מטען הכאב הוא סרט די מפתיע, ויותר. ראשית כי הוא סרט מלחמה, שנית, ואם ארשה לעצמי להיות שוביניסט לרגע, ביימה אותו אישה. סרטי מלחמה אינם הז'אנר העולה בראש כיצירה של אישה.
קתרין ביגלו הוציאה מתחת ידיה סרט מדהים. מותח מסצנת הפתיחה ועד לרגע האחרון שלו.
תוך כדי כתיבה שמעתי שהסרט זכה באוסר, פרס מובן לגמרי והפעם אפילו מוצדק.
המוטו לסרט הוא שמלחמה היא סם ממכר. אמירה שאיננה מתפרשת מיד.
הכותרת הבאה לפני האקשן היא שיש עוד 39 ימים לשחרור. כל מי שאמון על סרטים יודע שכעת תתחיל ספירה לאחור בציפייה לאסון שיתרחש ביום האחרון.
השעה הראשונה של הסרט היא כמעט אבסטרקטית. אין בה סיפור ובקושי דמויות. הסרט עובר מפירוק פצצה לפירוק מטען מאש לעשן. סצנות שילכו וייעשו קשות יותר אחת מהשנייה, ומה שמנקר בראש בכל רגע זו השאלה אם יישרדו. אם יצאו בשלום. אם יגיעו הביתה. כך שבאופן מאוד מרומז, ורק מי שירצה להיכנס לעומק העניין יבין את הרובד הקיומי של החיילים באמריקאים בעיראק.
הסצנה הממשית הראשונה מביאה אותנו לאתר בו קבוצת חבלנים מפרקי פצצות צריכים לעשות את מלאכתם. רובוט מונחה מרחוק מגיע אל הפצצה, רובוט שמזכיר לנו ימים אחרים של חפצים חשודים בארץ. צילום דרך עינית הרובוט. עוד אין אדם כמעט וכבר מתרחש פיצוץ הוליוודי פירוטכני של אש ועשן, ומרגע זה ועד לסוף הסרט המתח לא יעזוב אותנו.
ביגלו איננה מתעסקת ישירות בשאלה איזו מלחמה מנהלים אמריקאים בעירק. למה הם שם ומי שלח אותם. היא מציגה מצב נתון כשעניינה היחידי הוא החייל.
לוקח כמעט שעה עד שמתחילה להתברר מערכת היחסים הבין אישית. שעה של סרט כמעט אבסטרקטי שענינו פיצוצים. אך מתחת לפני שטח הפיצוצים נבנה היטב מתח כמעט בלתי נסבל. מה יקרה עם הפצצה הבאה. איך יעברו הימים.
באחת הסצנות הראשונות נהרג מפקד היחידה, חבלן. ומגיע מפקד חדש. קצין שיערער את השקט הנפשי של כולם. יערער אותם עד כדי מחשבה לרצוח אותו.
וויל ג'ימס המפקד החדש איננו מגלה סימני זהירות, הוא מושך אותם לסיכונים עצמיים. גבר גאוותן. השנים האחרים רוצים לעשות את מלאכתם בזהירות ולחזור הביתה. לג'יימס המלחמה היא אדרנלין שוצף. המלחמה היא הסם הממכר.
היחסים מתרקמים לאיטם, משפט כאן, מבט שם. פיצוים שהולכים ונעשים מסוכנים ביותר הם לב הסרט ברובו.
מטען הכאב שבשם הוא ארגז בו אוסף ג'יימס את כל הנפצים אותם פירק וכמעט גרמו למותו. כשבע מאות ויותר. משאלת המוות וההתמכרות הארוטית של משאלת המוות מפעילים אותו. הוא נראה כאילו אין בו פחד. ואולי הא פשוט מאלה שמרוב פחד מתנתקים ורצים קדימה כדי לא לחשוב. הפסיכוטיות שלו מהדהדת בכל סצנה שהוא נמצא על הבד.
