* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 4.

באחד הדיונים על נושא האמונה, עלתה השאלה: "נניח שחצי האנשים מאמינים שיש חיים על הירח וחצי אנשים מאמינים שלא, באיזה אופן אפשר לקבוע מי משני החצאים צודק? "

לדעתי, עניתי, שני החצאים אינם צריכים להוכיח את "אמונתם" כל עוד ומצהירים בפה מלא שזוהי הסברה שלהם, הדעה שלהם... כל אחד יכול לסבור מה שהוא רוצה, אין כאן כללים מחייבים.

הדבר שונה כאשר בא מישהו ומנסח את ה - "אני מאמין" שלו בלשון: "אני בטוח שיש חיים על הירח" - או אז הוא כן יידרש להביא ראייה לאמונתו, ואפילו אם הוא נמצא בחצי השני השולל קיום חיים על הירח, גם אז הוא יידרש להמציא הוכחה לגירסתו.

אם כן ישנן שתי משמעויות למונח "אמונה":

1. סברה, השקפה, דעה... ("אמונה" כזו מותרת ללא הוכחה לכל "מאמין" אשר יהיה).

2. ביטחון, החלטיות... מלשון מאמין אני / אין בלבי ספק... (נדרשת הוכחה לצד "אמונה" מהסוג הזה, כל עוד ואיכפת למאמין הזה להתרחק מרשימת התמהונים) - כלומר גם המאמין שיש חיים על הירח ואף המאמין שאין חיים - שניהם נדרשים לנמק ולהוכיח את "אמונתם" באופן חד משמעי ומספק, היינו באופן מוחשי הנתפס בחושים, שההיגיון האנושי הממוצע יכול ללעוס.

באופן טבעי עלתה לבמה שאלת המשך: הבה ניקח איפוא את אחת האמונות "הבטוחות" ביותר... אני מאמין בכל כולי במשוואה (1 + 1= 2), האם "אמונה" כזו ניתנת להוכחה?

ושוב תליתי את תשובתי בשני מצבים. תלוי לדעתי למי אני צריך להוכיח:

1. אם אני מתבקש להוכיח לך את זאת, אזי התשובה היא שלילית: אני לא יכול להוכיח לך שאחד + אחד = שניים, כי האחד "שלי" שאני מבחין בו אינו בהכרח שווה לאחד שלך, לכן לא ניתנת המשוואה הזאת להוכחה. תוכיח לי למשל שצבע האדום שאני רואה הוא אותו האדום שאתה רואה! יכול להיות שחמשה מליארד אנשים בתבל יצביעו על אותו הצבע ויזהו אותו כאדום, אבל האם ניתן להוכיח שכל אחד מחמשת המליארדים רואה את אותו הצבע? יכול להיות שהאדום שקולטות עיני הוא הכחול (שלי) בעיניך והירוק (שלי) בעיני ראובן... האם ניתן לסתור או להוכיח את זאת? מכאן גם עצם השאלה אינה תקנית.

2. כשלעצמי, אני יכול להוכיח שאחד ועוד אחד שווה שניים, ומנגד אני יכול להסתפק באמונה (סברה) שהמשוואה הזאת נכונה. השאלה אם אני כאדם חי נוטה להתפתח ומודע לקשר בין התפתחותי לבין המידע שמקנה לי התפתחות זו. השאלה אם חשוב לי להרחיב את המרחב שלי ע"י הרחבת המידע שלי אודותיו, או שמתיר לעצמי להיות עצלן שלא רוצה לשבור את הראש עם משוואות והוכחות...

השאלה אם אני איש תמהוני (מת ונושם) או אדם חושב (חי ונושם).

עם זאת, אני מרגיש שהתשובה המעשית הזו לוקה בחסר... כי ע"פ זאת התפתחותי תלויה בחקירת "האחד" הסגולי שלי ששום ישות ביקום יכולה לחלוק אותו עימי... והרי אני יצור חברתי שזקוק לחברה וצריך לנהל ייחסי גומלין איתה כדי להגדיל את משאבי ההתפתחות שלי, היינו אני אמור לתרום לחברה את המידע שבאמתחתי, ובמקביל לקחת ממנה את המידע שנצבר בסל הענק שלה, והכיצד אעשה זאת אם המידע על "האחד" שלי שייך אך ורק לי ואיני יכול לחלוק אותו עם אף ישות! הכיצד אפקיד בסל החברה את האחד "הסגולי" שלי וכיצד אשאב משם את "האחד" שאין ולא יכול להיות לי חלק בו! שהוא זר ומוזר לי...

