אמפתיה (Empathy), היא היכולת לזהות את מצבו הנפשי של האחר ולהזדהות איתו. זהו תהליך רגשי, שבו משולבים גם מרכיבים קוגניטיביים (אנ'). בתהליך זה מתפתחת רגישות, דאגה ואכפתיות כלפי האחר. התנהגות אמפתית מופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת.
הגדרה:
לעתים קרובות נוטים להגדיר אמפתיה כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אדם אחר, באופן זמני, אך לא מתוך הזדהות והתחברות מלאה, אלא מתוך ראיית קשייו ורגשותיו והיכולת "לצאת" מאותה תחושה ובכך לספק מענה של תמיכה רגשית. כלומר: "היכולת לחוש את הזולת מבלי לוותר על העצמי".
הפילוסופית אדית שטיין הגדירה את האמפתיה כ"החוויה הכללית של תודעה זרה".
הפסיכולוג היינץ קוהוט הגדיר את האמפתיה כ"היכולת לחשוב ולהרגיש עצמך בחיים הפנימיים של אדם אחר".
הפסיכולוג מארשל רוזנברג הגדיר אמפתיה כיכולת להבין ולקבל מתוך הזדהות את הצורך של האחר, את המצב המציאותי שממלא או לא ממלא את הצורך, ואת הרגשות שמילוי או אי - מילוי זה מעורר, ללא שיפוט ופרשנות, ולבטא הבנה וקבלה זו כלפי האחר. בנוסף, רוזנברג הגדיר אמפתיה כצורך לקבל הבנה וקבלה כזו מהזולת ומהעצמי.
מקור המושג הוא במילה היוונית) empatheia,"אמפתיה"), שפירושו המילולי "קרבה גופנית". המושג אומץ בסוף המאה ה - 19 על ידי הפילוסוף הגרמני תיאודור ליפס, תחת המינוח בגרמנית Einfhlung, שפירושו "להרגיש כלפי", או "להרגיש לתוך". ליפס ביקש להשתמש במושג כדי לתאר את החוויה האסתטית באומנות, מזווית המבט של הצופה ביצירה. רק מאוחר יותר קיבל המושג את משמעותו המקובלת היום, בתחום מדעי - החברה, בעיקר בעקבות עבודתו של וילהלם דילתיי.
אמפתיה בבעלי חיים: מחקרים רבים נעשו על התנהגויות אמפתיות אצל פילים, קופים, כלבים ועוד. אמפתיה אצל חולדות: בשנת 2011 התפרסם מחקר במגזין המדעי Science המתאר ניסוי שנעשה באוניברסיטת שיקגו. בניסוי זה, הוכנסו זוגות של חולדות לתוך תאים, כאשר אחת מהחולדות כלואה בתוך כלוב קטן ללא יכולת לצאת. החולדה החופשיה אינה נרגעת, עד אשר היא מצליחה לפתוח את הכלוב ולשחרר את חברתה הכלואה. רק אז, לאחר השחרור וגינוני השמחה, נגשות שתי החולדות יחד לכרסם ממנת שוקולד מפתה שהייתה מונחת שם כל הזמן כפיתוי עוצמתי. שוב ושוב, עם זוגות מתחלפים, חזרה התופעה המרתקת הזו של עזרה לאחות במצוקה לפני מילוי תענוגות וצרכים של עצמה.
