לעיתים אנו פוגשים אדם מבוגר שמתפרק מול תסכול, הוא נהרס כליל כאשר לא נענים לרצונותיו ממש כמו ילד קטן, ואנחנו עומדים תוהים כיצד זה קורה שאדם אינטלגנט ככל שיהיה, ללא קשר לרמת משכל, משרה, או רמה כלכלית מתנהג בחוסר בשלות זו.
לעיתים אנו מתבלבלים וחושבים כי בגלל היותו שתלטן אין הוא מסוגל לשמוע "לא". האם זו אכן הסיבה או שיש מורכבות והסבר פסיכולוגי עמוק יותר לבעיה?
ובכן בתוך כל אדם יש 2 מציאויות: מציאות סובייקטיבית ואובייקטיבית.
מציאות סובייקטיבית היא מציאות פנימית עולם הפנטזיות, רגשות, יצרים.
מציאות אובייקטיבית היא מציאות חיצונית - המציאות, המגבלות, התנאים החיצוניים.
תינוק לאחר לידה חי בתוך המציאות הסובייקטיבית יש לו תחושת האומניפוטנטיות - "כל יכול",, הוא חי באשליה שהכל מתרחש מתי וכפי שהוא רוצה. הוא אינו מודע למציאות ואינו מבין שיש עולם חיצוני שמספק לו את צרכיו. בהדרגה מתגבשת לתינוק ההיכרות שיש עולם חיצוני ומגבלות.
האמא בגיל הצעיר היא עדיין הקשר המשמעותי ביותר בחיי התינוק ולכן ההשפעה של התנהגותה היא משמעותית וגורלית.. החוויה שהיא מספקת לתינוק בגיל הצעיר מאוד משמעותית לחייו כמבוגר.
האם חושפת את התינוק למציאות אובייקטיבית חיצונית על ידי אי סיפוק צרכי התינוק באופן תמידי ומיידי. היא צריכה לעשות תסכול איטי, מבוקר והדרגתי, לגרום לתינוק להבין לאט שיש מציאות אובייקטיבית, חיצונית.
כמובן שהיא תעשה זאת בהדרגה היא תאכיל את התינוק בטווח לא מיידי אבל לא מתסכל, כמו שלוש דקות המתנה, ותגדיל את התווך בהדרגה, תלוי כמובן בגיל וביכולת הילד, חשוב לגרום לתינוק תסכול שהוא יכול לסבול אותו ועוד "טיפה" ולא מעבר לזה.
אם שמספקת את צרכי התינוק באופן קבוע ומיידי ולא עוזרת לו על ידי דחיית סיפוק, או תסכול איטי מתוך רצון ל"עשות אותו מאושר" תוקעת את הילד שלה בשלב של מציאות סובייקטיבית, פנימית, והוא יגדל לחיות רק את המציאות שלו, יהיה ער לרצונותיו הפנימיים ולא יכנע למציאות, ואנו נפגוש מבוגר שמתנהג כמו ילד כשרצונותיו לא נענים.
לעומת זאת תסכול מתמשך ושאינו מותאם לגיל ויכולת הילד מזיק לא פחות, כשהאם לא קשובה לצרכים הפיזיים והנפשיים של התינוק ולא עסוקה בו אלא בצרכיה בלבד היא מלמדת את התינוק להיות בעמדת ריצוי, הוא מרצה את אמו ואת הסביבה, לומד שהוא לא אוכל מתי שהוא רעב אלא כשאמא מאכילה אותו, התינוק לומד להתאים את עצמו לאמא ולצורכי הסביבה ולא לצרכים הפנימיים שלו. הילד הופך למבוגר מתפקד בלבד, עסוק בלתפקד ולספק את הסביבה שיהיה מרוצים ממנו, הוא חי את המציאות החיצונית בלבד בלי להתחשב ברצונותיו וצרכיו.
המצב האידיאלי הוא היווצרות של מציאות אובייקטיבית וגם סובייקטיבית.
אדם נורמלי ובריא הינו אדם שיכול להחזיק 2 מצבי חוויה עולם פנימי וחיצוני, הוא קשוב לרצונות שלו ולרגשות שלו, אך יחד עם זאת הוא מבין מה המציאות דורשת ומתמרן בין שניהם, מקשיב לעצמו וגם לסביבה.
ניקח אחריות לחינוך ילדינו ונתפלל להצלחתם ולאושרם האמיתי.
מצורפת תפילת ההורים:
אלוקים!
תן לנו את הכוח לקבל את ילדינו כמו שהם.
תן לנו את החוכמה להגיש להם את העזרה שהם זקוקים לה
ולא זו שאנו רוצים להגיש..
תן לנו את התבונה לחנך אותם ולעצב דמותם
מבלי לגזול את עצמאותם, עצמיותם ואישיותם.
תן לנו את הצניעות להבין שלא הכל אנחנו יודעים טוב מהם
ושיש דרכים שונות לעשות אותו דבר
ולא תמיד הדרך שלנו היא היותר נכונה.
