לפני כשנתיים כתבתי על ספרו המרנין של ד"ר חיים שפירא "בעקבות אליס" בעקבות סדרת הרצאות בגלי צהל במסגרת "האוניברסיטה המשודרת" הוא ניתח את הספר האהוב הזה לכן שמחתי מאוד להיתקל בספר חדש שלו המכיל בתוכו שלושה "ספרים" עליהם הוא מדבר.

פו הדוב, אליס, והנסיך הקטן. שלושת ספרי הילדים שלחלק גדול היוו מאין תנ"ך של ימי התבגרותם וגם הרבה אחרי. אני חושב שקראתי לפחות שניים מהם עשרות פעמים.

ספרו הקודם שלא ניתח ספרי ילדים עסק בתורת המשחקים. שפירא הוא ד"ר למתמטיקה ודוקטורט שני בהוראת מדעים. הוא מרצה אהוב המקיים הרצאות שלא רק במסגרת האוניברסיטה, אלא גם לקהל הרחב. כדאי לעקוב.

מכיוון שמלבד מתמטיקה הוא עוסק גם בפסיכולוגיה ופילוסופיה הספר הזה, כמו שאפשר להבין משמו עוסק בצד הפילוסופי של היצירות. או ליתר דיוק, הוא משתמש בספרים הללו כדי לבסס את דעותיו, ומה קל יותר מלהשתמש בפו, באליס או בנסיך.

הספר מביא המוני ציטטות של אנשי רוח מכל המאות וממיני שטחים שונים וכולם על מנת לעזור לו להסביר או להראות שהכל כבר נאמר בדרכים אחרות על ידי אחרים. צריך רק לחפש לקרוא ולצטט במקום הנכון. וכמו כתיבתו הקולחת ואם אפשר לקרוא לה אפילו מבדרת וקלילה, כך גם הציטטות שחיפש ומצא.

הספר הראשון זה על פו הדוב, עוסק באושר. כותרת המשנה שלו היא חוכמה מהי? פו הדוב פוגש את וודי אלן, וכבר הכותרת מבטיחה רבות.

אושר. כולם מחפשים אותו ולמעשה לא יודעים מהו.

לימודי סטטיסטיקה הם שעורים שסטודנטים משתעממים בו. מוכרת הדוגמה שהיה נותן מורה אחד לסטטיסטיקה, אם בחדר אחד יושבות שמונה בתולות ואישה אחת בחדר התשיעי אפשר יהיה להגיד סטטיסטית שבחדר יושבות תשע נשים בחודש הראשון. אפשר? אבל לא זה מה שחשוב לצורך העניין כרגע.

אם צריך לנתח מישהו לא חייבים להרדים אותו. מספיק שייתנו לו ספר סטטיסטיקה לקרוא והוא יירדם, לא ירגיש בניתוח ואולי לא יתעורר אפילו. כך מתחיל שפירא את המסע אל פו הדוב.

במבדק סטטיסטי על מספר הספרים בחנויות במקום הראשון מבחינה מספרית עומדים ספרי בישול. במקום ראשון בחנויות הספרים. מעם הספר הפכנו להיות עם ספרי הבישול.

"כי תבוא אל בית אישה וראית ספרייה מרשימה של ספרי בישול על מדף מטבחה, הזמן מיד מקום במסעדה" אך לא על ספרי בישול הולך לדבר שפירא.

במקום השני עומדים ספרי ההדרכה לאושר. "מהות האושר", "בזכות האושר", "אושר בעזרת קבלה", "החסיד שמכר את המרצדס" ו"הנזירה שקנתה יגואר". "פרוזאק במקום פרויד", "אפלטון במקום פרוזאק", "מי הרים את העוגייה שלי" ועוד ועוד.

ברור הרי שאין תועלת במדריכי אושר, ובכל זאת הם נחטפים מהמדפים. ידע יכול לעזור לשלוח חללית לחלל, בכל הנוגע לאושר אין בו תועלת. "אין טיולים מאורגנים אל האושר. לאושר מוביל שביל צר שספק אם יש בו מקום אפילו לאדם אחד - נבוקוב"

כשהיינריך היינה נשאל מה יהיה היום המאושר בחייו תיאר כפר במרומי הר, ארוחת בוקר, קפה טוב, נוף נפלא. אך זו עדיין איננה פסגת האושר, במחשבה שניה הוסיף, כדי לעשות את היום מושלם צריך שתהייה לפני הבית שדרת עצים ועל כל עץ תלוי בן אדם ששנאתי בחיי, שובב המשורר לא?

