר, הן קיימות. אבל הן לא הכרח. אנחנו מצליחים ליצור הסכמים והסדרים, שבהן אנחנו נושאים ונותנים מענים לצרכנו במקום להלחם עליהם.
פה יש בלבול קטן. אם פעם הייתי צריכה כוח פיזי כדי לשרוד, והיום לא, אז למה היום מי שיש לו כוח פיזי עדיין נחשב "חזק יותר" ו"טוב יותר"? התרבות הפטריאכלית. מדוע אני מתעכבת על זה? הרי הכותרת היתה "איך לצאת בסדר גם במצבים של קונפליקט". מה קשור פטריארכיה? כבר אסביר.
בעצם, המנגנון של FFF נוצר בגלל הבלבול הזה שבין הסכנה האמיתית שהיתה פעם, להישרדותנו לבין העולם העכשיוי. היום, אנחנו לא חייבים כוח פיזי כדי לשרוד. וגם - לא חייבים להשתייך לקבוצה אחת כדי לשרוד. ככה ששתי הסיבות בשלן מערכת ה - FFF מופעלת אינן אמיתיות רוב הזמן. מה זה בעצם אומר? זה אומר שהמערכת הזו מופעלת במלא מלא מצבים שהיא לא אמורה להיות מופעלת. אני עלולה לתקוף או לברוח במצבים שאינם דורשים תגובה מסוג זה. ככה, אם המנהלת שלי מטילה עליי פרוייקט בזמן שאינו מתאים לי ביחס לעומס שלי, הכפתור הרגיש שלי של "אני צריכה חופש, צריכה שתתחשבי בי, צריכה שתדברי איתי ושנהיה שותפות" הוא זה שמופעל. ואז במקום לתקוף אותה, או לברוח (או גם וגם - פאסיב אגרסיב) אוכל לדבר איתה על רגשותיי. אוכל להגיד לה "היי, שמעתי ממך שאת רוצה שאקח את הפרויקט הזה על עצמי. אני מתארת לעצמי שאת סומכת עליי ושזה ממש חשוב לך שאקח את הפרויקט? תראי, אני חצויה. מצד אחד, ממש חשוב לי להשקיע מעצמי ולהיות פנויה לזה, מצד שני חוששת להכנס אליו מאחר שבפועל מושקעת בפרוייקט אחר וחשוב לי להיות מפוקסת בו. האם אפשרי שנמצא פתרון שיעבוד לשתינו?"
התגלית הזו שיש לנו יכולת לשאת ולתת מול אחרים על צרכים משותפים הוא לא פחות ממהפכה בעולם המודרני. חשבו על זה, הגלובליזציה היא שהביאה את הבשורה על סיום המלחמות, אלא אם יוחלט שההסדר הזה לא מתאים למדינות שמתחזקות אותו יותר. ערים חותמות על הסדרים עם התושבים שלהן, שאם יבחרו בנציגיהן, ידאגו לצורכי התושבים. אלה התושבים, כדי שזה יקרה באמת, דואגים להקים ארגונים אזרחיים כדי לייצר תקשורת מול נציגיהם. אם אני רוצה ירקות בבית, לא אשתמש באלימות, אבקש מהמוכר, הוא יבקש ממני משהו בתמורה, ואני אביא לו. קוראים לדבר הזה "אמון", תוך בניה של מערכת של הסדרים והסכמים שמונעים אלימות וקונפליקטים.
אז איך תצאו בסדר גם במצבי קונפליקט?
קחו דף ועט, ממש עכשיו.
זהו את הFFF שלכם, מתי הגבתם ב"לחם \ ברח \ קפא"? תארו 10 סיטואציות.
כתבו, מה סוג התגובה שנהגתם לפיה בכל אחת מהסיטואציות?
בחרו תגובה אחת בלבד.
האם התגובה הזו מופיעה בעוד סיטואציות \ אינטראקציות?
מה משותף לכלל האינטראקציות? כשאני שואלת שאלה זו, הכוונה היא - מה הדבר הזה שנלחמתם עליו, בבחינה של ערך וצורך בסיסי? האם זה חופש? בטחון? הרמוניה? כדי לגלות זאת, דמיינו את התמונה שלפיה קיבלתם את מבוקשכם. דמיינו את אותו אדם אומר לכם, "כן", ועושה את בקשתכם. מה אתם מרגישים? מה החוויה שמתמלאת בכם? מצאו את המילה שמייצגת ערך \ צורך.
הערך \ צורך הזה, הוא הכפתור הרגיש שלכם. מצאו אותו בעוד ועוד סיטואציות בחייכם, ובכך תלמדו לנטר אחריו. איפה ומתי הוא מופיע? הוא זה שגורם לכם לתקוף, לקפוא או לברוח, ואפילו להמנע מתגובה זו.
זה הצעד הראשון להגיב אחרת ולצאת "בסדר" מקונפלקיט, ספרו לי איך היה לעשות את התרגיל הזה (-:
050-3331-331