הסרט איננו חף מקלישאות מוכרות והכל זאת הן עובדות עלינו בזכות הבימוי המהודק והמבריק של ביגלו. יש למשל פסיכולוג האמור לטפל בהם, יום אחד הוא מבקש לצאת אתם למבצע והרי ברור שייהרג, ובכל זאת אנו מזדעזעים.
אחרי כל מבצע מופיע הכתובת המבשרת כמה ימים נותרו להם. הזמן והפצצות הן הקצוות שביניהן נמתח הסרט.
ביגלו מביימת ביותר ממיומנות את כל קטעי האקשן הרבים. כשכל פירוק מורכב יותר מורט את עצבי החיילים בעיקר היהירות של ג'ימס ובאותה הצלחה את עצבי הצופים.
מניין לאישה זאת ידע עד לפרטים הכי קטנים בפירוק פצצות.
הפסיכולוגיה של שלושה גברים במצב בלתי אפשרי כמעט מתגלה לאיטה. יותר מתוך המעשים מאשר בדיבורים. הזדהות ודחייה של גברים האחד מהשני. כל אחד ממניעיו המתגלים לאיטם. אך זה איננו מה שעומד בלב הסרט.
למרות המתח, הרעש האש והעשן הסרט למעשה איטי למדי. הקצב הזה מכניס את הצופה לפרטי פרטים ומותח את עצביו עד שכמעט שלא מורגשת האיטיות היחסית. אפשר היה לחשוב לרגע שביגלו מנסה להעמיד על הסרט גם את שאלת הגזעים, שחור ולבן, אך אין צל ממשי של התייחסות לגזע. הלבן הוא המופרה השחור זה הרוצה להתנהל לפי הספר ולחזור הביתה.
הסרט עדיין לא הוקרן בבתי קולנוע. אך הוא הוקרן בטלוויזיה בימים אלו. אני יכול רק לנחש את הרושם המצטבר בצפייה באולם חשוך ומסך גדול.
אפשר לומר שביגלו יצאה מתחת כנפיהם של במאי המלחמה הגדולים של הוליווד ומצאה לה דרך מאוד אישית ומשכנעת להתעסק בחומרים המאוד קשים הללו.
הסרט שצולם בחלקו בירדן מאדיר את האמון בצילומי הנוף המדברי והרחובות הסבוכים בהם מסתובבים שליחי המוות עם הפצצות. ואחד מהם בסצנה מזעזעת בכפיה. סצנה שכל השאלה המוסרית מתמקדת בה.
יש בסרט דרישת שלום מהסרט "בוקר טוב וייטנאם" עם ילד המסתובב סביב החיים.
זה אחד מסרטי המלחמה המותחים ביותר הזכורים לי. אפשר לחוש לרגעים את האדרנלין הזורם לא רק בעורקיו של ג'ימס אלא גם בעורקי הצופה, גם אם את הסרט ראיתי בנוחות. בבית.
המלחמה אי סם ממכר. וסוף הסרט מסביר בהחלט את המוטו הראשוני. למרות כמה ייצוגים סטריאוטיפיים מדי של גברים, בין אחווה ובין אם במכות נוסח " מועדון קרב מרק בול, התסריטאי ניסה להתחמק מנקיטת עמדה פוליטית ממשית כך שכל אחד יכול לפרש את הסרט לפי דעתו. בעד נגד מלחמה ימני שמאלי. הוא כתב תסריט מבריק ועמוק שביגלו הצליחה להפוך לסרט מצוין.
משמן לא חשתי שהפעם קיבל את הפרס סרט שמגיע לו.
בסופו של דבר קצת פרטים טריוויאליים. ביגלו היא האישה הראשונה שזכתה בפרס האוסקר.
סרטה התמודד מול סרט עתיר פרסום והצלחה "אוואטר" אותו ביים בעלה לשעבר. אחד מאותם משחקי טריוויה הוליוודית.
ואם למתוח את הטריוויה קצת הלאה, כמו שחששתי סרט לבן לא זכה בפרס הסרט הזר, אלא סרט ארגנטינאי טוב למדי, אך ממש לא סרט אוסקר. כל ההימורים על ג'ף ברידגס הצדיקו את עצמם. שחקן שיש לו בעברו לפחות שני תפקידים גדולים אחרים שהיה צריך לזכות עבורם.