אלוהים יסלח לי. זו מלאכתו.

מעבר להתבדחות, אנחנו לא יודעים מהו אושר בשבילנו, כל אחד לחוד.

לפתיחת החלק העוסק בפו ובאושר מביא שפירא את הציטוטים הללו: כל ספר טוב הוא ראי - אתה רואה בו את עצמך. מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? את אותם הדברים אבל לאט (שלום חנוך) אדם קם בבוקר ובוקר בו לא קם. (דוד אבידן) ולמה בוקר? כי בספרי אושר אחת העצות היא לקום בבוקר עם חיוך. ומי שמתעורר באופן טבעי עם חיוך לא צריך ספר הדרכה לאושר.

חזרזיר שואל את פו מה הדבר הראשון שאתה חושב עליו כאשר אתה קם בבוקר

הדבר הראשון שאני חושב עליו הוא איך לעשות כלום כל היום ולאכול כמויות עצומות של דבש.

ועל מה אתה חושב חזרזיר?

אני חושב איזו הרפתקה נפלאה מחכה לי היום.

תראה איזה יופי חזרזיר, שנינו חושבים על אותו דבר.

אוסקר ויילד אמר לא לעשות כלום זו הפעילות הקשה ביותר והרוחנית ביותר על אדמות.

אנשים יגידו תמיד, כשאינך עושה כלום אתה מבזבז את הזמן. הזמן הרי מתבזבז ממילא מעצמו. לאיש, ולא חשוב כמה עשה, אין יתרות זמן בבנק. הזמן מבזבז אותנו ולא אנחנו אותו. הזמן איננו עובר הוא נשאר, אנחנו עוברים.

פו הדוב - ציור קיר מאת שלומי ישראל

"אין לכם מה למהר. לביקור אצל אלוהים כולם מגיעים בזמן. עד היום לא היו איחורים, גם מחר לא יהיו" (ולדימיר ויסוצקי)

זוכרים את משל הנמלה והצרצר, היא שעבדה כל הקיץ ואספה אוכל לחורף והוא ששר ורקד וכשבא החורף נשאר רעב. שפירא נותן לנו כמה אפשרויות למוסר השכל שונה מהמקובל.

לה פונטיין אמר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. שזו הפרשנות הפשוטה והמקובלת.

דני קרמן מאייר הספר הוסיף משפט משלו "מי שאוהב לשיר ולרקוד צריך לבחור חברים מתאימים יותר מנמלים חסרות תרבות".

שפירא מוסיף מוסר השכל לו פו היה מסביר. בחורף, לנמלה היה אוכל אבל הייתה סגורה בבית. פתאום הופיעה מכונית פררי נהוגה על ידי הצרצר ומסביר לה, רקדתי ושרתי עד שהזמינו אותי לאופרה, ועכשיו אני בדרכי לאופרה בפריס. הנמלה מקבלת את הזמנת הצרצר לנסוע אתו לפריז.

איה לעומת זאת מספר את הסיפור כך. הצרצר בא בחורף לבקש קצת מזון מהנמלה והיא גוערת בו, תוך כדי הגערות עובר שם איש ודורך על שניהם.

פו בא לבקר את שפן, דופק על דלתו ואיש אינו עונה, הוא דופק שוב ומישהו צועק מבפנים אני לא בבית תפסיק לדפוק. פו חושב זמן מה ומגיע למסקנה

אני שמעתי קול, לכן יש שם מישהו.

ואם כבר פרפראזה על דקרט, אולי המשפט המפורסם צריך להתנסח כך אני חושב משמע אני קיים, אני חושב. ואולי - אני קיים משמע אני חושב. ועוד אפשרות - לפעמים אני חושב ולפעמים אני קיים.

