בעולם האימון קוראים לזה "אזור הנוחות" ובניגוד לאזור המסוכן, שם אנחנו לא צריכים להתאמץ כל כך. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לסתום את הפה ולעבוד, כי אין מה לעשות, צריך לפרנס את עצמנו ו/או את המשפחה שלנו. למרות שאנחנו מתלוננים, די טוב לנו באזור הנוחות, הכל רגיל, שום דבר לא חדש, זה אזור מאוד מוכר שאנחנו כבר די מתמצאים בו. גם לא צריך להתאמץ יותר מדי, רק להתמסר לחיים של שעמום ושגרה. מדי פעם צץ לו החלום שלנו, ומזכיר לנו שחלק ממנו עדיין חי ומחכה לנו, אך ככל שעובר הזמן, הוא כבר לא בא לבקר אותנו בתדירות גבוהה כמו פעם.

אנחנו ממשיכים לחיות באזור הנוחות מהסיבה הפשוטה כי זה נוח ואין צורך לקחת סיכון. חלקנו משכנעים את עצמנו שצריך להסתפק במה שיש לנו וחבל לוותר על הכל תמורת דבר שאינו בטוח. בו בזמן שאנחנו עושים זאת, ולעתים קרובות מבלי לדעת, בחרנו בביטחון בתמורה לויתור על הדבר החשוב ביותר - החיים.

הידיעה שאנחנו מסוגלים ליותר, מדי פעם מפציעה במוחנו, עם שחר של יום חדש באזור הנוחות, הידיעה הזו הורגת אותנו מבפנים. אזור הנוחות קובר את חלומותינו, מסרס את שאיפותינו והופך אותנו לעיוורים לזהב. הזהב שמשקף את כל הרצונות והמאווים האמיתיים שנמצאים מחוץ לאזור הנוחות. בשבילם, צריך להתאמץ, צריך לקחת סיכון, צריך ללמוד לנצח כמו גם ללמוד להפסיד ובכלל צריך ללמוד. יתרה מכך, צריך כמובן לעשות!

הזהב הזה משקף גם את הגדולה שלנו, אשר נמצאת מחוץ לאזור הנוחות. היא נמצאת אי שם באזור המסוכן והיא תתגלה בפנינו בדרך כלל כשנפגוש בפחדים, בקשיים, במכשולים, בסיכונים, במצוקות, באי הודאות ובסערה הגדולה ביותר. שם כשנגלה את התהום, נגלה גם איך להפוך את התהום להר.

בינתיים, אנחנו כאן באזור הנוחות. יש משכורת, יש תנאים, יש אפילו אוטו ופעם בשנה אנחנו אפילו נוסעים לחו"ל. אנחנו אומרים תודה (במקרה הטוב) על מה שיש וממשיכים במרוץ, לעתים זה נדמה שהמרוץ לא נגמר ולעתים זה נראה שהוא מעולם לא התחיל, כי כשעובר הזמן, אנחנו מרגישים עדיין באותו מקום. אז אנחנו לא חיים בדיוק כמו שרצינו לחיות, אבל זה בסדר, כי היה יכול להיות יותר רגוע - כך מיד אנחנו מרגיעים את עצמנו.

אנחנו מסתכלים על הילדים ומקנאים בהם, הם לא עושים חשבון, לא אכפת להם איך הם נראים. כשהם שמחים הם מחייכים, כשהם עצובים הם לא מתביישים לבכות, כל יום שעובר הם לומדים משהו חדש ומתפתחים. לעתים אנחנו אפילו מופתעים מהתשובות שלהם ועל אחת כמה וכמה מהשאלות שלהם ומגלים כמה שהם חכמים. והכי חשוב - הם כל הזמן חולמים! איך הם לא מתביישים? איך הם מרשים לעצמם? שאלות שמבזיקות במוחנו מדי פעם.

ומה איתנו? אנחנו שכחנו איך זה להיות ילד, חופשי, חי, דינאמי, שאפתן, שובב. אנחנו חנינו לתקופה ארוכה בחניון של החיים. אנחנו מקנאים בחופש שלהם, אילו רק יכולנו להיות שוב ילדים... עד שמגיע היום שבו נמאס לנו, היום שבו משהו רע יכול לקרות או שאולי זה דבר הטוב ביותר שיכל לקרות. זהו היום שבו אנחנו מגלים שאנחנו אלה שמחזיקים את המפתחות לכלוב שבו נעלנו את עצמנו. אז אנחנו הופכים עדים לעובדה שהאדם כמו חיית הפרא נולד להיות חופשי ומאושר, נולד להצליח, נולד למצוא שמחה בחייו ולהביא שמחה לחיים של אלה שמסביבו.