הידיעה הבסיסית שתמיד קיימת היא ה"אני" של האדם, עליה מתסוופים ידיעות / רגשות / זיכרונות מצורת חיים (שהיא הגוף / האירוע שאיתו מזדהה התודעה כרגע), שהאדם בטעות חושב שהם כל מי שהוא.
אם תגדיר אותו זה כבר לא הוא, זה כבר ממנו החוצה. גם להגיד "אני יודע שאני קיים" או "הבנתי שהחיסרון / הבעיה הוא ב"אני" אז לא הבנת, כי זה שוב אני שמנסה לפתור ידיעה חסרה שהיא ממנו החוצה. המזל הגדול הוא שה"אני" הזה הוא מחויב, ככה שזה לא משנה מה תבין, הוא בכל מקרה תמיד קיים. וכל פעם שתנסה להבין אותו, אז הפכת אותו לאפשרי.
האני הוא הידיעה השלמה של הקיום והיעדר הקיום כדבר אחד, שממנו ב"אורח פלא" יש פיצול לאני ולא אני.
"עבר" "הווה" ו"עתיד" הן סה"כ 3 תמונות שיש לאדם בראש, שכלפי כל אחת מהן הוא חווה חוויה אחרת...
לאדם נדמה שהוא סובל בגלל צורות ספציפיות, אבל האמת היא שסובל מעצם כך שיש צורות ושכל צורה חסרה את חוויית ההפך שלה.
לדוגמה: החוויה של החולי, חסרה את חוויית הבריאות וחוויית הבריאות חסרה את חוויית החולי.
אז לכאורה, יש כאן שאלה, אם באמת כל צורה חסרה את ההפך, איך זה שלאדם נדמה שיש צורה אחת שעדיפה על צורה אחרת?
והתשובה היא, שבזכות זה האדם מסוגל להתנהל בעולם, כי אם האדם היה חווה שהחולי רע כי הוא חוסר את הבריאות והבריאות גם רעה כי היא חסרה את החולי, הוא לא היה יכול לחוות רצון כלשהו.
ויש פה עוד נקודה, שלכאורה האדם יכול להגיד - הבנתי שכל צורה חסרה את ההפך שלה והסיבה שאני לא מבין את זה היא גם הסיבה שאני קיים, אבל אם זה באמת ככה למה המוח ננעל דווקא על צורה ספציפית (בריאות) למה שלא יגיד לי לפעמים שחולי הוא טוב ובריאות היא רעה? הרי גם ככה הוא יכול להמשיך להישאר קיים בזכות הדואליות וכו'.
והתשובה היא, שאם המוח שלך היה מחליף חדשות לבקרים, אז המחשבה שבריאות עדיפה על חולי, לא הייתה אמינה, ואז אולי היית מתחיל לפקפק בו וחוקר פנימה, במקום לרדוף אחר הצורה.
גם אם האדם יקבל יכולות על טבעיות, כמות הרצונות שלו לא תשתנה, רק הצורות החיצוניות של הרצון ישתנו...
יש אנשים שנדמה להם, שהם סובלים יותר מאשר נהנים או נהנים יותר מאשר סובלים, אבל למה זה לא נכון?
כי כדי ליהנות ממשהו, הוא צריך להיות חסר לך, ואתה נהנה בדיוק כפי כמה שהוא היה חסר לך.
כנ"ל לגבי הסבל, שאתה יכול לסבול מחיסרון, רק כפי כמה שנהנית מהדבר כשהוא היה אצלך.
כששואלים אדם, "למה אתה לא רוצה שיכאב לך?" התשובה המתקבלת בדרך כלל היא: "כי אני רוצה להיות בריא".
אבל על האדם להתבונן היטב בתשובה הזו, כי מה זה "בריא"? = מצב גופני ונפשי שאותו אני רוצה. אבל למה מלכתחילה רציתי את המצב הגופני והנפשי הזה? וכאן לא מתאפשרת התשובה "כי אני רוצה להיות בריא", כי זה בעצם לא עונה על שום דבר.
כנ"ל לדוגמה כשהאדם אומר "אני רוצה שאשתי תבלה איתי כי הנוכחות שלה גורמת לי שלווה"
אם נתבונן על מהי שלווה \ אהבה \ תחושת טוב? = מילוי רצון. ואז נשאל, אז למה מלכתחילה רצית שאשתך תבלה איתך? ומה תהיה התשובה? כי זה גורם לי למילוי רצון? נכון, אחרי שרצית את זה וזה קרה, אז התמלא לך הרצון, אבל למה מלכתחילה רצית את זה??!?!