בסופו של דבר שפן פותח לפו את הדלת ומזמין אותו לאכול. מה תרצה על הלחם? שמנת או דבש?

ופו עונה מיד, שניהם, וכדי לא להראות גרגרן הוסיף, אבל אל תטרח בעניין הלחם. פו אכל ואכל וכשלא נשאר כלום קם לצאת, אך נתקע בדלת המאורה של שפן. לא לצאת ולא לחזור אחורה. פו תקוע. ידעתי שמישהו מאיתנו אוכל יותר מדי, וזה לא הייתי אני, אומר השפן. ופו עונה זה לא שאני שהשמנתי זו הדלת שלך שנעשתה צרה יותר בזמן שאכלתי.

פו האופטימי והסלחני לעצמו נשאר תקוע בדלת. והארנב שואל אותו, מכיוון שאתה תופס מקום אולי אני אתלה על רגליך האחוריות מגבות רטובות לייבוש? פו מרשה לשפן לנצל אותו ואת רגליו. ובשעה שהמגבות תלויות על רגליו האחוריות, ופו תקוע ומחכה שיחזור וירזה השפן שר לו שירי נכאים.

הסיפור מובא כפתיחה לדיון על שמירת קור רוח ונגד איבוד עשתונות. שפינוזה אמר על הכעס "אל תתרגז או אל תסלח לעולם" פו מאמץ את תורת שפינוזה. הוא לעולם אינו כועס. בכל דקה של כעס אתה מפסיד שישים דקות של שלווה אמר וולדו אמרסון. ופו נשאר שלו, תמיד.

פו וחזרזיר טיילו ביער ת"ק הפרסאות. לחזרזיר נדמה שיש מישהו על אחד העצים. כן, זה יגולר אומר פו.

מה הם עושים היגולרים שואל חזרזיר. כשמישהו עובר מתחת לעץ שלהם, הם נופלים עליו. אולי לא נעבור מתחת לעץ. אולי היגולר יפצע אם יפול. אם לא היגולר, העץ יכול ליפול עלינו. בא נניח שהעץ לא ייפול עונה פו, באמירה פילוסופית עמוקה. פילוסופיה מבית מדרשו של אפיקורוס. שלא כמו שרבים חושבים, אפיקורוס לא שלל את קיומו של אלוהים, הוא לא האמין בהשגחה האלוהית.

לא צריך לפחד מאלוהים, אף כי הוא קיים, אין השגחה אלוהית. אנחנו לא די חשובים כדי שיעניש או יתגמל אותנו. אם אתה מדבר אל אלוהים זו תפילה, אם הוא עונה לך זו סכיזופרניה. "

הפחד האנושי הגדול ביותר הוא הפחד מפני המוות. אפיקורוס אומר: "כל עוד אנחנו כאן, המוות איננו. ברגע שהמוות כאן, אנחנו כבר לא כאן. לא פוגשים אותו כלל. מה יש לפחד ממנו? "

הנושא הכללי של הפרק הוא אושר, ואותו מקיף שפירא מכיוונים שונים. כמו קוואפיס, הוא יודע שהדרך חשובה יותר מהמטרה. ואת הדרך כדאי לעבור עד כמה שיותר בנעימים. והרי פרויד כבר אמר שהאושר לא נכלל בתכנית העשייה של העולם. שטיפול פסיכולוגי לא מתכוון לעשות אדם למאושר אלא לקצת פחות סובל. על האושר חשבו דיברו אמרו כל כך הרבה אנשי רוח. רגעי האושר בחיינו נדירים

בנוגע לאושר ולזוגיות הוא מביא ציטוט מוודי אלן שאמר שכדי לשמור זוגיות מאושרת הוא מקפיד לצאת פעם בשבוע למסעדה, אחר כך לטיול בעיר אחר כך... העניין שומר על הגחלת. הוא שהוא עושה זאת בימי שני ואשתו בחמישי.

"הרבה זוגות נשואים היו חיים באושר לו רק לא חיו יחד" ניטשה.

טעות לחשוב שהפסימיות צבעה שחור. הפסימיות האנושית היא מניפה מרהיבה של צבעים ולעתים גם מצחיקה מאוד. תלוי מי מנסח את דעתו בעניין. סימון וייל שאלה למה כל הפילוסופים הפסימיסטים מתלוננים כל כך על המוות אם החיים גורמים להם רק סבל.

