בפוסט זה אדבר על מהות הזמן עצמו, על כיצד נוצרת אשליית הזמן על ידי רגעי הווה נצחיים מתמשכים, כמו כן אנסה לדבר על מסע הנשמות הנצחי בדרך לאחדות הנכספת. פוסט זה מיועד לאלו אשר נמצאים בחיפוש אחר האמת.

התודעה חווה את הזמן כדבר המתמשך, כאשר אנו הולכים ברחוב אנו מקבלים את התחושה שאנו עושים איזו שהיא פעולה, אשר "לוקחת זמן".

מעטים מעמיקים לכת בדבר ובוחנים באמצעות התודעה היציבה את "הזמן המשתנה". ולמעשה - בשביל שנבחין בדבר שזז: עלינו להבחין בדבר שאיננו משתנה. כי כל דבר, ניתן להבחין בו רק באמצעות הניגוד \ ההפך שלו.

ואנחנו מרגישים את החום, ביחס לקור, ואת הרע, ביחס לטוב. אנו מרגישים את עצמיותנו ביחס ל"היעדר אני". (כל מה שהוא לא אני). ורואים את החושך ביחס לאור וכן הלאה.

וכל דבר אשר נדמה לנו אשר זז הוא, רואים אנו את משך תנועתו במרחב, ביחס לחלל אשר, אשר הגדרותיו סמויות מעינינו האנושיות, ונגלות רק לתודעה, אשר מבחינה בחומר, דרך החלל הריק.

ולמעשה - ניתן לומר שהתודעה מבחינה בחומר כדרך החלל הריק. כשהתודעה היא למעשה השינוי עצמו, והתודעה - ריקה היא מהגדרות.

בעוד שהחלל הריק, מלא בהגדרות למעשה. זאת ועוד, אוסיף ואומר, שיכולים אנו להבחין בשינויים ביש, רק בעזרת שינויים של ההגדרות של האין.

וכאשר אנו יום אחד חושבים על על עצמינו או על אחר, שהוא או אנו יפים. ולמחרת נדמה לנו פתאום שאנו \ האחר מכוער \ ים. ככה סתם. למעשה - האמת היא שהשינוי בתפיסה, מקורו בחלל הריק, שדרכו אנו תופסים את פני האדם. וכן - אוסיף ואומר, שהחלל הריק הוא למעשה מקושר אל תת המודע שלנו, והוא האלמנט בתפיסתנו האורגנית, אשר מאפשר לתודעה לחוות את חוויית האחדות \ הנפרדות.

ובדיוק באותו האופן שהרע נמדד ביחד לטוב, המשתנה נמדד ביחס ליציב. ומהו הדבר, אשר איננו משתנה כלל? התשובה: השינוי עצמו. ולמעשה, השינוי נמדד אך ורק ביחס למיקום האטומים ביחס לחלל הריק.

וכל רגע הווה במציאות, נמדד אך ורק כמיקום החלקיקים אשר נקראים "יש" ביחס לחלל אשר מכונה "אין". ומנקודת מבט של יצור שמסוגל לחוות את התודעה של עצמו בנקודת מבט אחת בלבד בו זמנית, הזמן הוא רצף של רגעי הווה. ומנקודת מבט של יישות אשר מסוגלת לחוות את עצמה כרצף של רגעים \ במקומות ובזמנים שונים בו זמנית תודעתית, נדמה כך -

שהזמן הוא למעשה שונה לחלוטין. ומנקודת מבט של יישות זו, כל רגע הווה שאנו חווים כתם ונעלם בבוא הרגע הבא, הוא למעשה נצחי, וקיים בפני עצמו לנצח, כעצמו, בדיוק במיקום שהוא נמצא בו - לתמיד.

ודבר זה למעשה, מתקשר לסוד היקום, ונצח כל הדברים. כשלמעשה - הבורא הינו פוטנציאל, וכל הרגעים אותם אנו חווים כבר היו קיימים לנצח, אין להם התחלה ואין להם סוף. הם תמיד היו קיימים והם תמיד יהיו קיימים, זאת מכיוון שהם אינם נמדדים באמצעות הזמן שאותו אנו מכירים.

וכל רגע הווה שקיים בפני עצמו, הוא למעשה פני הבורא עצמו, וכך נאמר - שלא משנה לאן נסתכל, נראה רק את עצמנו. ואכן כך הדבר, ויותר נכון ומדויק לומר, שלא משנה לאן יסתכל, יראה רק את עצמו.

והבורא למעשה, הווה את הנצח הזה מאז מתמיד, ולנצח נצחים, עד אין סוף. ואין עוד מלבדו. והתודעה שלנו למעשה, שאנו חווים כמרכז עצמיות נפרד ואותנטי, היא למעשה שום דבר מלבד חווייתו של הבורא עצמו (אני), אשר בוחר לחוות את עצמו כנפרד משאר כל הרגעים בבריאה. וכל הדברים בעבר ו בעתיד קיימים לנצח. והדבר היחיד אשר איננו מתקיים לעולם, עד כמה שאירוני הדבר - הוא הרגע הזה.

והרגע הזה, הוא למעשה דרכו של הבורא "להפתיע" את עצמו, ולחוות כל רגע בבריאה כחדש ולא מוכר. והאדם אשר נמצא במסע של חיפוש לבירור עצמי, הוא למעשה זה אשר מרגיש בליבו ניצוצות מתחושת האחדות הכוללת, של עצמיותו הנפרדת עם עצמיותו של הבורא.

וההארה היא אינה מלבד הרגע, שבו מתחברת תודעתו של האדם, עם תודעתו הכללית של הבורא, ורגע הזה - טמון למעשה, בכל אחד מאיתנו, תמיד.