בין טיפול פסיכולוגי לעבודה בשיטת ה"התמקדות" יש כמה הבדלים מעניינים:

ניתוח או חויה רגשית?

ההבדל משמעותי הוא בסוג החוויה. לפני כמה עשרות שנים, פסיכולוג בשם יוג'ין ג'נדלין רצה לבדוק מדוע יש אנשים רבים, רבים מדי לטענתו, שטיפול פסיכולוגי לא עובד עבורם כלל. הם עוברים מטיפול לטיפול, מדברים על בעיותיהם, משתפים, מנתחים יחד - ואין שינוי. הוא ועמיתיו הקליטו מאות שעות של טיפול. הם הבחינו בכך שהיעילות של הטיפול לא קשורה במטפל עצמו, אלא במטופל דווקא - ביכולת החויה שלו. לקוחות שדיברו בשטף, ברהיטות, לפעמים אינטלגנטיים ביותר - הפיקו מעט מהטיפול. לעומתם אחרים שדיברו לאט, בדקו מילים, תיקנו את עצמם, הרהרו תוך כדי דיבור - הם יצאו מרוצים, והפיקו תועלת. היה הבדל גם בעומק החויה שהם חוו. ג'נדלין החליט ללמד את כולם להיות כאלה בטיפול - או זה עם זה. הוא קרא לשיטה הזו "התמקדות", והחל ללמד אותה.

"התמקדות" לא עוסקת בניתוח, או בבניית תיאוריות אודות הרגשות שלנו. התמקדות היא פחות חשיבה ויותר חוויה. והחוויה הזו משפיעה לעומק.

בטיפול יש "השלכה" - ב"התמקדות", אין

בטיפול נוצרת "השלכה" - המטופל מציב את המטפל בתור דמות מרכזית בחייו, מין תחליף הורה. הוא בונה איתו את הקשר כך, מה שעוזר לו לבנות שחזור של קשר שבמציאות היה קשה, ועכשיו ניתן יהיה לתקן אותו. בסוף "משחררים" את ההשלכה הזו. באימון לא נוצרת השלכה, ואנחנו המאמנים לא למדנו לעשות זאת. באימון אנחנו עומדים על אותו משטח, באותו גובה, המתאמן והמאמן. אין למאמן סמכות על המתאמן. מאמנים רבים בעיקר מקשיבים ומעט מאוד מציעים הצעות. הקשר הוא יותר כמו שני חברים שמשוחחים על משהו, אלא שהזמן מחולק באופן לא סימטרי, תמיד לכוון המתאמן. לכן אפשר בצורה מוצלחת לאמן חברים ובני משפחה, מה שלא עושים בטיפול.

זה שאין השלכה מגביל, במידה מסוימת, את חוג הלקוחות. מי שהקשרים שלו עם כל אדם בעולם קשים מאוד - למעשה צריך את הפסיכולוג, כדי לעשות עליו השלכה. הוא צריך מישהו שימלא את דמות הורה. הוא לא יכול לעמוד עם המאמן על אותו משטח. ואדם שעומד במקום כזה יאלץ לוותר על שירותי מאמן ולהעזר בפסיכולוג.

מי מכוון?

כשאני קוראת את הספרים (המעולים!) של הפסיכולוגית אליס מילר, למשל, אני מתרשמת שיש לה איזה שהוא מסלול שהיא מעוניינת ללכת בו עם המטופלים. מסלול ארוך שמבוסס על תיאוריות פסיכולוגיות אלו ואחרות. אני מניחה שהיא מובילה באיטיות את המטופלים בדרך שנראית לה נכונה.

ב"התמקדות", הלקוח מוביל. אין למדריך / מאמן / מקשיב כל משנה סדורה לגבי הכוון שבו הוא צריך ללכת. הוא מלמד את השיטה, ומספק הקשבה מכילה, תומכת, אמפתית, סבלנית, ומלאת אמון - אמון ביכולות הרבות של הלקוח. אמון בכך שהוא יתגבר על כל זה, ויביא יותר ויותר הגשמה ושמחה לחייו. זה התפקיד של המאמן (תפקיד די קל ופשוט... בהחלט הסתדרתי עם העבודה שלי). ההנחיה מכילה בעיקר תמיכה בתהליך שאותו הלקוח מוביל. כשאני אישית מחפשת להתאמן, אני מעדיפה את הכוון הזה שבו אני מובילה, לפי מה שאני רוצה, ולא רוצה שיפעילו עלי הנחות מוקדמות רבות מדי.

מה לגבי יעוץ?

אני חשדנית מאוד כלפי יעוץ, במיוחד בתחומים רגשיים. אני מתקוממת כאשר אנשים משכילים משתמשים בקרדיט שלהם כדי להציע הצעות שלא מבוססות על שום מחקר, משתמשים בקביעות שאין להן שום הוכחה, ומכוונים לקוחות לכוונים שיכולים להיות לגמרי לא מתאימים. אני בטוחה שיש פסיכולוגים משכמם ומעלה, שלא עושים זאת כלל, אבל ב"התמקדות", מראש, כל העניין הזה לא קיים. אין יעוץ. נקודה. יש לווי ותמיכה בתהליך הזה של בירור הרצונות העמוקים של האדם, וחתירה להגשמתם.

יש פסיכולוגים שמרחיקים לכת וטוענים שכל קשר טיפולי מכיל עריצות רגשית, כמו ג'פרי מייסון, ולא רק הוא. גם אם הטענה הזו קצת מוגזמת, יש שם נקודות שוות הרהור.

כמה קוים משותפים

יש נושאים שלא מבדילים בין טיפול פסיכולוגי לעבודה בהתמקדות. למשל, אורך ההכשרה של המטפל. לפסיכולוגים יש הכשרה ארוכה ומקיפה, אולם יש גם מאמנים, מטפלים ומדריכי התמקדות שיש להם 10, 20 וגם 30 שנה של נסיון בעבודה עם אנשים, הכשרה רבה ומקיפה, והרבה ידע.

למעשה גם הכותרת של המטפל / מדריך / מקשיב היא לא ההבדל העיקרי. ישנם פסיכולוגים רבים שעובדים עם השיטה, וגם מאמנים, עובדים סוציאלים, ואנשים שלומדים את הקורס וממשיכים לתרגל לבד או עם שותפים - מתחלקים ל"מקשיב" ו"מתמקד", ואח"כ מתחלפים.

אני לא יכולה להסתיר שאני מאוד מאוד אוהבת "התמקדות"... אוהבת לתרגל ואוהבת ללוות.