כל דבר שאנחנו חווים אותו כצער הרי ששם יש שקר= פירוד= אי ראייה אמיתית של המציאות.
למשל כאשר אדם מחפש ואינו מוצא חפץ כלשהו, באותו רגע הוא חווה סוג של כאב. הכאב הזה נובע מכך שהאדם מצוי במצב שקרי. ומדוע? כי מצד האמת של המציאות אין שום צורך לחפש דבר כי הכל נמצא. ולא רק שהכל נמצא, אלא שהכל נמצא באותו מקום ובאותו זמן, ואין שם הסתר כלל.
והנה כשאדם מחפש משהו ואינו מוצא, היינו שרואה רק חלק מן המציאות ולא את כולה, מכאן נובע הכאב שהוא השקר שהוא חוסר ראיית המציאות בשלמות.
אך מצד האמת, ביחד עם העובדה שהכל נמצא והכל גלוי והכל אחד והכל טוב, יחד עם זאת כדי שהמציאות אכן תהייה שלמה, יש בה גם את ההיבט הנסתר, את היבט של מחפש ומוצא, של מחפש ואינו מוצא, ושל מוצא ואינו מחפש כלל, יש בה את ה - כ - ל. ולולא ההביטים הנוספים של ראיית המציאות בחלקה, הרי שהמציאות חסרה כביכול את החסרונות.
ואז כאשר אדם מחפש ואינו מוצא. אם הוא יודע שבו זמנית לא אבד לו שום דבר, ושזו השלמות עצמה, הרגע שבו הוא אינו מוצא וגם הרגע שבו הוא מוצא וגם שלב הביניים שבו לא ידוע לו אם ימצא.
דהיינו המודעות של האדם לכך שבעצם כל רגע הוא מושלם בפני עצמו כי בהסתכלות מעיני המציאות עצמה הכל שלם ממש. מודעות זו, לו יכניס אותה האדם לכל פן בחיו אזי יוכל לחוות בתוך הנפרדות, בתוך החיפוש וגם בתוך התהייה, את השלווה של ידיעת המציאות את עצמה. כי מצד אחד האדם האו בורג בתוך מערכת מורכבת ובלתי ידועה, אך מצד שני הוא בעצמו חלק מהמציאות המופלאה שהיא מאוחדת בעצמה והחלק עצמו מעיד על כולו, וככל שהאדם יהיה מחובר אל עצמו=אל המציאות= אל השלמות אזי באופן אוטומטי יחווה את הדברים באופן שונה.
ואז גם הכאב יהפוך להנאה, וגם חוסר הידיעה - תהפוך לידיעה מופלאה בעצמה. וגם הקיום שלו עצמו יהפוך למשמעותי יותר מאשר קודם לכן, כי כאשר האדם אינו מתמקד רק בחלק נפרד של המציאות אלא בהקשר הרחב האינסופי שלה, אזי האדם חווה רגש ייחודי של פגישה עם נצנוץ של אמת.
למשל אם אדם מחפש פריט בגד כלשהו, וחווה את האכזבה על שאינו מוצאו, וגם תסכול, אם יישאר רק בתסכול אודות הבגד, אזי מתוך תחושת התסכול לא עלה דבר. אך אם האדם יתעמק וישאל מדוע הוא חוה תסכול? מאיפה נובע התסכול הזה, האם באמת חפצים יכולים להעלם? ומה המשמעות של חפץ נעלם? האם מצד המציאות אכן החפץ אבד? האם המציאות עצמה עצובה ומתוסכלת?
ואז יתברר דבר מפליא
שמצד אחד המציאות האחידה לא משתנה, ומצד שני היא מתוסכלת!
היא לא משתנה והכל גלוי וידוע לפניה אך בתוך היבט הנפרדות שבה היא מתוסכלת, כי החוויה של התסכול שהאדם חווה היא עצמה חלק מהמציאות!
דהיינו בו זמנית החפץ נעלם ובו זמנית החפץ גלוי ואם נעמיק אף יותר נגלה שבו זמנית החפץ איננו כלל וכלל, ובו זמנית הוא קיים ויש למוצאו.
והשלמות היא לחוות בו זמנית את שתי החויות: האחת שהכל נמצא בשלמות, ובו זמנית לא הכל נמצא, וזה מה שהמציאות "רוצה" שבחוויה שלה הדברים יהיו ולא יהיו, התעתוע בין יש לאין והחיבור ביניהם עד שאין הבדל כלל בין יש לאין.
מסקנה - בפעם הבאה שאתה מחפש משהו ולא מוצא, קח נשימה עמוקה, והתעמק בסיטואציה, אתה עשוי לגלות שעם כל הרצון למצוא את החפץ אתה תמצא בתוכך הרבה מעבר לכך.