קתרין ביגלו הוציאה מתחת ידיה סרט מדהים. מותח מסצנת הפתיחה ועד לרגע האחרון שלו.
תוך כדי כתיבה שמעתי שהסרט זכה באוסר, פרס מובן לגמרי והפעם אפילו מוצדק.
המוטו לסרט הוא שמלחמה היא סם ממכר. אמירה שאיננה מתפרשת מיד.
הכותרת הבאה לפני האקשן היא שיש עוד 39 ימים לשחרור. כל מי שאמון על סרטים יודע שכעת תתחיל ספירה לאחור בציפייה לאסון שיתרחש ביום האחרון.
השעה הראשונה של הסרט היא כמעט אבסטרקטית. אין בה סיפור ובקושי דמויות. הסרט עובר מפירוק פצצה לפירוק מטען מאש לעשן. סצנות שילכו וייעשו קשות יותר אחת מהשנייה, ומה שמנקר בראש בכל רגע זו השאלה אם יישרדו. אם יצאו בשלום. אם יגיעו הביתה. כך שבאופן מאוד מרומז, ורק מי שירצה להיכנס לעומק העניין יבין את הרובד הקיומי של החיילים באמריקאים בעיראק.
הסצנה הממשית הראשונה מביאה אותנו לאתר בו קבוצת חבלנים מפרקי פצצות צריכים לעשות את מלאכתם. רובוט מונחה מרחוק מגיע אל הפצצה, רובוט שמזכיר לנו ימים אחרים של חפצים חשודים בארץ. צילום דרך עינית הרובוט. עוד אין אדם כמעט וכבר מתרחש פיצוץ הוליוודי פירוטכני של אש ועשן, ומרגע זה ועד לסוף הסרט המתח לא יעזוב אותנו.
ביגלו איננה מתעסקת ישירות בשאלה איזו מלחמה מנהלים אמריקאים בעירק. למה הם שם ומי שלח אותם. היא מציגה מצב נתון כשעניינה היחידי הוא החייל.
לוקח כמעט שעה עד שמתחילה להתברר מערכת היחסים הבין אישית. שעה של סרט כמעט אבסטרקטי שענינו פיצוצים. אך מתחת לפני שטח הפיצוצים נבנה היטב מתח כמעט בלתי נסבל. מה יקרה עם הפצצה הבאה. איך יעברו הימים.
באחת הסצנות הראשונות נהרג מפקד היחידה, חבלן. ומגיע מפקד חדש. קצין שיערער את השקט הנפשי של כולם. יערער אותם עד כדי מחשבה לרצוח אותו.
וויל ג'ימס המפקד החדש איננו מגלה סימני זהירות, הוא מושך אותם לסיכונים עצמיים. גבר גאוותן. השנים האחרים רוצים לעשות את מלאכתם בזהירות ולחזור הביתה. לג'יימס המלחמה היא אדרנלין שוצף. המלחמה היא הסם הממכר.
היחסים מתרקמים לאיטם, משפט כאן, מבט שם. פיצוים שהולכים ונעשים מסוכנים ביותר הם לב הסרט ברובו.
מטען הכאב שבשם הוא ארגז בו אוסף ג'יימס את כל הנפצים אותם פירק וכמעט גרמו למותו. כשבע מאות ויותר. משאלת המוות וההתמכרות הארוטית של משאלת המוות מפעילים אותו. הוא נראה כאילו אין בו פחד. ואולי הא פשוט מאלה שמרוב פחד מתנתקים ורצים קדימה כדי לא לחשוב. הפסיכוטיות שלו מהדהדת בכל סצנה שהוא נמצא על הבד.
הסרט איננו חף מקלישאות מוכרות והכל זאת הן עובדות עלינו בזכות הבימוי המהודק והמבריק של ביגלו. יש למשל פסיכולוג האמור לטפל בהם, יום אחד הוא מבקש לצאת אתם למבצע והרי ברור שייהרג, ובכל זאת אנו מזדעזעים.