אין אדם שלא פתר את הדילמה הסבוכה הזאת, ולכן הצליח להשתלב בחברה ולהתפתח, לכן הצליחה האנושות להתפתח ולשגשג.

אומנם המידע שנצבר על "האחד" הינו "למוטב בלבד" השייך "לי" ולי בלבד, אולם הכלים שעשיתי בהם שימוש בשביל להגיע אליו, יכולים לשמש גם אותך בפיתרון המשוואה הסגולית שלך. כלומר אינני צריך להעביר לך את תוצאת המשוואה (אחד + אחד = שניים) כי לתוצאה כזו אין משמעות אצלך, אבל אני יכול להעביר לך את הכלים ששימשו אותי בעיבוד המידע של המשוואה, באמצעות הכלים הללו גם אתה תפתור את המשוואה הסגולית שלך ותגיע לאחד היחודי שלך ותהנה ממנו.

על העיקרון הזה מושתת אופן העברת המידע בין כל החברה האנושית מאז היווסדה עד היום. מקנים לנו בבית "כלים", וגם בביה"ס אנו קונים "כלים". אנו לומדים את "כלי" השפה ועושים הלכה למעשה בכלי הזה שימוש יחודי, סגולי, אין אדם שמדבר כשני, אין אדם שמתבטא כמו רעיהו, אין אדם שמביע את המילים כחברו, אין אדם שמתכוון למשמעות אותה המילה כשני. בביה"ס מעבירים לנו את "כלי" האותיות בשביל שישמש אותנו באופן סגולי ביותר. אכן אנו קוראים דרך המילים את אותו הטקסט, אך הבנתו והשלכותיו ותוצאותיו הם "אחד" סגולי של כל אחד ואחד מאיתנו.

המדע התפתח דרך העיקרון הזה, כלומר אופן העברת המידע - גם המידע המדויק התבצע על אותו העיקרון: תורת היחסות שהגיע אליה איינשטיין אינה אלה כלי ששימש את המדען שבא אחריו, וגם הוא האחר יצר עוד כלי באמצעותו והפקיד אותו בסל החברה. כך היגענו אל המנורה, אל החשמל, אל הטלפון, התקשורת, אל המנוע... לא העברנו בינינו מידע - כי פעולה כזו אינה תקנית ואין לה משמעות, העברנו בינינו "כלים" ששימשו כל אחד ואחד מאיתנו בשביל לעבד את המידע (האחד) הסגולי שלו ולהתפתח דרכו.

כולנו משתמשים באותם הכלים ורק יחידי סגולה בתוכינו מנסים לפתח עוד כלים חדשים באמצעות הכלים האלה, אולם ושוב: אכן אופן השימוש בכלים הינו אחיד, אך המידע המעובד שאנו מגיעים אליו באמצעות כלים אלה - אינו אחיד ולעולם לא יהיה.

מטבע הדברים, על אותו העיקרון מתבסס אופן העברת המידע בתורה. כלומר המידע הגולמי הכתוב בתורה אומנם הוא אחיד כי הוא בנוי מאותם הכלים - אותם המושגים והמונחים, אולם המידע המעובד המתקבל מהתורה אצל כל אחד ואחד מאיתנו אינו מידע אחיד, הוא שונה אחד מהשני, לכן ישנם הרבה פירושים לתורה, וכבר הטמיעו רבותינו את האימרה: שבעים פנים לתורה...

הוא הדבר אם אני כותב ספר ומטעין אותו בכל מיני רעיונות ונוסחאות... והינה יצא לאור עוד "כלי" חדש מבריק עובר לסוחר, כל מי שיעשה בו שימוש ויקרא אותו - ישמש לו לדבר משלו... כלומר יעבד דרכו מידע אחר.

אולם אם הייתי רוצה לכתוב ספר מיוחד עד מאוד לארז הבן שלי ולהעביר דרכו מסר ספציפי שיש לי עניין שייקלט אצלו, אזי אצטרך פשוט לכתוב לו ספר מיוחד, ומטבע הדברים הספר יהיה עמוס במשפטים ובמסרים אינטימים שלרוב רק אני וארז מכירים... ואם ארצה להעביר עוד מסר ספציפי לשרה, אזי אצטרך לכתוב עוד ספר לשרה, אינני יכול למסור לה את הספר של ארז ולבטח לא אוכל לתת לשרה את הספר האינטימי שכתבתי לארז.

