אומרים שהסבלנות משתלמת ומיד כולנו מסכימים, אך בתוך תוכנו אנחנו קצרי רוח, צמאים לתוצאות, רוצים הכל כאן ועכשיו. אני שואל את עצמי מדוע כל כך קשה לנו להיות סבלניים? לדעתי התשובה מסתתרת בכותרת של המאמר הזה. "עת לזרוע ועת לקצור" - גם את המשפט הזה כולנו מכירים, אך מהי המשמעות האמיתית שעומדת מאחוריו ואיך הוא מגלם בתוכו את הקושי שלנו להיעזר באמת בסבלנות?

הנה הבעיה והיא מורכבת משתי פנים: ראשית, במרבית המקרים העת לזרוע ארוכה בהרבה מהעת לקצור. ושנית, מרביתנו מקשרים הנאה וסיפוק רק לעת הקצירה ואינם מודעים לעובדה שאפשר ואף רצוי בהחלט ליהנות גם מעת הזריעה.

לכן, אנחנו למעשה מצווים על עצמנו רגעים קטנים בלבד של הנאה וסיפוק (רגע הקצירה) בעוד שאנחנו יכולים ליהנות כל הזמן, הן מעבודת הזריעה והן מעבודת הקצירה. מי שאינו מסוגל להיות מודע לאפשרות של הנאה מעבודת הזריעה ואינו מסוגל בפועל ליהנות יומיום מעבודת הזריעה, חי רק בשביל אותם רגעים קטנים של קצירה. זה אומר שהוא חי באמת, מעט מאוד פעמים בחייו. לאדם כזה קשה מאוד להיות סבלן, וזאת מאחר והוא סובל הרבה יותר זמן בהשוואה לזמן שבו הוא מרשה לעצמו ליהנות...

אני אתן לכם דוגמא פשוטה שתמחיש בצורה הברורה ביותר את דבריי. נניח שאתם מגיעים למסעדה שאתם מאוד אוהבים, אך לפתע מגלים שהיא עמוסה ושעליכם לחכות בתור לא פחות מאשר 15 דקות. בעוד שהמארחת מבשרת את הבשורה המרה, פניכם נופלות כאילו אסון גדול נפל עליכם. מדוע? כי זה נקרא "זמן מבוזבז", כל דקה מתוך אותן 15 דקות תיראה לכם כנצח. אך לאחר שנכנסתם למסעדה, ישבתם והאוכל התחיל להגיע, אתם עכשיו נהנים ממוסיקה טובה, אווירה נעימה, שיחה נחמדה ואוכל טעים. כעבור שעתיים אתם מחליטים ללכת. מה קרה? איך עברו להן שעתיים כל כך מהר לעומת 15 הדקות שבהן חיכיתם בחוץ?

אתם מזמינים חשבון והמלצרית מתעכבת בכמה דקות... הנה זה קורה שוב - "תופעת הזמן מבוזבז". עוברות 5 דקות עד שמביאים לכם חשבון, הזמן הזה נראה כאילו שהיה נצח. זה עתה ביליתם 120 דקות במסעדה ופתאום 5 דקות הן הנצח.

עכשיו השאלה היא כזאת: אם המארחת בכניסה הייתה מודיעה לכם שיש לכם לפחות 15 דקות לחכות עד שיתפנה מקום עבורכם, אך בד בבד מפנה אתכם לחדר המתנה שבו יש טלוויזיות, נשנושים, עיתונים, אקוורים עם דגים, משחקי מחשב ואולי אף מגדת עתידות... אותן 15 דקות יעברו מהר מאוד, כי הן כבר לא מבוזבזות. המסקנה היא שלזמן יש פאן פסיכולוגי חזק מאוד. בענף השירותים מודעים לתופעות אלה היטב ויש אף מתודולוגיה שלמה שנקראת "ניהול התורים".

בכל אופן, מסקנתי היא שהסיבה העיקרית שבגללה קל לנו הרבה יותר לדבר על סבלנות מאשר ליישם אותה, היא שרובנו לא יודעים ליהנות מעתות הזריעה. ליהנות מהזריעה זה אומר לכבד את העת לזרוע, זה אומר לכבד את הרגע הזה ולהבין שעכשיו הוא הזמן היחידי שבאמת קיים. ליהנות מהזריעה זה אומר להקדיש את כל כולך למשהו שאתה אוהב, להתמסר למה שאתה עושה, להבין שהצלחה היא במסע ולא בתוצאה הסופית.

ליהנות מהזריעה זה אומר ליהנות מהמסע, להסתכל ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, להריח את הפרחים שבדרך, להכיר תודה על כל רגע, ליהנות מהנופים עוצרי הנשימה, לגעת בליבם של כל האנשים שתפגוש בדרך. ליהנות מהזריעה זה להאמין שהעת לקצור תגיע כשהיא תגיע והיא לבטח תגיע. בסבלנות יש המון אמונה! ליהנות מהזריעה זה אומר להיות סבלן ולהבין שהאוצר נמצא במסע אל האוצר.