אני לא מצליח לישב את הפרדוקס שבו מחד אתה טוען (ובצדק לדעתי) שכל תכונה קשורה לכל תכונה אחרת (לפחות אפשר להניח שיש "צבירי תכונות") ומאידך אתה מדבר על הפרקטיות לכאורה שבתכנון הגישה שלנו למען שיפור סיכויי ההצלחה.

הקשרים שבין התכונות שלנו, הגלויים ואילו שאינם גלויים יתנו בהכרח תוצאה לא חזויה ומכאן שלא בהכרח רצויה.

לדוגמא אדם שגילה שה"כבוד" גורם לו לאבד הזדמנויות ולכן ינסה לבטל את הצורך שלו לכבוד, אולי ימצא עצמו בסוף התהליך פחות נתון לשליטתה של תכונה זאת אבל במקביל לשינוי צצה לה תכונה של קינאה.

רוצה לומר שהמטרה לשינוי מבוקר היא אבודה מראש כי לא ידועים לנו מרבית הפרמטרים. סוף השינוי יהיה מוטה מהמטרה ביחס ישר לכמה אנו יודעים על עצמינו וכמה זמן אנו חותרים להשיג זאת.

לדעתי הקונטקסט היחידי שבו יש איזו שהיא פרקטיות בעשייה למען "הצלחה" הוא אך ורק אם ההצלחה היא בלהיות אדם מודע יותר, כלומר לראות ולא לנסות לשנות.

ישנם תכונות שיכולות להתקיים רק כשאנו לא צופים בהם ולכן בהתבוננות בהם ממילא יחדלו להתקיים וישנם אחרות שיהיו דומיננטיות יותר ולא ישתנו גם לאחר זמן רב של התבוננות.

דבר אחרון, כל האמור על התבוננות יוצא מכך שאימצתי את הטענה שה"מתבונן" אינו תכונה אלא פונקציה.

אפשר כמובן להתפלסף על כך שתדירות השימוש בפונקציה היא תכונה. דעתי האישית בעינין היא שתדירות השימוש בפונקציה הזאת היא מיומנות נרכשת ולא תכונה (כמו שילד שלמד לרכב על אופנים רכש מיומנות רכיבה ולא תכונה של רכיבה).