התורה שבידינו שאנו קוראים היום על שלל פרושיה שנפרשו על פני הדורות, אינה שונה מכל ספר אחר שחל עליו העיקרון שלעיל: מוצע בה מידע המשמש כלי שכל אחד יכול להשתמש בו כדרכו ולעבד באמצעותו את המידע הסגולי שלו.

ובעצם, איפוא, בשביל מה נועדה התורה? והרי היא מציעה עוד כלים וגם סופרים רבים על פני ההסטוריה הציעו כלים טובים וראויים, מה עוד והבחירה בידינו איך להשתמש בכלי של התורה ואיזה מידע נפיק ממנו...

ובעצם, בשביל מה זקוק האדם לכל כך הרבה כלים, סוגים מסוגים שונים, כולל הכלי של התורה... אני פולש קצת לפרק הבא שנושא זה יהיה מרכזו. השאלה היא עקרונית מיסודה: בכלי אחד אתה עושה אין סוף דברים ומגיע לאין - סוף מטרות... כלומר האדם זקוק להתפתחותו לכלים ספורים ומדוייקים אך לא לאין - סוף כלים... בכלים המדויקים שעומדים לרשותו יכול לעבד את המידע ולהתפתח עד אין סוף, אינו זקוק לאין - סוף כלים! אינו זקוק ליותר משפה אחת בשביל לכתוב דרכה אין - סוף ספרים...

אכן, הכלים שזקוק להם האדם אמורים להיות מוגדרים וספורים כי אינו זקוק ליותר... אך הבעיה מתחילה כאשר מתבלבלים הכלים האלה בידי האדם וכתוצאה מזאת עושה בהם שימוש בלתי תקין, ומטבע הדברים אינו מגיע איתם למחוז חפצו, מאבד את הדרך ותועה... או אז הוא מצביע על מקור "הבעיה" ותולה את זאת בחוסר הכלים...

התורה מתעדת לנו את סיפורו של הדור, ממנו התחילה "הבעיה" הזאת.

ויהי כל - הארץ שפה אחת, ודברים אחדים... - היתה להם שפה אחת, כלי אחד, לא זקוקים ליותר... ובנוסף היו להם עוד כלים ספורים ומוגדרים...

בשלב מסויים מתבלבלים להם הכלים וסימני המחלה מתגלעים... מאבדים את הדרך, מחפשים עוד כלים, יוצרים להם כלים חדשים לכאורה ומוסיפים על בילבולם...

וכך מסכמת התורה את סיפורם:

על - כן קרא שמה בבל, כי - שם בלל ה' שפת כל - הארץ, ומשם הפיצם ה' על - פני כל - הארץ - השם לכאורה בילבל אותם ואין זו אלא טעות הסטורית בקריאת השפה, ועל זאת אעמוד בפרק הבא, אבטיח לא להתחמק מזאת.

בכל אופן, מהדור ההוא התחילה "הבעיה" להתפתח ולגדול ולהתעצם... הבילבול שלט באדם, הכלים המלאכותיים נוצרו חדשות לבקרים, מימדי "הבעיה" כה גדלו עד כדי ולא נותר זכר לכלים המקוריים הספורים...

בצומת הזו נולד הצורך בתורה: להחזיר את הכלים המקוריים אל האדם.

ובכן התורה יכולה להשיג את יעודה אם תציג את הכלים המוגדרים המקוריים שבידה לכל אחד ואחד ממשפחת האדם, כלומר רק אם תכתוב ספר ספציפי עם מסר מאוד מוגדר ואינטימי לארז, לשרה, לשמעון, ליוני, ולחדוה, אחרת, ואם תשלח ספר אחד לכולם, כל מי שיעשה בו שימוש ויקרא אותו - ישמש לו לדבר משלו... כלומר יעבד דרכו מידע אחר... כל אחד מאיתנו מגיע "לאחד" משלו כי לא כולנו משתמשים בכלי שלפנינו באותה המידה, לא כולנו רואים את הכלי מאותה הזווית, וכך עם ספר וכלי אחד לכולם - הברדק יחזור לחגוג וכל אחד יראה וישתמש בכלי כראות עיניו...

יש להבטיח איפוא קודם כל את הצגת הכלי המקורי לאדם שאיבד אותו, ורק לאחר מכאן לתת לו להשתמש בו כראות עיניו, ומשימה מעין זו ניתן לעשותה רק באופן אישי, אינטימי... רק ע"י מכתב או ספר אישי לכל אחד ואחד ממשפחת האדם, מחמשת המליארדים...

מצד שני יש לנו תורה אחת, רק אחת. בפרק הבא נעמיק בדילמה הזאת ולא נרפה.

* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 6.