אחרי כל מבצע מופיע הכתובת המבשרת כמה ימים נותרו להם. הזמן והפצצות הן הקצוות שביניהן נמתח הסרט.
ביגלו מביימת ביותר ממיומנות את כל קטעי האקשן הרבים. כשכל פירוק מורכב יותר מורט את עצבי החיילים בעיקר היהירות של ג'ימס ובאותה הצלחה את עצבי הצופים.
מניין לאישה זאת ידע עד לפרטים הכי קטנים בפירוק פצצות.
הפסיכולוגיה של שלושה גברים במצב בלתי אפשרי כמעט מתגלה לאיטה. יותר מתוך המעשים מאשר בדיבורים. הזדהות ודחייה של גברים האחד מהשני. כל אחד ממניעיו המתגלים לאיטם. אך זה איננו מה שעומד בלב הסרט.
למרות המתח, הרעש האש והעשן הסרט למעשה איטי למדי. הקצב הזה מכניס את הצופה לפרטי פרטים ומותח את עצביו עד שכמעט שלא מורגשת האיטיות היחסית. אפשר היה לחשוב לרגע שביגלו מנסה להעמיד על הסרט גם את שאלת הגזעים, שחור ולבן, אך אין צל ממשי של התייחסות לגזע. הלבן הוא המופרה השחור זה הרוצה להתנהל לפי הספר ולחזור הביתה.
הסרט עדיין לא הוקרן בבתי קולנוע. אך הוא הוקרן בטלוויזיה בימים אלו. אני יכול רק לנחש את הרושם המצטבר בצפייה באולם חשוך ומסך גדול.
אפשר לומר שביגלו יצאה מתחת כנפיהם של במאי המלחמה הגדולים של הוליווד ומצאה לה דרך מאוד אישית ומשכנעת להתעסק בחומרים המאוד קשים הללו.
הסרט שצולם בחלקו בירדן מאדיר את האמון בצילומי הנוף המדברי והרחובות הסבוכים בהם מסתובבים שליחי המוות עם הפצצות. ואחד מהם בסצנה מזעזעת בכפיה. סצנה שכל השאלה המוסרית מתמקדת בה.
יש בסרט דרישת שלום מהסרט "בוקר טוב וייטנאם" עם ילד המסתובב סביב החיים.
זה אחד מסרטי המלחמה המותחים ביותר הזכורים לי. אפשר לחוש לרגעים את האדרנלין הזורם לא רק בעורקיו של ג'ימס אלא גם בעורקי הצופה, גם אם את הסרט ראיתי בנוחות. בבית.
המלחמה אי סם ממכר. וסוף הסרט מסביר בהחלט את המוטו הראשוני. למרות כמה ייצוגים סטריאוטיפיים מדי של גברים, בין אחווה ובין אם במכות נוסח " מועדון קרב מרק בול, התסריטאי ניסה להתחמק מנקיטת עמדה פוליטית ממשית כך שכל אחד יכול לפרש את הסרט לפי דעתו. בעד נגד מלחמה ימני שמאלי. הוא כתב תסריט מבריק ועמוק שביגלו הצליחה להפוך לסרט מצוין.
משמן לא חשתי שהפעם קיבל את הפרס סרט שמגיע לו.
בסופו של דבר קצת פרטים טריוויאליים. ביגלו היא האישה הראשונה שזכתה בפרס האוסקר.
סרטה התמודד מול סרט עתיר פרסום והצלחה "אוואטר" אותו ביים בעלה לשעבר. אחד מאותם משחקי טריוויה הוליוודית.
ואם למתוח את הטריוויה קצת הלאה, כמו שחששתי סרט לבן לא זכה בפרס הסרט הזר, אלא סרט ארגנטינאי טוב למדי, אך ממש לא סרט אוסקר. כל ההימורים על ג'ף ברידגס הצדיקו את עצמם. שחקן שיש לו בעברו לפחות שני תפקידים גדולים אחרים שהיה צריך לזכות עבורם.
050-3331-331