באחת המטלות שנתן שפירא לתלמידיו הם התבקשו להביא את משפטי הייאוש החשובים ביותר בעיניהם.

הוא בחר את עשרת הגדולים. משפטים של לאונרד כהן ו - צ'כוב. גתה ו - ניטשה. עמוס עוז ו - חנוך לוין ועוד כמה. ובמקום הראשון העמיד את משפטו של אלדוס האקסלי "כדור הארץ הוא גיהינום של כוכב אחר" וכולנו יודעים על איזה משפט עשה את הפראפרזה שלו.

בשביס זינגר אמר שכל אידיוט המפזר דעות פסימיסטיות עשוי לזכות בתואר נביא.

הרגשה שרבים יזדהו איתה: האושר לא קיים, זה ברור, ובכל זאת אתה קם בבוקר ומגלה שהוא נעלם לך. רבי נחמן מברסלב, בודהה, מרכוס אורליוס ואחרים התנסחו כל אחד בדרכו כשאמרו "אתה נמצא במקום שבו נמצאות המחשבות שלך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום שאתה רוצה להיות בו".

אולי אירוניה היא האסטרטגיה הנכונה להתייחסות לפסימיות. וודי אין מוכיח שזו בהחלט אפשרות. למי שמצליח לפתח בתוכו אירוניה. אתה מאושר, שאל עיתונאי את שרל דה גול, נראה לך שאני אידיוט ענה הגנרל.

ובאשר לאושר וזוגיות, מה מחפשות נשים ומה גברים. על מכונית של פמיניסטית תמצאו מדבקה אני חושבת לכן אני רווקה. נחמד. אין לי סיבה להתחתן אמרה קתרין הפבורן, למה לי להחליף הערצה של מיליוני גברים בביקורת של גבר אחד. כתשובה לשאלה. רוב הנשים תענינה שהאושר הוא רגע הלידה.

וגברים?

הגבר הוא רק אמצעי בעבור האישה, המטרה היא ילד (ניטשה). אישה רוצה הרבה דברים מגבר אחד, גבר רוצה דבר אחד מהרבה נשים. זה ההבדל

בחברת ביטוח נעשה מחקר שהראה שרוב הנשים רושמות את ילדיהן כמוטבים, גברים את נשותיהם. במחקר הנשים ענו, למה שאשאיר הכל לאשתו השנייה. גברים לא העלו על דעתם שיכול להיות לה בעל אחריו.

כשפו הדוב נשאל על רגע האושר שלו הוא חושב על אכילת דבש אבל אחרי רגע אומר, הרגע המאושר בחיים הוא הרגע לפני אכילת הדבש. זו שנייה שאין דומה לה.

הבאתי כמה פרגמנטים מדבריו של שפירא, רק כדי להטעים את טעם הספר. לא העמקתי.

התמקדתי בפרשנותו של שפירא על פו הדוב. מכיוון שאני אוהב אותו אהבת נפש. מה גם שכמו ששפירא עצמו אומר בספר נכתבו עלי פו אין סוף פרשנויות ועדיין יש מקום לעוד. את פרשנותו של שפירא על אליס כבר כתבתי בעבר, גם אם הרחיב אותה בספר הזה. ואני בוש להודות שהנסיך הקטן עומד רק במקום רחוק יותר. אף פעם לא אהבתי ממש את הסמליות הברורה מדי של הדמויות, כאלו שהפרשנויות עליהן כבר מובנית בדרך הצגתן. אפילו כילד המשלים נראו לי קצת מעושים. אחרי פו הקוב מקום של כבוד תפס אצלי הרוח בערבי הנחל.

שמעתי בזמנו הרצאה של חיים שפירא. הוא מצליח להפוך כל נושא מורכב ככל שיהיה לנהיר. אינני חושב שהוא מפשט דברים אך יש לו דרך להעביר אותם בפשטות וחן. זה גם מה שהוא עושה בספר. הציטטות שהוא מביא, הניתוחים הקלילים. כל כך ברור כל כך נעים לקריאה.