משהו עובר עלי. אני קורא כרגע ספר של יידו קרישנמורטי "לגעת במהות". בפרזנטציה של הספר רשום שאדם יכול לראות את האמת רק מתוך עצמו, וכל אמת שתאמר ע"י אחר, תהיה חסרת ערך... שראיתי אמרתי לעצמי או זה המורה האידיאלי "הוא לא יאמר לי ממי ללמוד ". התחלתי לקרוא את הספר כאשר האינטיליגנציה והידע הרב של האיש שאינו פוסח על מילה מבלי לחקור אותה התישו אותי וגרמו לי להרגיש חסר ערך, טיפש, ואלוהים

"אני בחיים לא אגיע לרמה שלו" אני "כלום" לידו. הקרקע החלה להשמט מתחת לרגלי הרגשתי אבוד "לא יודע למה לקחתי את זה כל כך קשה".

בתחילת הספר - בבסיס החינוך של בני האדם נמצא מושג הביטחון שאליו באופן טבעי

נדבק מושג הפחד שהרי בשביל מה צריך ביטחון? המושא של הביטחון אינו חשוב.

ביטחון כלכלי, בריאותי, השרדותי.. בדיוק מושגים שמתאימים לפחדים שלי.. והרי העתיד אינו ידוע ואת המציאות אני פוגש רק כעשירית השניה או יותר אחרי שהיא ארעה בפועל, שכן החושים עד שהם מתרגמים את התחושות למילים ותמונות, וההווה חלף ועבר לו. אתה שוב שקוע בעבר ולכן חיפוש אחר ביטחון הוא חסר טעם. לעולם לא תהיה מוכן לפגוש את העתיד."אז את מה אני מחפש?"

לאחר מכן הוא מדבר על ידע אנו לומדים ואוגרים ידע, הידע תמיד שייך לעבר "עיתון של אתמול" ובעזרת הידע אנו יוצרים תמונה איך המציאות צריכה להראות.. ואז מתחילה תנועה בין המציאות, לאיך המציאות צריכה להראות. והתנועה הזו היא המחשבה..

והוא מסביר באינטיליגנציה שאיך המציאות צריכה להראות, נשענת על ידע וזיכרונות והם

דברים מתים מהעבר. ולכן התדמית שאנו בונים לנו בראש של עושר ואושר ואפילו אמת

נשענים על דברים מתים. כלומר המחשבות לא אמיתיות התדמית - איך המציאות צריכה להיות, לא אמיתית והאמת נמצאת במציאות שהיא החדשות החדשות ביותר שנתקבלו.

הרגשתי מאושר מצאתי את האמת...

לאחר מכן תלמיד שאל את קרישנמורטי " איך אתה יודע שמה שאתה אומר זה אמת?"

ק' ענה כדרכו קודם כל צריך לדעת מהי אמת. אמת זה עובדות ועובדות הם שיכות לעבר

אף פעם לא לעתיד פה התחלתי להרגיש לא טוב כאבי בטן הקאות..

"הרי גם עובדות הן "חדשות ישנות" אמיתות ישנות שלא רלוונטיות יותר עובדות קשורות לאמת רק מהנקודה המשפטית. והאמת משתנה במהירות כמו שהאויר מתחלף ולכן אי אפשר להשען על עובדות רק באופן זמני."

התשובה של ק' נשמעה הגיונית שכן אמת נשענת על עובדות.

והסתירה בין החלק הראשון שמדבר על "איך צריכה להראות המציאות?" ובין החלק שמדבר על האמת והעובדות, הראתה לי שאין על מה להשען ואין אמת פעם האמת היא עובדות ופעם היא חדשות ישנות... ואז שאלתי את עצמי.

למה אני מחפש את האמת? והתשובה היתה, כדי להרגיש בטוח. כדי להיות חופשי.

כלומר האמת היא משהו שאני מחפש כדי להשען, כדי להרגיש בטוח. איך אפשר להיות חופשי אם אתה זקוק להשען על משהו ואפילו אם זה האמת? והרי האמת נשענת על עובדות ועובדות שייכות לעבר והעבר כבר לא רלוונטי והמציאות היא חדשה והפגישה איתה תהיה בעבר ולהתכונן לביטחון אי אפשר ו... ו... ו... איבדתי את השפיות

ואת האחיזה בתהליך שאני נמצא בו. הרגשתי רע עם מה שאני עושה בשנים האחרונות

"איזה מטומטם אני" בחילות כאבי בטן וסחרחורות העפתי את הספר מהיד.

"אלוהים אדירים אין הצלה אין על מה להשען, הכל קורס אין אמת שום מילה אינה נכונה

מה אני עושה עם עצמי עכשיו?"

מאחר ואני אחרי ניתוח לב חששתי מהמתח שאני נמצא בו והחולשה האדירה הלחץ האדיר על הראש כאבי הבטן והסחרחורות. החלטתי לעזוב הכל ולצאת לטיול ביער בירקון ליד הבית שלי..

בזמן ההליכה הרגשתי את כפות הרגליים שלי על הקרקע. עלתה לי המחשבה

שביטחון או יציבות התמונה שעולה בראש זה רגליים על הקרקע.."כן אני מרגיש הכי בטוח עם רגליים על הקרקע". לפתע עלתה לי השאלה "ועל מה נשענת הקרקע?" על האויר עניתי

על "כלום". כלומר הדבר הכי יציב שאני מדמיין - נשען על כלום. וגם הירח והשמש והכוכבים

הכל נשען על כלום? מה הכלום הזה כל כך חזק? האם זו אמת? האמת הזו תלויה בזמן?

האם האמת נמצאת בכלום? האם החיפוש והמרדף והשאלות המטרה שלהן להראות

שהכל נמצא בכלום? גם האושר? המנוחה? העוצמה? הביטחון? האהבה? האם יש משהו שלא נשען על הכלום?

לפתע פתאום הרגשתי כאילו לקחתי כדור הרגעה כל המתח חלף הרגשתי רפיון שרירים

המתח באיזור הסרעפת חלף לחלוטין הכאבי בטן והבחילות הכל חלף (בינתיים)

הכלום זה דבר אדיר כך אני מרגיש עכשיו ואני חש את זה... יש לי מין הרגשה כזו

שאני לא מפחד מה יהיה כי אם אאבד הכל אשאר עם הכלום ואולי אני יהפוך לכלום

והכלום זה פשוט הכל... אני לא נרדם חשבתי אם לכתוב לך את זה...

למי עוד בעולם אני אספר כזה דבר?

אם לא נרדמת באמצע, אשמח אם תגיב. זה היה אינטנסיבי ודחוס מבחינתי ואין לי את מי לשתף פרט לך

תודה