כשהאדם מתרפק על נוסטלגיה, הוא צריך להבין שהוא בעצם בוכה על צרות של מישהו אחר, שרק נראה מאד דומה לו.
מצד שני, הוא בוכה על עצמו, כי רע לו בה - ו - ו - ה, מכך שלאותו מישהו שדומה לו, היה רע בעבר.
אדם שחושב שהוא ר - ק הגוף שלו ושחוקי הלוגיקה הם תכלית הכל, הוא אדם זקן, שחי בבית קברות אחד גדול...
כשהאדם משיג את מה שהוא רוצה, נדמה לו שהוא עבר ממצב של אין למצב של יש, אבל הוא בעצם החליף את ה"אין לי משהו" ב"אין לי הבטחה שהמשהו יישאר".
אחד מהטיעונים המרכזיים של הדתיים הוא, שהם בניגוד לאתיאיסטים, מאמינים בסיבה ראשונה שהיא תבונית (מתכננת לפי רצון וכו') ולא כוח אקראי.
אבל מי שיתבונן לעומק, הוא יגלה שגם אלוהים לפי טיעוני הדת עצמה, הוא כוח אקראי לכל דבר ועניין ולמה? מכמה היבטים:
1. הצמצום הראשון, הוא לא בריאת העולם, אלא יצירת הרצון של אלוהים לברוא את העולם ואלוהים לא יכול היה לרצות ליצור את רצונו, כי עדיין לא היה לו רצון.
2. אלוהים הוא ישות בלתי מוגבלת והוא יכול להשיג כל תכלית דרך כל אפשרות, דהיינו שאם הוא רוצה להטיב, הוא לא חייב לברוא מקבלי הטבה, ואם הוא רוצה לברוא עולם, הוא לא חייב לפנות מקום, כי אחרת הוא לא כל יכול, כלומר שאצל אלוהים אין קשר בין העשייה לבין התוצאה שהוא רוצה להשיג, כי את אותה תוצאה הוא יכול להשיג בכל דרך אחרת, כלומר רצונו של אלוהים הוא בכלל אקראי.
3. הטענה של הדתיים שאי אפשר להבין את מהות רצונו של אלוהים, היא עצמה האמירה שאין שום משמעות לצורות הסופיות של הרצון, או במילים אחרות שלתפיסתנו אלוהים הוא כוח אקראי, שאנחנו לא מבינים אותו, לכן אין כל משמעות לאף התייחסות אליו.
אם תגדיר אותו זה כבר לא הוא, זה כבר ממנו החוצה. גם להגיד "אני יודע שאני קיים" או "הבנתי שהחיסרון / הבעיה הוא ב"אני" אז לא הבנת, כי זה שוב אני שמנסה לפתור ידיעה חסרה שהיא ממנו החוצה. המזל הגדול הוא שה"אני" הזה הוא מחויב, ככה שזה לא משנה מה תבין, הוא בכל מקרה תמיד קיים. וכל פעם שתנסה להבין אותו, אז הפכת אותו לאפשרי.
האני הוא הידיעה השלמה של הקיום והיעדר הקיום כדבר אחד, שממנו ב"אורח פלא" יש פיצול לאני ולא אני.
"עבר" "הווה" ו"עתיד" הן סה"כ 3 תמונות שיש לאדם בראש, שכלפי כל אחת מהן הוא חווה חוויה אחרת...
לאדם נדמה שהוא סובל בגלל צורות ספציפיות, אבל האמת היא שסובל מעצם כך שיש צורות ושכל צורה חסרה את חוויית ההפך שלה.
לדוגמה: החוויה של החולי, חסרה את חוויית הבריאות וחוויית הבריאות חסרה את חוויית החולי.
אז לכאורה, יש כאן שאלה, אם באמת כל צורה חסרה את ההפך, איך זה שלאדם נדמה שיש צורה אחת שעדיפה על צורה אחרת?
והתשובה היא, שבזכות זה האדם מסוגל להתנהל בעולם, כי אם האדם היה חווה שהחולי רע כי הוא חוסר את הבריאות והבריאות גם רעה כי היא חסרה את החולי, הוא לא היה יכול לחוות רצון כלשהו.
ויש פה עוד נקודה, שלכאורה האדם יכול להגיד - הבנתי שכל צורה חסרה את ההפך שלה והסיבה שאני לא מבין את זה היא גם הסיבה שאני קיים, אבל אם זה באמת ככה למה המוח ננעל דווקא על צורה ספציפית (בריאות) למה שלא יגיד לי לפעמים שחולי הוא טוב ובריאות היא רעה? הרי גם ככה הוא יכול להמשיך להישאר קיים בזכות הדואליות וכו'.