סוגי אמפתיה:
חוקר התרבות חן למפרט, בחן את תופעות האמפתיה והחמלה בתרבויות שונות. הוא מבחין בין שלושה סוגים של הזדהות - אמפתית, אשר מופיעים בצורה כזו או אחרת בתרבויות ובנקודות זמן שונות, אך מציינים חוויות דומות:
'אמפתיה דמיונית' - לה שני אופנים: האופן האחד הוא לדמיין את הרגשת הזולת, ללא קשר למצבו האמיתי. במקרה כזה, האמפתיה היא פרי דמיונו של המתבונן והתהליך כולו מתרחש בינו לבין עצמו, כולל הכניסה המדומה לתודעתו או רגשותיו של 'הזולת', האופן השני הוא ההזדהות עם כאבם של אנשים דמיוניים שכלל אינם נוכחים, אלא שאנחנו מדמים את מצבם ובאמצעות הדמיון חווים כאב (או שמחה) שנדמה לנו שהוא כאבם. כמו במקרה שנודע לנו על אסון ואנו מדמיינים את עצמנו במקום האנשים שנפגעו. תיאור של הזדהות כזו נפוץ בעיקר ביחס לצפייה בסרטים, בקריאת - ספרים ובהזדהות עם מצוקות - חברתיות כלליות. זוהי כניסה לעורו של זולת, אלא שזולת זה נבנה באופן דמיוני.
'האמפתיה האליגורית' - הזדהות עם תוכני - הנפש של הזולת, אשר מתבססת על ההיסטוריה החווייתית של המתבונן. במקרה זה, ההרגשה היא מן הסוג של "אהה, בדיוק כך הרגשתי כאשר...". בחוויה זו יש כניסה חלקית לעורו של הזולת, אך שאין בה התמזגות או אבדן של תחושת ה'אני' המקורית, אלא ההיפך - אנו נכנסים לזווית המבט של הזולת, כשאנו מצוידים ב'אני' המקורי שלנו, ולא רק שאיננו 'מאבדים' אותו, אלא משתמשים בו כדי לראות דרכו את חוויית הזולת. סוג זה של אמפתיה מתאים לחוויית ההזדהות, כפי שהיא מוצגת בדרך - כלל בספרות הפסיכולוגית.
חוויית הזדהות טוטאלית, התמזגות, או אולי אבדן מלא של תחושת ה'אני' אשר קשורה למעבר אל נפשו של הזולת. חוויה זו היא, ביסודה, כה טוטאלית עד שלא ברור כלל ועיקר למי היא שייכת: האם זו חווייתו של הסובל, או אולי של האדם האמפתי המתבונן בו.
הגדרה:
לעתים קרובות נוטים להגדיר אמפתיה כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אדם אחר, באופן זמני, אך לא מתוך הזדהות והתחברות מלאה, אלא מתוך ראיית קשייו ורגשותיו והיכולת "לצאת" מאותה תחושה ובכך לספק מענה של תמיכה רגשית. כלומר: "היכולת לחוש את הזולת מבלי לוותר על העצמי".
הפילוסופית אדית שטיין הגדירה את האמפתיה כ"החוויה הכללית של תודעה זרה".
הפסיכולוג היינץ קוהוט הגדיר את האמפתיה כ"היכולת לחשוב ולהרגיש עצמך בחיים הפנימיים של אדם אחר".
הפסיכולוג מארשל רוזנברג הגדיר אמפתיה כיכולת להבין ולקבל מתוך הזדהות את הצורך של האחר, את המצב המציאותי שממלא או לא ממלא את הצורך, ואת הרגשות שמילוי או אי - מילוי זה מעורר, ללא שיפוט ופרשנות, ולבטא הבנה וקבלה זו כלפי האחר. בנוסף, רוזנברג הגדיר אמפתיה כצורך לקבל הבנה וקבלה כזו מהזולת ומהעצמי.
מקור המושג הוא במילה היוונית) empatheia,"אמפתיה"), שפירושו המילולי "קרבה גופנית". המושג אומץ בסוף המאה ה - 19 על ידי הפילוסוף הגרמני תיאודור ליפס, תחת המינוח בגרמנית Einfhlung, שפירושו "להרגיש כלפי", או "להרגיש לתוך". ליפס ביקש להשתמש במושג כדי לתאר את החוויה האסתטית באומנות, מזווית המבט של הצופה ביצירה. רק מאוחר יותר קיבל המושג את משמעותו המקובלת היום, בתחום מדעי - החברה, בעיקר בעקבות עבודתו של וילהלם דילתיי.