תן לנו את האומץ לעמוד על שלנו
בעקשנות ובאותו הזמן לשמור תמיד על כבוד האדם.
אלוקים!
עזור לנו לעשות אותם מאושרים.
לעיתים אנו מתבלבלים וחושבים כי בגלל היותו שתלטן אין הוא מסוגל לשמוע "לא". האם זו אכן הסיבה או שיש מורכבות והסבר פסיכולוגי עמוק יותר לבעיה?
ובכן בתוך כל אדם יש 2 מציאויות: מציאות סובייקטיבית ואובייקטיבית.
מציאות סובייקטיבית היא מציאות פנימית עולם הפנטזיות, רגשות, יצרים.
מציאות אובייקטיבית היא מציאות חיצונית - המציאות, המגבלות, התנאים החיצוניים.
תינוק לאחר לידה חי בתוך המציאות הסובייקטיבית יש לו תחושת האומניפוטנטיות - "כל יכול",, הוא חי באשליה שהכל מתרחש מתי וכפי שהוא רוצה. הוא אינו מודע למציאות ואינו מבין שיש עולם חיצוני שמספק לו את צרכיו. בהדרגה מתגבשת לתינוק ההיכרות שיש עולם חיצוני ומגבלות.
האמא בגיל הצעיר היא עדיין הקשר המשמעותי ביותר בחיי התינוק ולכן ההשפעה של התנהגותה היא משמעותית וגורלית.. החוויה שהיא מספקת לתינוק בגיל הצעיר מאוד משמעותית לחייו כמבוגר.
האם חושפת את התינוק למציאות אובייקטיבית חיצונית על ידי אי סיפוק צרכי התינוק באופן תמידי ומיידי. היא צריכה לעשות תסכול איטי, מבוקר והדרגתי, לגרום לתינוק להבין לאט שיש מציאות אובייקטיבית, חיצונית.
כמובן שהיא תעשה זאת בהדרגה היא תאכיל את התינוק בטווח לא מיידי אבל לא מתסכל, כמו שלוש דקות המתנה, ותגדיל את התווך בהדרגה, תלוי כמובן בגיל וביכולת הילד, חשוב לגרום לתינוק תסכול שהוא יכול לסבול אותו ועוד "טיפה" ולא מעבר לזה.
אם שמספקת את צרכי התינוק באופן קבוע ומיידי ולא עוזרת לו על ידי דחיית סיפוק, או תסכול איטי מתוך רצון ל"עשות אותו מאושר" תוקעת את הילד שלה בשלב של מציאות סובייקטיבית, פנימית, והוא יגדל לחיות רק את המציאות שלו, יהיה ער לרצונותיו הפנימיים ולא יכנע למציאות, ואנו נפגוש מבוגר שמתנהג כמו ילד כשרצונותיו לא נענים.
לעומת זאת תסכול מתמשך ושאינו מותאם לגיל ויכולת הילד מזיק לא פחות, כשהאם לא קשובה לצרכים הפיזיים והנפשיים של התינוק ולא עסוקה בו אלא בצרכיה בלבד היא מלמדת את התינוק להיות בעמדת ריצוי, הוא מרצה את אמו ואת הסביבה, לומד שהוא לא אוכל מתי שהוא רעב אלא כשאמא מאכילה אותו, התינוק לומד להתאים את עצמו לאמא ולצורכי הסביבה ולא לצרכים הפנימיים שלו. הילד הופך למבוגר מתפקד בלבד, עסוק בלתפקד ולספק את הסביבה שיהיה מרוצים ממנו, הוא חי את המציאות החיצונית בלבד בלי להתחשב ברצונותיו וצרכיו.
המצב האידיאלי הוא היווצרות של מציאות אובייקטיבית וגם סובייקטיבית.
אדם נורמלי ובריא הינו אדם שיכול להחזיק 2 מצבי חוויה עולם פנימי וחיצוני, הוא קשוב לרצונות שלו ולרגשות שלו, אך יחד עם זאת הוא מבין מה המציאות דורשת ומתמרן בין שניהם, מקשיב לעצמו וגם לסביבה.
ניקח אחריות לחינוך ילדינו ונתפלל להצלחתם ולאושרם האמיתי.
מצורפת תפילת ההורים:
אלוקים!
תן לנו את הכוח לקבל את ילדינו כמו שהם.
תן לנו את החוכמה להגיש להם את העזרה שהם זקוקים לה
ולא זו שאנו רוצים להגיש..
תן לנו את התבונה לחנך אותם ולעצב דמותם
מבלי לגזול את עצמאותם, עצמיותם ואישיותם.
תן לנו את הצניעות להבין שלא הכל אנחנו יודעים טוב מהם
ושיש דרכים שונות לעשות אותו דבר
ולא תמיד הדרך שלנו היא היותר נכונה.
תן לנו את האומץ לעמוד על שלנו
בעקשנות ובאותו הזמן לשמור תמיד על כבוד האדם.
אלוקים!
עזור לנו לעשות אותם מאושרים.
050-3331-331