והתשובה היא, שאם המוח שלך היה מחליף חדשות לבקרים, אז המחשבה שבריאות עדיפה על חולי, לא הייתה אמינה, ואז אולי היית מתחיל לפקפק בו וחוקר פנימה, במקום לרדוף אחר הצורה.
גם אם האדם יקבל יכולות על טבעיות, כמות הרצונות שלו לא תשתנה, רק הצורות החיצוניות של הרצון ישתנו...
יש אנשים שנדמה להם, שהם סובלים יותר מאשר נהנים או נהנים יותר מאשר סובלים, אבל למה זה לא נכון?
כי כדי ליהנות ממשהו, הוא צריך להיות חסר לך, ואתה נהנה בדיוק כפי כמה שהוא היה חסר לך.
כנ"ל לגבי הסבל, שאתה יכול לסבול מחיסרון, רק כפי כמה שנהנית מהדבר כשהוא היה אצלך.
כששואלים אדם, "למה אתה לא רוצה שיכאב לך?" התשובה המתקבלת בדרך כלל היא: "כי אני רוצה להיות בריא".
אבל על האדם להתבונן היטב בתשובה הזו, כי מה זה "בריא"? = מצב גופני ונפשי שאותו אני רוצה. אבל למה מלכתחילה רציתי את המצב הגופני והנפשי הזה? וכאן לא מתאפשרת התשובה "כי אני רוצה להיות בריא", כי זה בעצם לא עונה על שום דבר.
כנ"ל לדוגמה כשהאדם אומר "אני רוצה שאשתי תבלה איתי כי הנוכחות שלה גורמת לי שלווה"
אם נתבונן על מהי שלווה \ אהבה \ תחושת טוב? = מילוי רצון. ואז נשאל, אז למה מלכתחילה רצית שאשתך תבלה איתך? ומה תהיה התשובה? כי זה גורם לי למילוי רצון? נכון, אחרי שרצית את זה וזה קרה, אז התמלא לך הרצון, אבל למה מלכתחילה רצית את זה??!?!
כשהאדם מתרפק על נוסטלגיה, הוא צריך להבין שהוא בעצם בוכה על צרות של מישהו אחר, שרק נראה מאד דומה לו.
מצד שני, הוא בוכה על עצמו, כי רע לו בה - ו - ו - ה, מכך שלאותו מישהו שדומה לו, היה רע בעבר.
אדם שחושב שהוא ר - ק הגוף שלו ושחוקי הלוגיקה הם תכלית הכל, הוא אדם זקן, שחי בבית קברות אחד גדול...
כשהאדם משיג את מה שהוא רוצה, נדמה לו שהוא עבר ממצב של אין למצב של יש, אבל הוא בעצם החליף את ה"אין לי משהו" ב"אין לי הבטחה שהמשהו יישאר".
אחד מהטיעונים המרכזיים של הדתיים הוא, שהם בניגוד לאתיאיסטים, מאמינים בסיבה ראשונה שהיא תבונית (מתכננת לפי רצון וכו') ולא כוח אקראי.
אבל מי שיתבונן לעומק, הוא יגלה שגם אלוהים לפי טיעוני הדת עצמה, הוא כוח אקראי לכל דבר ועניין ולמה? מכמה היבטים:
1. הצמצום הראשון, הוא לא בריאת העולם, אלא יצירת הרצון של אלוהים לברוא את העולם ואלוהים לא יכול היה לרצות ליצור את רצונו, כי עדיין לא היה לו רצון.
2. אלוהים הוא ישות בלתי מוגבלת והוא יכול להשיג כל תכלית דרך כל אפשרות, דהיינו שאם הוא רוצה להטיב, הוא לא חייב לברוא מקבלי הטבה, ואם הוא רוצה לברוא עולם, הוא לא חייב לפנות מקום, כי אחרת הוא לא כל יכול, כלומר שאצל אלוהים אין קשר בין העשייה לבין התוצאה שהוא רוצה להשיג, כי את אותה תוצאה הוא יכול להשיג בכל דרך אחרת, כלומר רצונו של אלוהים הוא בכלל אקראי.
3. הטענה של הדתיים שאי אפשר להבין את מהות רצונו של אלוהים, היא עצמה האמירה שאין שום משמעות לצורות הסופיות של הרצון, או במילים אחרות שלתפיסתנו אלוהים הוא כוח אקראי, שאנחנו לא מבינים אותו, לכן אין כל משמעות לאף התייחסות אליו.
050-3331-331