למשל כאשר אדם מחפש ואינו מוצא חפץ כלשהו, באותו רגע הוא חווה סוג של כאב. הכאב הזה נובע מכך שהאדם מצוי במצב שקרי. ומדוע? כי מצד האמת של המציאות אין שום צורך לחפש דבר כי הכל נמצא. ולא רק שהכל נמצא, אלא שהכל נמצא באותו מקום ובאותו זמן, ואין שם הסתר כלל.
והנה כשאדם מחפש משהו ואינו מוצא, היינו שרואה רק חלק מן המציאות ולא את כולה, מכאן נובע הכאב שהוא השקר שהוא חוסר ראיית המציאות בשלמות.
אך מצד האמת, ביחד עם העובדה שהכל נמצא והכל גלוי והכל אחד והכל טוב, יחד עם זאת כדי שהמציאות אכן תהייה שלמה, יש בה גם את ההיבט הנסתר, את היבט של מחפש ומוצא, של מחפש ואינו מוצא, ושל מוצא ואינו מחפש כלל, יש בה את ה - כ - ל. ולולא ההביטים הנוספים של ראיית המציאות בחלקה, הרי שהמציאות חסרה כביכול את החסרונות.
ואז כאשר אדם מחפש ואינו מוצא. אם הוא יודע שבו זמנית לא אבד לו שום דבר, ושזו השלמות עצמה, הרגע שבו הוא אינו מוצא וגם הרגע שבו הוא מוצא וגם שלב הביניים שבו לא ידוע לו אם ימצא.
דהיינו המודעות של האדם לכך שבעצם כל רגע הוא מושלם בפני עצמו כי בהסתכלות מעיני המציאות עצמה הכל שלם ממש. מודעות זו, לו יכניס אותה האדם לכל פן בחיו אזי יוכל לחוות בתוך הנפרדות, בתוך החיפוש וגם בתוך התהייה, את השלווה של ידיעת המציאות את עצמה. כי מצד אחד האדם האו בורג בתוך מערכת מורכבת ובלתי ידועה, אך מצד שני הוא בעצמו חלק מהמציאות המופלאה שהיא מאוחדת בעצמה והחלק עצמו מעיד על כולו, וככל שהאדם יהיה מחובר אל עצמו=אל המציאות= אל השלמות אזי באופן אוטומטי יחווה את הדברים באופן שונה.
ואז גם הכאב יהפוך להנאה, וגם חוסר הידיעה - תהפוך לידיעה מופלאה בעצמה. וגם הקיום שלו עצמו יהפוך למשמעותי יותר מאשר קודם לכן, כי כאשר האדם אינו מתמקד רק בחלק נפרד של המציאות אלא בהקשר הרחב האינסופי שלה, אזי האדם חווה רגש ייחודי של פגישה עם נצנוץ של אמת.
למשל אם אדם מחפש פריט בגד כלשהו, וחווה את האכזבה על שאינו מוצאו, וגם תסכול, אם יישאר רק בתסכול אודות הבגד, אזי מתוך תחושת התסכול לא עלה דבר. אך אם האדם יתעמק וישאל מדוע הוא חוה תסכול? מאיפה נובע התסכול הזה, האם באמת חפצים יכולים להעלם? ומה המשמעות של חפץ נעלם? האם מצד המציאות אכן החפץ אבד? האם המציאות עצמה עצובה ומתוסכלת?
ואז יתברר דבר מפליא
שמצד אחד המציאות האחידה לא משתנה, ומצד שני היא מתוסכלת!
היא לא משתנה והכל גלוי וידוע לפניה אך בתוך היבט הנפרדות שבה היא מתוסכלת, כי החוויה של התסכול שהאדם חווה היא עצמה חלק מהמציאות!
דהיינו בו זמנית החפץ נעלם ובו זמנית החפץ גלוי ואם נעמיק אף יותר נגלה שבו זמנית החפץ איננו כלל וכלל, ובו זמנית הוא קיים ויש למוצאו.
והשלמות היא לחוות בו זמנית את שתי החויות: האחת שהכל נמצא בשלמות, ובו זמנית לא הכל נמצא, וזה מה שהמציאות "רוצה" שבחוויה שלה הדברים יהיו ולא יהיו, התעתוע בין יש לאין והחיבור ביניהם עד שאין הבדל כלל בין יש לאין.
מסקנה - בפעם הבאה שאתה מחפש משהו ולא מוצא, קח נשימה עמוקה, והתעמק בסיטואציה, אתה עשוי לגלות שעם כל הרצון למצוא את החפץ אתה תמצא בתוכך הרבה מעבר לכך.
050-3331-331