אמפתיה בבעלי חיים: מחקרים רבים נעשו על התנהגויות אמפתיות אצל פילים, קופים, כלבים ועוד. אמפתיה אצל חולדות: בשנת 2011 התפרסם מחקר במגזין המדעי Science המתאר ניסוי שנעשה באוניברסיטת שיקגו. בניסוי זה, הוכנסו זוגות של חולדות לתוך תאים, כאשר אחת מהחולדות כלואה בתוך כלוב קטן ללא יכולת לצאת. החולדה החופשיה אינה נרגעת, עד אשר היא מצליחה לפתוח את הכלוב ולשחרר את חברתה הכלואה. רק אז, לאחר השחרור וגינוני השמחה, נגשות שתי החולדות יחד לכרסם ממנת שוקולד מפתה שהייתה מונחת שם כל הזמן כפיתוי עוצמתי. שוב ושוב, עם זוגות מתחלפים, חזרה התופעה המרתקת הזו של עזרה לאחות במצוקה לפני מילוי תענוגות וצרכים של עצמה.
סוגי אמפתיה:
חוקר התרבות חן למפרט, בחן את תופעות האמפתיה והחמלה בתרבויות שונות. הוא מבחין בין שלושה סוגים של הזדהות - אמפתית, אשר מופיעים בצורה כזו או אחרת בתרבויות ובנקודות זמן שונות, אך מציינים חוויות דומות:
'אמפתיה דמיונית' - לה שני אופנים: האופן האחד הוא לדמיין את הרגשת הזולת, ללא קשר למצבו האמיתי. במקרה כזה, האמפתיה היא פרי דמיונו של המתבונן והתהליך כולו מתרחש בינו לבין עצמו, כולל הכניסה המדומה לתודעתו או רגשותיו של 'הזולת', האופן השני הוא ההזדהות עם כאבם של אנשים דמיוניים שכלל אינם נוכחים, אלא שאנחנו מדמים את מצבם ובאמצעות הדמיון חווים כאב (או שמחה) שנדמה לנו שהוא כאבם. כמו במקרה שנודע לנו על אסון ואנו מדמיינים את עצמנו במקום האנשים שנפגעו. תיאור של הזדהות כזו נפוץ בעיקר ביחס לצפייה בסרטים, בקריאת - ספרים ובהזדהות עם מצוקות - חברתיות כלליות. זוהי כניסה לעורו של זולת, אלא שזולת זה נבנה באופן דמיוני.
'האמפתיה האליגורית' - הזדהות עם תוכני - הנפש של הזולת, אשר מתבססת על ההיסטוריה החווייתית של המתבונן. במקרה זה, ההרגשה היא מן הסוג של "אהה, בדיוק כך הרגשתי כאשר...". בחוויה זו יש כניסה חלקית לעורו של הזולת, אך שאין בה התמזגות או אבדן של תחושת ה'אני' המקורית, אלא ההיפך - אנו נכנסים לזווית המבט של הזולת, כשאנו מצוידים ב'אני' המקורי שלנו, ולא רק שאיננו 'מאבדים' אותו, אלא משתמשים בו כדי לראות דרכו את חוויית הזולת. סוג זה של אמפתיה מתאים לחוויית ההזדהות, כפי שהיא מוצגת בדרך - כלל בספרות הפסיכולוגית.
חוויית הזדהות טוטאלית, התמזגות, או אולי אבדן מלא של תחושת ה'אני' אשר קשורה למעבר אל נפשו של הזולת. חוויה זו היא, ביסודה, כה טוטאלית עד שלא ברור כלל ועיקר למי היא שייכת: האם זו חווייתו של הסובל, או אולי של האדם האמפתי המתבונן בו.
050-3331-331